תלמוד ירושלמי יבמות טו:ז

משנה: הָאִשָּׁה שֶׁהָלְכָה הִיא וּבַעֲלָהּ לִמְדִינַת הַיָּם בָּאָת וְאָמְרָה מֵת בַּעֲלִי תִּינָּשֵׂא וְתִיטּוֹל כְּתוּבָתָהּ וְצָרָתָהּ אֲסוּרָה. הָיְתָה בַת יִשְׂרָאֵל לַכֹּהֵן תֹּאכַל בַּתְּרוּמָה דִּבְרֵי רִבִּי טַרְפוֹן. רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר אֵין זוֹ דֶרֶךְ מוֹצִיאַתָּהּ מִידֵי עֲבֵירָה עַד שֶּׁתְּהֵא אֲסוּרָה לְהִינָּשֶׂא וַאֲסוּרָה מִלּוֹכַל בַּתְּרוּמָה.

הלכה: חֲשׁוּדָה הִיא לְקַלְקֵל עַצְמָהּ כְּדֵי לְקַלְקֵל צָרָתָהּ. מֵעַתָּה אֲפִילוּ עַל עַצְמָהּ לֹא תְהֵא נֶאֱמֶנֶת. מִתּוֹךְ שֶׁהִיא יוֹדַעַת שֶׁלֹּא עָשׂוּ דְּבָרֶיהָ אֵצֶל חֲבֵירָתָהּ כְּלוּם אַף הִיא אוֹמֶרֶת אֱמֶת. מֵעַתָּה אֲפִילּוּ עַל צָרָתָהּ תְּהֵא נֶאֱמֶנֶת. אָמַר רִבִּי הִילָא. חוֹזֵר לַקִּילְקוּל הָרִאשׁוֹן. חֲשׁוּדָה הִיא לְקַלְקֵל עַצְמָהּ כְּדֵי לְקַלְקֵל צָרָתָהּ.