יוסף אבן יחיא על אסתר ד:טז

וצומו עלי למען יתנני ה׳ לחן ולחסד ולרחמים בעיני האיש שלא אענש בכניסתי אליו בלא רשות ושאוכל להושיע עמו. וזהו אומרה עלי. והצום יהיה גדול מ שלשת ימים עם לילותיהם. למען ישוב חרון אף ה׳ מישראל על הי״ח אלף ות״ק מאות מהם אשר אכלו ושתו ונשתכרו במשתה הראשון מאחשורוש. זולת התערבם בגויי הארצות וזרעם. ויהיה הצום תחת עונש המשתה.

גם אני ונערותי אצום כן. כי אסתר גיירם בשכבר. והראתה למרדכי שלא היתה מדמה להמלט היא מצרת ישראל מכל הזולת. ואיך בכל צרתם גם לה היה צרה. והיתה רוצה לשים נפשה בכפה עליהם וכדי להושיעם. ואף כי היתה מלכה ומעונגת. ואשת אחשורוש אשר נשותיהן היו חושבות מחשבות לילה ויום להתיפות לבלתי יתגנו בעיניו. עם כל זה היתה רוצה להתענות התענית הנמרץ ההוא.

ובחרה במספר שלשה. להיותו המספר המורה על החזקה בכל דבר וכן כי תשועת ישראל תמיד יהיה ביום השלישי לתשובתם וכאומרו יחיינו מיומים. וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו.

ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת. וכאשר אבדתי אבדתי. רוצה לומר וכאשר אבדתי מפני דת המן אשר גזר להשמיד טף ונשים ביום אחד. אבדתי רוצה לומר אשי׳ נפשי בכפי לבוא אל המלך אשר לא כדת אף אם יהרגני. וכל זה אמרה כדי להוציא מלב מרדכי מה שאמ׳ אל תדמי להמלט וגומר ולהראות לו כי היתה יראה מן הגזירה ההיא כשאר נשי ישראל ולא היתה בוטחת במלכותה. וכל זה מיראתה אותו שלא לעבור רצונו כאשר היתה באמנה אתו.