אמרי צדיקים תקטו

מקשין למה בא הנשמה בעולם, הלא היא קרובה להפסד יותר מן השכר כי הל"ת הם שס"ה והעשה הם רמ"ח, ומתרצים כי המחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ולא הרעה, ולכן ב"פ רמ"ח הם יותר משס"ה, וידוע כי לכן מזדונות נעשה זכיות ממחשבת החרטה שאינה צריכה כי הרי בחטא לא צירף המחשבה בהם, אך נראה בודאי הנשמה צריכה לילך לזה העולם השפל כי היא מוכרחת מלמעלה, אך בוודאי אי לא היה זה לתועלת לא היה הקב"ה שולח בנו לכאן, וז"ש אספרה אל חוק, היינו המצות וראיתי שהל"ת הם יותר ממ"ע וה' אמר אלי בני אתה אני היום ילדתיך, ואם כן קשה איפה היה השם לי לאויב, אלא וודאי כתירוץ העולם מפני המחשבה וא"כ שאל ממני וחזור בתשובה, ואתנה גוים נחלתך שהם הקליפות אתן שיהיו נחלתך שיעשו זכיות, פי' אחר והוא פי', אספרה אל חוק, דהיינו שאספר ואקשט ואהדר לחק היא השכינה כנודע מפני שה' אמר אלי בני אתה, אני היא השכינה היום ילדתיך וא"כ אמרה השכינה בהאי ברא אתינא לגבך וז"ש נשקו בר לברא דמלכא

ג מזמור לדוד המזמור הזה אמרו בסיני ששייך לדוד וכן כולם לאסף לבני קרח, בברחו מפני אבשלום בנו עיין במור"ם אלשיך כי לעיל אמר עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה, שישמח יותר ועז"א ראו כי כן הנהגתי מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום, אמר קינה לדוד מיבעי ליה עיין במור"ם אלשיך כי עיקר הזמר היה תיכף כשהיו חורצין דינו אלא עכשיו הוסיף שמחה שאמר סברתי עבד או ממזר שאין מרחמים עלי עכשיו שהוא בני מרחם עלי, מקשין העולם אדרבה אין אנו רואין ברדיפה זו שום רחמנות כי אויב בנפש עליו הקיף ובעל עשר פלגשי אביו, ואני הוספתי דליכא למימר דדוד לא הוה ידע מה בבית כי מצינו בגמרא דבאמת היה סבור שיהרגנו, דאיתא בחלק ודוד בא עד הראש, מלמד שביקש דוד לעבוד ע"ז ר"ל והנה חושי הארכי לקראתו, א"ל מלך שכמותך יעבוד ע"ז, א"ל מלך שכמותי יהרגנו בנו, א"ל אמאי נסיבת יפת תואר, א"כ מצינו שדוד היה סבור שיהרגנו וגם חושי אמר ליה שהוא בן סורר ומורה מיפת תואר ויהרגנו ואם כן דברי הגמרא סתרי אהדדי, ונוסף לבאר דהאיך נאמר על דוד משיח צדקנו שביקש לעבוד ע"ז, והן אמת דאיתא בכתבים שהיה רוצה לתקן ולירד מוחין דקטנות הנקראים בשם ראש מוחין דאלהיו' כנודע ולהורידם מכל וכל לתקן בבחי' מוחין דגדלות ואז יהפוך לרחמים, וזה אינו יכול להיות עד ביאת משיחנו שיתגלה אז, וזה עבודה זרה עבודה שהיא זרה לו קאמר, וצריכין להבין לפי דרוש זה מה שחושי פלפל עמו, ונאמר כי כתיב האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר, והקשו המפרשים כי מצינו כשרוצים לשבח לאחד אומרים שעשה זה ואפילו זה עשה וכאן אומר להיפך מקודם אביו ואח"כ אחיו, ומתרצים דהנה בחסידים וקדושי עליונים הוא להיפך כשבאה לידם מצוה שהוא נגד הטבע וצריכין לשבר בחוזק היצה"ר אז הם מתדבקים בהשי"ת בגודל חשק ואהבה עזה שיעשו מצוה גדולה ואז הוא נקל בעיניהם נגד התדבקותם בה' וז"ש האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואפילו את אחיו לא הכיר, ונקדים עוד הקדמה שכתב מור"ם אלשיך על פסוק איכה יעיב באפו אדנ"י את בת ציון, כי כשבא על אדם איזה צער והגם שאויבים סוקלים אותו ממש באבנים ובתוכם איש שלומו אשר בטח עליו [ואם הוא] נותן עליו מעט צרור עפר מעט מזעיר מכאיב לו יותר מכל אשר עשו לו אויביו ברגימת אבנים, ולפ"ז נבוא לביאור, דהנה דוד תיכף כשאמר לו הנני מקים עליך רעה תיכף קבל בשמחה גדולה וזמר זמירות אך שהיה סבור שיהיה עבד או ממזר דלא מרחם בטבע וא"כ אין הצער גדול כ"כ וא"כ אין צריך להתעוררות גדול לדבוק בחשק ונחשב רק ליראה, אבל עתה שראה שהוא בנו דמרחם בטבע ועתה נהפך לאויב ואם כן הצער גדול עד למאוד שנחשב לרעדה, ולהפך אז בגודל חשק והתדבקות בבורא יתב', גורם התעוררות ודביקות גדול לשכינה ובא לגדר גדול עד שאז