כפי אהרן - רמב"ם רצו

משום ידיעתו וכה"ג דקדק הר"ן ז"ל לשם אל"ו דשתק ר"ל שאינו יודע בלבו ושתק ולא השיב לו כלום או שנסתפק לו שאמר איני יודע וא"כ אני אומר כי דעת רבינו כדעת הנמק"י ממש דמדנקט אביי נאמן משמע דמשום נאמנותו של עד הוא ומוכרח דמפרש אביי ט' דרבנן משום מיגו ולא משום אדם נאמן ע"ע דאי משום אדם נאמן ע"ע א"כ באו' איני דע יהיה פטור וכמ"ש הרשב"א והנמק"י וכיון דקיימא לן כאביי מדנקיט להו תלמודא בפשיטות ואפי' רבא לא חלק עליו אלא באשתו זינתה בע"א דוקא ומט' דאין דבר שבערוה פחות משנים מוכרח דהכי הילכתא וא"כ אע"ג דר"ן קאמר בכריתות ה' כר"י דט' הוא משום דאדם נאמן ע"ע מ"מ סו' דפ' האומר דעיקר דאביי ורבא דבתראי נינהו פ' כרבנן ומט' מיגו ואמטו"ל פ' דבאמרו לו נטמאת והוא אומר לא נטמאתי אפי' בטומאה ישנה חייב דליכא מיגו מדלא קאמר להו לא אכלתי וכמ"ש התוס'. זה נ"ל לישב דעת רבינו והוא נכון בע"ה

ודע דגם דברי רבינו בפ"ג דשגגות מוכחי הכי שכ' שתק ולא הפליג את העדים אלא אמר לו אשה וכו' אכלת חלב חייב דקדק לומר ולא הפליג את העדים דדוקא היכא דהפליג את העדים שאמר לא אכלתי פטור אבל כל שלא הפליג אותם אפי' אמר א"י חייב. ושוב ראיתי לרבינו בפ"ח מה' אלו שכ' האוכל חתיכה וע"א אומר לו זה שאכלת חלב וע"א או' לא אכלת חלב הואיל ונקבע האיסור והוא אינו יודע ה"ז מביא אשם תלוי פשט דבריו שכתב אינו יודע מורים כך דאפי' באומר א"י חייב. וראיתי להר' לח"ם שם שהביא דברי התוס' דכריתות ועשה להם סמוכות מסוגיא דפ' האשה רבה וכ' שאם כונת רבינו במ"ש א"י לו' שאומר א"י ממש יקשה לו קו' התוס' דכריתות דל"ל קרא דאו הודע תפ"ל מלא יקום ע"א באיש וגם יקשה סו' דפ' האשה ומפני זה נדחק לפרש דמ"ש והוא א"י ר"ל ששותק וזהו א"י עיין בד"ק באורך. ואחרי נשיקת הרצפה אשתמיט מיניה תרתי חדא במה שרצה להוכיח כדעת התוס' מסו' דפ' האשה אשתמיט מיניה דדבר זה נפתח בגדולים והרי הנמק"י והרשב"א ותוס' אחרונים דלא קיימי כשי' התוס' וישבו אותה סוגיא בטטו"ד וגם אילו היה רואה דברי הראשונים הנז"ל לא היה דוחק את עצמו לישב דברי רבינו עם דברי התוס' מכח קו' התוס' בכריתות דהרי כל הראשו' הנז"ל דפליגי עם ר"ת ולא חשו לקושיא זו ומה שיתרצו הראשונים הנז"ל לקו' זו יתרץ רבינו ג"כ ואפשר שיתרצו כמ"ש אנן בעניותין לעיל. ועוד ב' אשתמיט מיניה דברי רבינו בה' נזירות שהבאתי דמשם באר"ה דרבינו ז"ל לא קאי בשיטת התוס' ז"ל וכמ"ש ודוק היטב

ודע שעל מ"ש רש"י בסוגיא דכריתות בל"א מודים חכמי' לר"י בחלבים ובביאת מקדש דשייך בהו קרבן אבל בטומאה גרידתא דנגע בטהרות לא מודו ליה ובמאי עסקי' וכו' ש"מ ט' לאו משום מיגו דהא בטומאה ישנה איכא מיגו אלא ט' משום דאדם נאמן ע"ט הילכך היכא דאיכא קרבן הכי אבל בטומא' גרידתא לא ע"כ ועיין בד"ה מודים חכמים לר"י ופליגי אדר"מ וכו' תמיה לי דהרי משנ' ערוכ' היא בטהרות פ"ד משנה ט' ז"ל עד אחד אומר נטמאת והוא אומר לא נטמאתי טהור ב' אומרים נטמאת והוא אומ' לא נטמאתי ר"מ מטמא וחכ"א הוא נאמן ע"י עצמו הרי דגם בטהרות בלא קרבן דהך משנה בהכי איירי מדמייתי לה בס' טהרות וגם אמר ר"מ מטמא אית להו לרבנן דר"מ אדם נאמן ע"י עצמו. ונ"ל לישב בדוחק דכונת ל"א הכי הוא דמייתי הך ברייתא דרבנן ור"י ולפי הפשט ט' דרבנן משום מיגו וט' דר"י משום דאדם נאמן על עצמו אבל עדיין מספק"ל רבנן דר"מ מי הוא אי ר"י או רבנן דר"י וכמ"ש התוס' ז"ל דאי רבנן דר"מ ר"י תפשוט דט' משום דאדם נאמן ע"ע ואי רבנן דר"מ רבנן דר"י תפשוט דט' משום מיגו זהו הבעיא והשתא בעי למיפשט דלא פליגי רבנן אר"י אלא בטהרות ובין לרבנן בין לר"י ט' משום דאדם נאמן ע"ע אלא דרבנן ס"ל דלא אמרי' אדם נאמן ע"ע אלא גבי קרבן דוקא ור"י ס"ל אפי' גבי טהרות ומעתה תפשוט בעין דודאי רבנן דר"מ ע' משום דאדם נאמן ע"ע בממ"ן אי רבנן דר"מ ר"י או רבנן דר"י לכ"ע בטומאה חדשה דאיכא קרבן נאמן אמנם לפי האמת רבנן דר"מ הוא ר"י כדמוכח מההיא מתני' דטהרות דאית להו אדם נאמן ע"ע אפי' בטהרות וע"ז דחי רבינא דלעולם פלוגתייהו בקרבן וט' דרבנן דר"י משום מיגו הוא אבל איכא טומאה דלא שייך בה מיגו וכו' וא"כ ט' דרבנן דר"י משום מיגו וט' דר"י משום דאדם נאמן ע"ע ואכתי בעיין במקומ' עומדת דלא ידעי' רבנן דר"מ מאן נינהו זה נראה לישב דברי רש"י ז"ל וצ"ל דלל"א הדר ביה רש"י ממאי דקאמר מודים חכמים לר"י ופליגי אדר"מ דמשמע דרבנן דר"מ הם רבנן דר"י ומוכרח אתה לומר כן ללישנא קמא דאי לאו הכי לא נפשטה הבעיא וצ"ל דלא כ' רש"י הכי אלא ללישנא קמא אבל ללישנא בתרא היינו דמספק"ל וכמ"ש וכ"ז דוחק והעיקר חסר מדברי רש"י וצ"ע

והוי יודע שהטור בסי' קכ"ז פ' כס' התוס' ור"ת דבאו' איני יודע נאמן ויש לתמוה טובא על הב"י שפ' כן גם בש"ע ולא זכר שר דברי הרמב"ם כמ"ש בעניותין לעיל והנמק"י והרשב"א והריטב"א ותוס' אחרונים החולקים ע"ז וס"ל דבאומר איני יודע חייב והעד נאמן והי"ל לחוש לסבר' הני רבוואתא במידי דאיסו' וצ"ע. ועיין באה"ט ס"ק ו' כ' משם תשו' בית יעקב אחד אומר לשנים נתנסך יינו של אחד מכם ואיני יודע איזה מהם והם שותקי' אפ"ה מותר דהוי קול ושוברו עמו שהרי אומר איני יודע ושתיקה לאו כהודאה דמי ע"ש. ואשתמיט מיניה דמר דברי הרמב"ם בה' נזירות שכ' למעלה שכ' בפי' עד שאמר לאחד בפני נדרת וכו' אפי' אמר לב' ראיתי אחד שנזר ואיני יודע מי הוא הואיל ואין מכחישין אותו נוהגין נזירות על פיו עש"ב ודין זה מקורו מהירושלמי הרי דמיקרי איקבע איסו' אפי' בכה"ג וכעת אין בידי ס' ב"י לחזות בנועם ד"ק

מיהו במה שדקדקנו על הב"י ז"ל כד מעיינינן שפיר יש לישב קצת ויש מקום לומר דהנמק"י והרשב"א לא ס"ל כדעת תוס' האחרונים דגם באומר איני יודע חייב ואע"ג דכ' דאביי סו' דטעמייהו דרבנן משום מיגו ומשום נאמנות העד והדעת נוטה לומר דגם באיני יודע יהיה חייב כיון דאיכא נאמנות לעד וכדעת תוס' אחרונים מ"מ זה לא יתכן מכח דגלי קרא או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרי' ומוכרח באיני יודע איירי דאי במכחישו תפ"ל מקרא דלא יקום ע"א באיש וכמ"ש התוס' בכריתות ומ"ש בעניותין לעיל לא ס"ל ועכ"פ כונת דבריהם להוכיח מדאביי דאיכא נאמנות לעד ונפק"מ דאיפשי' בעיין דיבמות מנ"ל דעד אחד נאמן מן התורה אמנם גם הם מודו לדעת ר"ת דבאו' א"י פטור גם בדעת הרמב"ם אפשר דס"ל כמ"ש הלח"ם דקאי בדעת התוס' ומ"ש בה' שגגות א"י ר"ל מסתפק גם מ"ש בעניותין מההיא דה' נזירות יש לישבה בדוחק ונמצא לא נשאר חולק על ר"ת כי אם תוס' האחרוני' וכיון דהתוס'