כתוב שם ברכות יב.

א] בעיא ולא אפשיטא. א"א רבינא דבעי מיניה דרבא הכי ונח פשט ליה מברייתא משום דדחייה רבינא ואוקמה דאכל שיעור דרבנן דקסבר כזית וכביצה דרבנן הוא כדדרש רב עוירא. אבל סוגיא דשמעתא כדפסיק ליה רבא דהא אמרינן בגמרא תפלה ובהמ"ז מצות עשה שאין הזמן גרמא נינהו ואיכא ספרים דגרסי הכי ברכת המזון פשיטא מהו דתימא כיון דכתיב בתת ה' לכם בערב בשר וכו' אימא הזמן גרמא הוא קמ"ל. ולזו הסוגיא ודאי לא שנא אכל כזית ולא שנא אכל כדי שבעו עבד ואשה מוציאים אותו וקטן כשעונה אחריו מה שהוא אומר כדפי' בירושלמי וכזית דאורייתא הוא וכן הלכה. והרב ז"ל לא הביא לא הבעיא ולא תשובתה כי אם הסוגיא וכן כתב רבינו האי ז"ל ואין נראין דבריו:

ב] יצא בדיעבד וכו'. א"א זה אינו כלום שלא מצינו תנא שיאמר כן שלא יהא צריך להוציא בשפתיו ואפי' רבי מאיר דאמר אחר כונת הלב הן הן הדברים לא בא אלא להוציא מדרבי יהודה דאמר צריך שישמיע לאזנו אבל להוציא בשפתיו צריך דהא כתיב ודברת בם. אלא הא דאמר רבי אבינא הרהור כדבור דמי לא אמר אלא לענין בעל קרי בלבד שהוא אנוס שאם טבל אינו צריך לחזור ולקרות ורב חסדא סבר צריך לחזור ולקרות וקי"ל כרב חסדא דרבי אלעזר ורב אדא בר אהבה מתרצי אליביה. ועוד דבעינן ודברת בם לא שנא אנוס ולא שנא שאינו אנוס ומה שהביא זה סיוע מענין שבת לא צריך דר' אבינא גופיה הא קא מודה שלא במקום אונס הרהור לאו כלום הוא. וזהו שלא הזכיר הרב ז"ל מחלוקת ר' אבינא ורב חסדא משום דאינהו לא פליגי אלא בבעל קרי בלחוד כדפרישנא ובעל קרי הא בטלוה לטבילותיה ומוציא נמי בשפתיו זהו דעת הרב ז"ל שהוא סובר שאפילו ט' קבין אינו צריך אבל הגאון רבינו האי לא אמר כן אלא לעולם צריך ט' קבין ואיכא לסיועי להאי סברא מדאמר רב נחמן בר יצחק בטלוה לטבילותיה ולא מקרי תו טבילה אלא למ' סאה אבל ט' קבין נתינה הם ולא טבילה. ועוד מדרב נחמן דתקון חצבא בת ט' קבין ואיהו ורב נחמן בר יצחק בחד זימנא הוו ועוד מדרבא דאמר מדברי כלן נלמוד בריא המרגיל מ' סאה וחולה המרגיל ט' קבין דאלמא הכי הלכתא. ותמה על עצמך איך ר' יהודה בן בתירא יכול לבטל תקנת עזרא ולבריא המרגיל מיהא צריך טבילה במ' סאה. ואולי נאמר דתקון עזרא ולא קבול לטבילה אלא בנתינת ט' קבין בלחוד וכיון דאתא רבי יהודה בן בתירא ואורי דאין ד"ת מקבלין טומאה נהגו כ"ע כותיה מיהו ט' קבין כדקיימי קיימי ובעל קרי מהרהר עד שיתנו עליו ט' קבין ויחזור ויקרא כרב חסדא וחולה לאונסו פטור מכלום וזהו העיקר לפי הסוגיא אבל ממה שאמרו בירושלמי פרק יום הכפורים אסור בתשמיש המטה איתא נמי ברחיצה אסור כ"ש בתשמיש המטה תפתר במקום שאין טובלין משמע שנהגו שלא לרחוץ כלל במקצת מקומות לא לתפלה ולא לק"ש ועל זה סמכו באלו המקומות לפי שר' יהודה בן בתירא הכל היה מתיר וחולק על נחום איש גם זו שבימיו היה ובלא שום נתינה והיו מקומות שנהגו כמותו בכל כמו באלו המקומות ומקצת המקומות לא נהגו כמותו אלא בטבילה אבל בנתינה החמירו ורב נחמן בר יצחק מה שראה העיד ועוד סמכו באלו המקומות על מה שאמרו כל הנפנה ונוטל את ידיו וקורא את שמע ומתפלל כאילו טבל דכתיב ארחץ בנקיון כפי ולא כתיב ארחיץ ומה שהזכירו במשנה איסור תפלה אחר ק"ש אחר דברי רבי יהודה שהיו דבריו קרובים לדברי רבי יהודה בן בתירא ומתיר דבור בק"ש דמשמע דחמירא תפלה מק"ש דלא פליג ר' יהודה בתפלה אומר אני שאינו כן אלא מה שהזכירו בתפלה אחר כך לא באו אלא להתיר ולומר שלא יפסיק מפני שחמור הוא הפסק תפלה וכן הקורא בתורה לא יפסיק כדי שלא תהא ברכתו לבטלה אבל בק"ש פוסק ומהרהר: