כפות תמרים פז

כתב המרדכי נקטם ראשו פסול רא"ם אמר דלכתחלה קא' יע"ש וכתב עליו בב"י סי' תרמ"ה ולא ידעתי מי הכריחו לרא"ם כו' יע"ש הנה ראית המרדכי היא מדתנן פ"ג דמנחות דף כ"ו נטמאו נשרפו שיריה אבדו שיריה כמדת ר"א כשרה כמדת ר"י פסולה ופירשו בפרק כיצד צולין דף ע"ז ע"ב דפסולה לכתחלה ובדיעבד כשרה ולכאורה יש להקשות דמה ראיה מביא רא"ם מהתם הא פרכי' עלה דפסולה דיעבד משמע ויש לומר דלפי המסקנא דהתם קאי היכי דפסולה לכתחלה הוי כמו שהוכיחו מהברייתא וכן פסקה הרמב"ם פי"א מה' פסולי המוקדשין דין ך' יע"ש אך קשה דאכתי לא דמי דבדיעבד דהתם היינו דעביד מעשה שאם זרק הורצה אבל לכתחלה אינו יכול לזרוק אע"ג דנטמאו שיריה דאין לו תקנה י"ל דהתם אית ליה תקנה שיביא מנחה אחרת טהורה אבל אם לא היה יכול למצוא סלת טהור למנחה אחרת יקטירנו לכתחלה דכל דבר שאין לו תקנה חשיב דיעבד אמנם אכתי קשה מה שהקשה עליו מרן יע"ש ולעד"ן דהדבר ברור במה שנודע דנחלקו הפוסקים דכל הפסולים מחמת מום אם הוא שעת הדחק דאין נמצא אחר יש אומ' דכשרים ויכול לברך עליהם ומביאים ראיה מהא דאיתא לקמן דף ל"ה דאר"י מעשה בבני כרכין שהיו מורישין לולביהן לבני ביניהם וא"ל אין שעת הדחק ראיה והמרדכי כתב שם דזו היא דעת רא"ם ועיין בטור סי' תרמ"ט פלוגתא זו יע"ש:

תוספות ד"ה נפרצו עליה כו' ופי' בקו' כו' יש להתבונן אמאי הביאו מאי דתניא בתוס' ריש דבריהם ויראה דכונתם הוא משום דאם נפרצו כל העלין פרש"י אין לו הבנה כלל דמלתא דפשיטא דנפרצו כל אלו שנתלשו לגמרי מהשדרה דפסול דזה לא מיקרי לולב אלא עלי לולב אבל פי' התוס' דמפרשי דברוב עלין מיירי ונשארו מעט עלין דבוקין בשדרה בזה אצטריך למתני נפרצו עליו פסול ואפילו על פי הנחה זו דברוב עלין איירי הקשו על רש"י מהגמ' וזה ברור ומ"ש דמשמע מדברי רש"י שנתלשו לגמרי מהשדרה כן מוכח בהדיא מדכתב גבי נפרדו מחוברין הם בשדרה מכלל דנפרצו הוי תלושין מן השדרה וכן מתבאר ברש"י גבי מ"ש בגמרא נפרצו דעביד כי חופייא יע"ש והרי"ף פירש קרוב לדברי רש"י וז"ל פי' נפרצו עליו כגון שנתקו מהשדרה כו' ועיין בס' תמים דעים סימן רכ"ט דביאר דעתו של הרי"ף והר"ן כתב דהרי"ף פירש כדברי רש"י והם דברים תמוהים דחילוק יש בין פרש"י לפי' הרי"ף דלרש"י הוי נתלשו לגמרי ולהרי"ף נתלשו מן השדרה אבל עדיין הם תלויים בשדרה ומרן הב"י סי' תרמ"ה כתב דנראה מדברי הר"ן שפרש"י הוא כדברי הרי"ף יע"ש ולע"ד יראה דמה שיראה מדברי הר"ן הוא דהרי"ף מפרש כפרש"י דנתלשו לגמרי יע"ש. וכתב הר"ן ודינם של רש"י והרי"ף לא הוזכר לפי שהוא פשוט שכל שנתקו ממקום חבורם פסול אפילו שעומדים ע"י אגד יע"ש וכ"כ הב"י סימן הנזכר ובשלמא פירש רש"י דהוא דנתלשו לגמרי מהשדרה פשוט דהוא פסול אבל להרי"ף שפירש דנתקו ועדין תלויין הם בשדרה מנ"ל דפסול והראב"ד בספר תמים דעים סי' רכ"ט נסתפק בזה והעלה דאם היו תלושין ברוב מקום חבורן אז הוא פסול ואם לא נתקו רוב מקום חבורן כשר יע"ש ומה שהקשו התוספת על רש"י מההיא דריש הגוזל קמא יש ליישב על פי מ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ליישב דברי הרי"ף עי"ש ודוק:

גמרא קא פסיק ותני כו' פרש"י קא פסיק ותני פסול כונתו דדייק מדקתני סתם ולא מפליג ולא דייק מדקתני גזול ולא קתני שאול גם לא דייק מדקתני גזול דומיא דיבש כמ"ש התוספת ודוק:

רש"י ל"ש י"ט א' דחיובא מדאורייתא וכו' ק' מה בא ללמדנו פשיטא די"ט אחד הוי מדאורייתא ויראה דבא לאפוקי פי' הרמב"ן שכתב הר"ן די"ט שני דשמעתין היינו של תורה יע"ש ולאפוקי זה אתא רש"י לומר די"ט ב' דשמעתין הוא י"ט ב' מדרבנן בגבולין והוי כי ההיא דמחלק לקמן גבי ר' חנינא מטביל ביה ונפיק ביה בי"ט ב' דר"ל י"ט ב' מדרבנן ועיין מ"ש לקמן גבי מ"ש התוס' ד"ה בעינן הדר ודוק:

בשלמא יבש בעינן הדר כו' כל בשלמא צ"ל דיש בו איזה דוחק והכא הדוחק הוא דבי"ט שני דהוא מדרבנן למה לי הדר ולכך קאמר בשלמא יבש נדחוק לומר דהדר בעי' מדרבנן משום הידור מצוה אלא גזול בשלמ' י"ט א' כתיב לכם משלכם והגם דיש דוחק דאימא לכם אתי למעוטי שאול וגזול קודם יאוש אבל גזול לאחר יאוש מנ"ל לזה נדחוק לומר דגזול דומיא דשאול ופסול משום לכם בי"ט א' אבל בי"ט ב' גזול אמאי לא קרי שאול וכשר בי"ט ב' ומ"ש גזול משאול:

תוספות ד"ה קא פסיק ותני ותימא הא אמרי' לקמן ניקב כו' איכא למידק מה ק"ל והלא שמואל מכשיר בשמעתין גזול בי"ט שני ולית ליה האי הוכחה דפסיק ותני א"כ ר' חנינא נמי לית ליה האי הוכחה וסתמא דתלמוד' דפריך הכא קא פסיק ותני הקשה נמי לקמן דף ל"ו ע"ב ולר' חנינא קשיא מתני' ומשני כאן בי"ט ראשון כאן בי"ט שני אלמא דמקשה דסתמא דתלמודא אית ליה בין הכא ובין התם דפסיק ותני אבל ר"ח לית ליה האי הוכחה דשמואל דמשמע והן אמת דזו היא תירוץ א' של התוס' מ"מ ק"ל ודקארי לה מאי קארי והלא התי' הוא פשוט ויראה דכח קו' התוס' משום דנראה להם דהלכתא הוי כתיב דר' יוחנן דגזול פסול בי"ט ב' משום מצוה הבאה בעבירה אלמא דהכרח קא פסיק ותני הוא הלכתא וא"כ תקשי לר"ח דלית ליה פסיק ותני וסוברים דהלכתא כר"ח דמטביל ביה ונפיק ביה דקי"ל הלכתא כמעשה רב וא"כ ק' הלכתא אהלכתא זהו כח התוס' בקושיתם ונדחקו בתירוץ א' לומר דר"ח לית האי פסיק ותני כלומר ולית הלכתא כר"ח דלית האי פסיק ותני ובתירוץ הב' אמרו א"נ ברישא כו' ולפום האי תירוצא הלכתא כר' יוחנן דאית ליה ברישא דמשנה קא פסיק ותני דגזול פסול בי"ט ב' והלכתא כר"ח דלית ליה קא פסיק ותני בסיפא דמשנה גבי אתרוג שניקב וחסר כל שהוא ועיין בחדושי הלכות ומ"ש הנכון לע"ד גם עיין מ"ש הר"ן על קו' התוס' ומ"ש התוס' בשם הירושלמי עיין בהרא"ש גבי חזזית הביא דבריו בב"י סימן תרמ"ח:

תוספות ד"ה בעינן הדר וליכא משמע דפשיטא ליה כו' ותימא מ"ש זה מזה כו' ק"ל איך ס"ד דתוס' למימר דלכם משלכם למעוטי גזל לא מיתוקם אלא ביום ראשון והדר מיתוקם בכולהו יומי משום דהדר כתיב בתר ביום הראשון והלא מן התורה מצות לקיחת לולב עם כל מיניו אינה מן התורה בגבולין אלא ביום ראשון דוקא וה"ק דהדר לכולהו יומי משום דכתיב בתר יום האחד י"ל דכאן רומזים הדרך שכתב הרמב"ן והביאו הר"ן וה"ה רמזו פ"ח דלולב דין ט' דבמקדש מצות לולב כל שבעה דבר תורה ובמקדש הוא דקאמר דלכם לא מתוקם אלא ביום א' והדר בעי לכולהו יומי במקדש דבר תורה על זה הקשו התוספות אם נפרש דרך זה אכתי קשה מדכתיב ולקחתם דבעינן לקיחה תמה ולקיחה לכל א' וא' א"כ בשאר הימים במקדש תסגי במין א' ובלקיחה של א' בשביל כולם ותירצו דהיינו טעמא משום דיום אחד בגבולין דאורייתא כו' ומתוך לשונם בתירוץ זה משמע דבקושייתם היו מפרשים הסוגיא די"ט א' ושאר יומי הוי דאורייתא וכגון במקדש כדפירש הרמב"ן לכך הוצרכו לפרש בתירוצם דהסוגי' מיירי דיום ראשון דאורייתא ושאר יומי דרבנן כפיר' רש"י ולאפוקי פירש הרמב"ן וצריך לדעת מה יתרץ הרמב"ן לקו' הללו דלפי דרכו דבמקדש ביום ב' לא בעי לכם אך הדר בעי א"כ במקדש בשאר ימים תסגי במין א' ובלקיחה א' בשביל כולם כיון דדין זה נפיק מתיבת ולקחתם דכתי' קמי ביום הראשון דומיא דדרשא דלכם ויש לומר דאה"נ דבמקדש בשאר יומי מן התורה סגי במין אחד אבל חכמים תקנו במקדש שיקחו כל המינים דומיא דיום א' ושיקח כל א' וא' דהיא תקנה בעיקר הלקיחה אבל באתרוג שאול לא תקון ובגזול פלוגתא דר"י סבירי ליה דתקון במקדש משום מצוה הבאה בעבירה ושמואל סבר דלא תקון דמתוך שיוצא בשאול במקדש בשאר יומי יוצא בגזול זה נ"ל להליץ בעד הרמב"ן אך אכתי ק"ל על התוספת אמאי נדון מפירש הרמב"ן יפרשו דרכו על פי מה שתירצו הם לפי דרכם כדפי' ויש לומר דסבירי ליה לתוספת לפרש די"ט ב' הוי דאורייתא דוחק ודוק:

דף ל ע"א והבאתם גזול את הפסח גזול דומיא דפסח כו' איכא למידק מנ"ל למידק הך דרשא והלא בפסח ליכא לפלוגי ובגזול איכא לפלוגי בין קודם יאוש לאחר יאוש ואיך דנין אפשר משא"א יש לומר דהכתוב אומר שם במלאכי סי' א' ואמרתם מתלאה והפחתם אותו והבאתם גזול כו' ופרש"י מתלאה בהמה כחושה אלמא דהכתוב ברישיה דקרא בא להוכיחם על שהיו מביאים בהמה כחושה אם כונת הפסוק להוכיחם על הרעות שהיו עושים דהיו מביאים כחושה וגזולה הי"ל לסדר תחלה ואמרתם הנה מתלאה והבאתם פסח וחולה והדר הי"ל להוכיחם על הגזול ותו איך ס"ד דאותו הדור היו מקריבים גזול לפני יאוש וכי נעלם מהם פ' אדם כי יקריב מכם ותו איך היו טועים להקריב בעל מום קבוע דהיינו פסח אלא דאותו הדור היו מקריבין בהמה כחושה דהוא כשרה וגם היו טועים דגזולה לאחר יאוש שרי להקריב דשלו היא וע"ז בא הכתוב להוכיחם דאיך היו טועים להקריב בהמה כחושה וגם גזולה לאחר יאוש על זה הוכיחם ולימדם דגזול פסול אחר יאוש ואין לו תקנה דומיא דפסח דהוא מום קבוע דאין לו תקנה באופן דדרשא זו היא מוכרחת בפר' דבא להקיש גזול לפסח ולא בא להוכיחם על מה שהיו מקריבים פסח דזה א"א לומר דהיו טועים להקריב בעל מום קבוע וכ"ת הרי לעיל כתיב וכי תגישון עור לזבוח כו' י"ל דהתם התוכחת הוא שהיו מקדישין בעלי מומין למוכרן ולקנות בדמיהן תמימין ולזה הקפיד הכתוב משום הקריבהו נא לפחתך דאם יוליכהו לפני שר א' שור עור או פסח ויאמרו לו הרי לך זה שתמכרנו ותקנה עגל תמים בלי מום יקפיד עליו בודאי ולזה בא בטענה משום הקריבהו נא לפחתך דה"ל להוכיחם דעוברים עמ"ש בתורה בהדיא שלא להקריב בעל מום ודוק ועיין בס' מאיר עיני חכמים ומ"ש הוא הנכון לע"ד:

מאי דכתיב כי ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה כו' יראה לי שהוקשה לו בכתוב שאמר שונא גזל בעולה מאי איריא בעולה הלא בכל הקרבנות