אמרי הצבי ד ד

הקדמת המחבר

בפ' חקת כ"א פסוק י"ד על כן יאמר בספר מלחמת ד' את והב בסופה ואת הנחלים ארנון

במס' קדושין (דף למ"ד ע"ב) ואומר אשרי הגבר אשר מלא את אשפתו מהם לא יבושו כי ידברו את אויבים בשער מאי את אויבים בשער ארחב"א אפילו האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד נעשים אויבים זה את זה ואינן זזים משם עד שנעשין אוהבין זה את זה שנאמר את והב בסופה אל תקרי בסופה אלא בסופה. ופרש"י בד"ה את אויבים בשער סיפא דאשרי הגבר הוא. ובד"ה נעשו אויבים מתוך שמקשים זל"ז ואין זה מקבל דברי זה. ובד"ה את והב בסופה הכי דריש לה ספר מלחמות מלחמה שע"י ספר אהבה יש בסופה עכ"ל

ולכאורה אינו מובן אשר התוה"ק דכתיב בה פקודי ד' ישרים משמחי לב. ועוד הרבה פסוקים בשבח התוה"ק כולה מחמדים והאיך יהיו תחילה אויבים בשער אלא שלבסוף נעשין אוהבים. נלע"ד לבאר קצת עפי"ד חכז"ל ההפרש שבין חכם לנבון כי החכם מקבל מה שמלמדים אותו אבל אין ביכולתו להוסיף בו דבר משכלו. ונבון הוא שמבין דבר מתוך דבר ויכול להוסיף דברי חכמה עפ"י מה שקיבל החכמה ממלמדו. ולולא החכמה לא שייך לחול שם בינה. ותורה שבכתב היא בחינת חכמה. ותושבע"פ היא בחינת בינה. הכוונה כי ע"י י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן ומצד שכלו בעזה"י הוא מוסיף כמה וכמה דרשות הרמוזים בתורה שבכתב כמו שדרשו חכז"ל וזה הוא נקרא תורה שבע"פ. והוא הפלפול האמתי אשר ניתן למרע"ה כי התורה שבכתב נתנה הקב"ה לכל ישראל ותושבע"פ היא הפלפול האמתי נתן הקב"ה למרע"ה ומרע"ה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל כדאיתא במס' נדרים (דף ל"ח ע"א) א"ר יוסי בר חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנא' כתב לך פסל לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך וגו' מתיב רב חסדא כו' כו' ומסיק הש"ס אלא פלפולא בעלמא. ופרש"י בד"ה פלפולא בעלמא להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה וניהג בו טובת עין ונתנה לישראל עכ"ל. וז"ל הרא"ש שם פלפולא בעלמא הבנ' וחריפות והיינו כתבן שלך כי כל החכמה והשכל רמוזים בכתב התורה בצורות האותיות עכ"ל. והנה המלאך נקרא עומד והאדם נקרא הולך. יען כי המלאך אינו יודע רק מה שמסר לו הקב"ה וזה נקרא חכמה. והמלאך הוא בבחינת חכם שיודע מה שמסר לו הקב"ה. והאדם נקרא הולך כי הש"י מסר לו הכח שיוכל לעלות ממדריגה למדריגה למעלה למעלה והכל ע"י התוה"ק. וזה בחינת בינה להבין דבר מתוך דבר להוסיף בכל פעם חכמה. וכדרשת חכז"ל במס' חגיגה (דף ג' ע"ב) על פסוק דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות נתנו מרועה אחד. מה נטיעה זו פרה ורבה אף ד"ה פרין ורבין בעלי אסופות אלו ת"ח שיושבין אסופות אסופות ועוסקין בתורה הללו מטמאין והללו מטהרין הללו אוסרין והללו מתירין הללו פוסלין והללו מכשירין שמא יאמר אדם האיך אני למד תורה מעתה ת"ל כולם נתנו מרועה אחד א' נתנן פרנס אחד אמרן מפי אדון כל המעשים ברוך הוא דכתיב וידבר אלקים את כל הדברים האלה כו'. וי"ל הכוונה שע"י בעלי אסופות אשר אין דעתן שוה הללו אוסרין והללו מתירין כו' ומפלפלים זא"ז נתברר הלכה על בורי' ומתחדשין הרבה דינין ופלפולין וד"ת פרין ורבין. וזה יתכן רק בשכל אנושי אשר אין דעתו של זה כדעתו של זה. וזה לא שייך במלאכים שאין דעתן שונות זה מזה. ומש"ה ניתן התוה"ק לישראל ולא למלאכים ויש להאריך בזה

ובזה נוכל להבין קצת כוונת דברי המד"ר המובא בסידור נהורא בפיוט לאל אשר שבת מכל המעשים כו' ויום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו כו' ויום השביעי משבח ואומר מזמור שיר ליום השבת טוב להודות לה'. הביא שם בסידור נהורא וז"ל וראיתי בספרים ששבח זה נתקן ע"פ אגדה ויום השביעי נתעלה וישב על כסא דהנה על כל ברי' וברי' ברא הקב"ה שר ובליל שבת בראשית ישב על כסא כבודו וקראן כולם ובעמדם לפניו עמד מכסאו והושיב בו שר של שבת וזהו תפארת עטה ליום המנוחה שכבוד גדול עשה לו שהושיבו על כסאו לפני כל השרים. ובראותם כך עמדו ואמרו שירות ותשבחות לשר של שבת בא הקב"ה והראה אותה שמחה לאדם הראשון וכשראה לכל אחד ואחד שהי' משבח לשר של שבת פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת אמר לו הקב"ה כו' לו אתה אומר שירה ולי אי אתה אומר שירה כיון ששמע שר של שבת שטוב בעיני ד' לומר שירה מיד ירד מן הכסא וצווח טוב להודות לה' וענו כולם ולזמר לשמך עליון וזה שבח של יום השביעי אותו הכבוד שעשה לו הקב"ה זהו שבחו כו' עכ"ל הכתוב בסידור נהורא. ועיין פרמ"ג או"ח הל' שבת סי' רפ"א במשב"ז בשם הא"ר שמביאו בקיצור בשם הכל בו ע"ש. ולכאורה אינו מובן מדוע שאל הקב"ה רק לאדה"ר ולא שאל למלאכים שאמרו שירה לשר של שבת קודם אדה"ר מפני מה לא אמרו שירה להקב"ה כמו ששאל לאדה"ר ואדה"ר עשה רק כמו שראה שהמלאכים עשו. אולם לפי האמור יש להבין קצת. כי המלאכים שראו שהקב"ה הושיב לשר של שבת על כסאו א"כ הגדילו הקב"ה על כל השרים מש"ה אמרו לפניו שירה. שהם רק מבחינת חכמה ואין כ"כ קושי' עליהם. אבל לאדה"ר שנתן בו הקב"ה בינה. מצד בחינת בינה הי' לו להבין מעצמו שהחיוב עליו להודות ולהלל להקב"ה שברא את כולם וגם את שר של שבת. ואם שגיתי ד' יכפר בעדי

ומעתה י"ל הא דקאמר הש"ס נעשו אויבים זא"ז אין הפירוש שנעשו כשונאים ח"ו. כי הלא מצינו ב"ש וב"ה שהי' ביניהם אהבה. ונשאו נשים זמ"ז כדאי' בסופ"ק דיבמות. וגם חלילה לומר שע"י התוה"ק יהי' נתהווה ח"ו שנאה גשמיות. רק הואיל דאין דעת בני אדם שוות ואין שכלו של זה ממש כשכלו של זה. וכבר אחז"ל שכ"א מישראל קיבל חלקו בתוה"ק מהר סיני. וספרי המקובלים פירשו שכ"א יש לו לפי שורש נשמתו חלק בתוה"ק והדברים ארוכין ועתיקין ואין להאריך בזה. וגזרה התוה"ק אחרי רבים להטות. כי ע"י פלפול הסנהדרין קצתן אומרין כן ורובן אומרין כן ומפלפלים זע"ז עי"ז נתברר ההלכה על בורי'. וכן מצינו בשני ת"ח המחדדין זא"ז בהלכה בסוף מתברר הדבר לאמיתו. אבל בתחילת פלפולם מתנגד שכלם זה לזה לא ח"ו מחמת שנאה גשמיות או לקנתר ח"ו. רק שאין דעתו של זה כדעתו של