איש אמונים ד

עובדי ב"ל אכלו כל טמא. עמי ע"ג מרומי. עד לא ירעבו כל ימי. עד תאות גבעות עולם

פחד ופת היה לנו מצרינו. פלגי מים בראותינו. פרץ אויב חומותינו. פתחו שערים לחרבות עולם

צפון וימין וגבוליו. צוה אל הריו חלליו. צעקו עמו אמרו אליו. צדיק בל ימוט לעולם

קלל אלד"יו בנאונו. קבע דיק בחרונו. קיץ וחורף תקנו. קרבם בתימו לעולם

ראה רשע כי אין גואל. רגלי אחד מישמעאל. רום ידיהו נשא על ישראל. רשעים אלה ושלוי עולם

שרים ראי חמס ארץ. שוטטו לגדור בפרץ. שלחו לאמר למי ארץ. שחו לכם גבעות עולם

תעיתי כצאן בצרה. תחייני אל בצרה. תען תאמר על בצרה. תקחו הדרי לעולם

ויהי לתקופת השנה. בראשון לחו' שנה אז תפשע נפש נענה. יצאו אל צר להפקיר מנה **(פי' מגוי יכררד.)** ולי משען ומשענה. כי לא יזנח לעולם

תור אדם המעלה. סלימאן ראש הממשלה. יעץ לכו ונפלה. אל שר פרס ארי עלה. אולי נמצא כף איש עולה. פסת בר לחם חק עולם

שלחו שרים לפני כרים. הצאן הם תגרת צוררים. החיו נא זקנים עם נעדים. ערכו ערך עד בחורים. ענינו מוציא אסירים. בשמחה ורצח עולם

רשע עריץ ומעתערה. גם קודחי אש מאזרי. זיקות נפלו פתח שערי. נפשות חייב על חד תרי את האלקים אני ירא. ולא אטור לעולם

קדה קנה וקנמון. וכל דבר שבממון. אשר בבתיכם מטמון. תנו לפדיון ההמון. נתן זר עיניו בממון. הארץ אשר מעולם

צדוני כצפור בחרמו. סבלתי עול מטה שכמו. שלח חילו ממקומו. מחי קבלו וכלי זעמו לכד המבצר עד תומו. היה מערות עד עולם

פתחו להם השערים. ונכנסו הארורים. בראשון שבעה ועשרים. נחתה קשת גבורים. נחלה נהפכה לזרים. למורשה במות עולם

עלה הפורץ על כני. בראשון לחו' שני. כדבורים סבבוני. אין ובאף ישטמוני. בחומותי הסגירוני. בריחי בעדי עולם

סחרו כל כלי צינה. חרב וחנית מכל פנה. אסף אל חצר התיכונה. לתת ליושבים ראשונה. כי אין בפיהו נכונה. גוי איתן גוי הוא מעולם

נועץ ליקח שר המשנים. ובני עמים רחמנים. גם אחד "ברוך" מבנים. עירבון על הצדונים. שלח "לשיראז" מדנים. להיות עבדים לעולם

משך אבירים באונו. בפה רך להרבות הונו. כל אחד יביא קרבנו. מנחה ממקנה קנינו. שוב יגלה בפרך קלונו. חשכים כמתי עולם

לקט כסף מראש כל אומות. וזהב מבית הישעות. ובלבו מלא כל מרמות. על עמי כולם מתאימות. אלי תחגור שארית חומות. ויגדל שמך עד עולם

כהני פחות וסגנים. ראו עוני עם אמונים. קבלו להיות ערבנים. סבלו גדולים וקטנים שלם אל מאה מנים. להם ולבניהם עד עולם

יסרוני כתא מכמר. ביד צר משמר מול משמר גרי בית הן גוים כמר. דרכו חיצם לי דבר מר מפחדם בשרי סמר. מן הדור זו לעולם

טבעו גוים חשבו לדחות. אשר עשו זדים שיחות. ונשותיהם לרקחות. סופדים הוי אח והוי אחות ועמי על מי מנוחות. בחסד אלקים עולם. חלף הלך מאהלי. צר שונא כתר לי. מבני הריפות בא "עלי" **(תי' שם אשר הכא בי שעלי רהחדי)** "מחמד" לכספם היה לי. והוא רועה אוילי. עם הכסיל לעולם

זרע מנאף כזמרי. שלט על אחרי ארי. ולא אחרי אשת נכרי. בא עליה כאכזרי. לזאת סמר סערת בברי. מאסתי זאת לעולם

וישם מגמת פניו על זרע קדש מצבתה. שאל בת הנשים תנתן לו להשחיתה. ויעמדו כולם וגם אשה אל אחותה. מסרו עצמן למיתה לא יעשה כזאת בישראל זונה אכלה ומחתה. נערה שנתפתתה זכרו ראשונות מעולם

האל הנקדש חסין יה. מת כגפן פוריה. עדותיך על שבטי יה. אל תחנה ביד חיה. נוצר תאנה יאכל פריה. ואכל וחי לעולם

דור לדור קהל ועדה. יהללוך בקול תודה. יולה תמה כל כבודה. עין נואף לא ראה הודה. כלה נאה וחסודה. וארשתיך לי לעולם

גאים היושבים עלי כאן. נועצו ויען עכן. עם זה אפר כירה מוכן. תנה אותו על הדוכן. ושלל רב מן המוכן. פדיון נפשם וחדל לעולם

בעלונו לא אדונים. עם אל בין מוכרים וקונים כמו אגודה של קנים. בוזזו אף פכים קטנים. מרבה עצמה לאין אונים. צדקתך צדק לעולם

אמרתי אספרה כמו. נפלאות האל לשארית עמו. דבר יום ביומו. עצמו מספר והודות לשמו כי פקד ה' את עמו. ואמת ה' לעולם

ויהי כי ארכו לו הימים. חשב להכרית עם תמים. ואל בעל הרחמים. מפר מחשבות ערומים. השקוהו גחלי רתמים. וישן לו שנת עולם

אמר אויב רע כהמן. איכה הרועה הנאמן. והצאן כולו מזומן. פעם אחד הותר דמן. צד ברשתו אשר עמן. לחרפות לדראון עולם

נוצר חסד לדור דורים. מנהילי מעפר הרים. להיות לישראל שמורים. אורח לצדיק משרים. לאמר צאו לאסורים. אתם ובניכם לעולם

יהיר הלך בעצת יצרו. חשב להשיב משערו. בערב משונה בעודו. בטח על רוח חיל הדרו. לא ידע כי חשך סתרו. את יורדי בור עד עולם

יצא ויערוך מלחמה. בתחבולות אף במרמה.