אמרי נועם (הגר"א) צז

ובספרים אחרים דכתיב בית המקדש ט"ס הוא

כל כך למה הוא מיותר (דהא לא מיירי הכא אלא מהמברכים ולא מהעונים) אלא אגב גמ' דתענית (ט"ז) נקטי' הכא

לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקיה וקלה פי' דאיתא בקדושין דף פ"ב שאין אומנות שאין בה עניות ועשירות אם כן למה לו ללמד את בנו אומנות כבדה ילמד אותו אומנות קלה ויוכל להיות בה ג"כ עשירות ואם ח"ו יהיה בה עניות מאי מהני שילמד אותו כבדה הלא גם בכבדה יוכל להיות בה עניות

לא בא לאותו דבר פי' שנתנה אשתו עיניה בו ויצא מזה קלקול

ואם נתן סוף מתעשר שנא' לו יהיה. פי' דלו יהיה דרישא משמעו דקאי אקדשיו שקדשיו לו יהיה שיצטרך להן אבל כאן כתיב אשר יתן לכהן לו והיה משמע שיהיה לו ממקום אחר דכיון שנתן לכהן ישארו לכהן ולו יהיה ממון אחר] (נראה דהראיה הוא ממ"ש כאן יהי' בה' בלשון יחיד ולא בוא"ו כמו ברישא משמע דלא קאי אקדשיו)

כל המשתף שם שמים בצערו פי' דכשאירע לו איזה צער אינו תולה במקרה אלא שתולה שגם מהשי"ת נגזר עליו כן

שם ע"ב כי היכא דלא נגררו אבתרי' פי' דמיירי שיש פנים להתיר ולאסור [ובלא"ה היה דעתם לטהר רק שלא היו מטהרין לפי שהוא אוסר וחכם שטימא אין חברו רשאי לטהר כו' אבל כדי שלא נגררו אבתריה לא חששו לזה] דאל"כ איך היו מורין שלא כהלכה

ושב אל המחנה כו' ופירש"י ד"ה והיינו כו' לא גרסינן ומשרתו כו' (עי' ביאור על זה בביאור הגר"א על אגדת ברכות)

הסכת עשו כתות והס לשון שתיקה שכשעוסקין בחבורה כשאחד מדבר כולן שותקין

ולא עוד אלא שמטפשין שהתורה מועילה בשלשה דברים שנותנת חיים. ומצלת מחטא. ומחכמת. אבל כשלומד ביחיד הוי להפך

חמאה של תורה כו' ע"ד מ"ש באבות פ"ה ד' מדות ביושבים לפני חכמים ספוג ומשפך כו' ספוג שסופג את הכל פי' שיש אדם שלומד הכל ביחד ואינו רואה להפריש הפסולת. ויש שבורר הסולת וכן בחלב יש ששותיהו עם הנסיובי ויש שמטריח לעשות חמאה כן בתורה יש שלומד בפשוט ויש שמטריח ללבן ההלכה ולזה צריך יגיעה להקיא חלב שינק מאמו

ומיץ אפיים כו' זוכה להבחין בדיני ממונות ודיני נפשית ולא גרם בין

רש"י ד"ה עשית חסד שהאכילם שנא' ויבוא אהרן וכו' וקשה וכי מפני שאכל עמהם עשה עמהן חסד אלא הנכון דקאי על מה שמתחלה קרב יתרו את משה והאכילו שזה היה לטובתו כמו שנא' קראן לו ויאכל לחם ונחשב לו כאילו עשה חסד עם כל ישראל דמשה הוא עיקר כל ישראל (והכי דייק לישנא דגמרא ומה יתרו שלא קרב את משה כו')

שילדו ששה בכרס אחד. אבל בירושלמי איתא בסגנון אחר שהיה שם הארון ג' חדשים והיו יולדות לז' ימים ולסוף ז' ימי טומאה טבלו ושמשו וילדו גם כן לכוף ז' וכסדר הזה היו יולדות בכל הג' חדשים נמצא היו יולדות בג' חדשים ששה בנים ולפ"ז אתי שפיר מ"ש (בשמואל ב' ו' י"ב) דאמרו לדוד כי ברך ה' את עובד אדום דמיד ידעו שבירך אותו ולגמ' דידן דקאמר בכרס אחד דמשמע שהיו יולדות בפעם א' וא"כ קשה מניין ידעו בג' חדשים הראשונים שילדו ששה בכרס אחד ויש לומר בדוחק דכיון שהי' ההריון גדול כ"כ שהי' ששה בכרס אחד מסתמא הי' ניכר מיד קודם שלשה חדשים

דף ס"ד ע"א מלך רבה כ"ב שנין והטעם מה שמלך כמספר הזה דאיתא בר"ה י"ח רבה ואביי מדבית עלי קאתי רבה דעסיק בתורה חי מ' שנין אביי דעסיק כו' ומייתי התם דמשפחה א' היתה בירושלים שהיו מתים בני י"ת שנה ואמר להן ר"י בן זכאי לכו ופסקו בתורה וחיו לכך לא רצה ר"י להיות נשיא כדי שיהי' רבה נשיא וירביץ תורה ברבים ויחי' בגמ' מפורש שלא רצה רב יוסף לפי שאמרו לו כלדאי מלכת תרי שנין ולכך צריך לפרש כונתו דזאת היתה סבה מן השמים שיוודע לר"י ע"י כלדאי ושעי"ז ימנע ר"י ועי"ז יחי' רבה דר"י בעצמו בודאי לא הלך לכלדאי לשאול כמ"ש מנין שאין שואלים בכלדיים שנאמר תמים תהיה כו' בפסחים קי"ג ע"ב רק היתה סבה מן השמים שאחר ששלחו מתם כו' באו כלדיים ואמרו לר"י בעצמם] והוא היה בן י"ח שנה ולכך היה