אמרי נועם (הגר"א) פב

ק"ק למה לא מקשה ממתניתין בש"א נר ומזון וכו' אלמא אות להו בהמ"ז טעונה כוס נראה דקשיא ליה לפירש"י תרי תנאי כו' היינו דתנא דמתניתין ותני ר' חייא ס"ל לב"ש אינו טעונה כוס. וברייתא דלעיל ס"ל לב"ש טעונה כוס ולהכי הקשה כאן הא ממתניתין גופא גם כן קשה מרישא ב"ש נר ומזון כו'

כלי שנטמא אחור ו במשקין תוכו טהור וכו' היינו דוקא במשקין שנטמאו בידים או בשרץ אבל אם נטמאו במשקין דזב וזבה אפי' תוכו טמא

שם ע"ב בתוס' ד"ה תיכף לנט"י סעודה שנויה במתני' לא חש למתניי' כו' ורבינו יונה תירץ לעיל מ"ב ע"א דלא חשיב רק אלה שנלמד מקרא ושלש תכיפות דחשיב לעיל ילפינן מקרא כמ"ש לעיל מ"ב ע"א בשם הירושלמי אבל תיכף לנטילת ידים סעודה אינו מוכח מקרא

אבל נט"י לב"ש תחלה לא ס"ל וכו' פי' דבכל מקום היכא דפליגי ב"ש עם ב"ה ב"ש לא סברי כב"ה אבל כאן ב"ה מודים דמכבדין תחלה עדיף אלא ב"ש לא ס"ל כב"ה דיהיו נוטלין תחלה

תוס' בד"ה פרורין דלית בהו כזית מיהו קשה לעניות וכו' יש להוכיח כן מדברי ב"ה דמ"ש מכבדין הבית בדברי ב"ה הוא מיותר אלא ש"מ דגם הם ס"ל דצריך לכבד הבית משום עניות כשדורסין עליהן אלא דס"ל דיכול ליטול ידים תחלה מאחר שאין בהם כזית שאין בהם משום הפסד אוכלין אבל אחר בהמ"ז שיעמדו כל אחד ואחד ממקומו ויהיו מהלכין על הפרורין לכך צריך לכבד תחלה

בברא ובורא כו"ע לא פליגי וכו' וקשה הואיל ולא פליגי ב"ש וב"ה בברא ובורא למה קאמרי ב"ש שברא וב"ה בורא ועוד קשה האיך יכולים ב"ש להכחיש החוש דאנו רואין דכמה גוונין איכא בנורא. וי"ל דב"ש סברי דאין צריך לברך להקב"ה אלא על שברא את האור שהוא יסוד האש והעצם של אור באמת אינו אלא חד גוון אלא בשעה שאנו מדליקין כשנאחז האור לדבר אחר מזה נתהווה הגוון לכך אמרו ב"ש שברא דזה הלשון לא משמע אלא על שעבר אבל ב"ה סברי הרבה גוונין יש באור כלומר שצריכין לתת שבח גם על האור שלנו שאנו מוציאין תמיד ועכשיו יש הרבה גוונין באור לכך צ"ל בורא שהוא ג"כ לשון הווה [ועי' מה שכתב בזה בשנות אליהו] (ומ"ש בברא ובורא כו"ע לא פליגי ר"ל דבורא משמע ג"כ לשון עבר אך מפני שהוא משמש ג"כ לשון הוה סברי ב"ש דברא עדיף אבל ב"ה סברי דקאי על אש שלנו וא"כ צ"ל דוקא בורא שהוא משמש ג"כ לשון הוה)

רש"י בד"ה משום דלא שבת ממלאכת עבירה שהכותי עושה מלאכה לאורו כו' משמע מכאן אע"פ שלא הודלקה בשבת אלא מע"ש אעפ"כ אין מברכין מאחר שהעכו"ם עשה מלאכה לאורו אבל לקמן נ"ג פירש"י בד"ה למ"ש מברכין לפי שלא נעבדה בה עבירה שלא הודלקה בשבת משמע דעיקר הקפידה הוא דלא הודלקה בשבת ע"כ צ"ל דט"ס יש כאן בפירש"י במקום לאורו צ"ל באורו כלומר שהעכו"ם עושה מלאכה באורו דהיינו שהודלקה בשבת

דף נ"ג ע"א בדין הוא דאפי' מחצה על מחצה נמי מברך כו' וקשה דהוי מצי למימר איפכא דתני רישא משום סיפא וי"ל דאפי' בכותי ודאי לא הוי אלא גזרה משום כותי ראשון ועמוד ראשון וע"כ אין להחמיר בספקו

משום ברוב עם הדרת מלך מכאן משמע דכל הברכות יותר טוב שאחד מוציא את כולם משום ברוב עם כו' ואפי' לב"ש אי לאו משום ביטול בהמ"ד היה אחד מוציא את כולם (וכ"כ בביאורו סי' ח' ס"ק י"ב ודלא כהב"י שם)

של בית ר"ג לא היו אומרים מרפא בבהמ"ד מכאן משמע דאומרים אסותא אלא שבבהמ"ד אין אומרים מפני ביטול אבל בתוספתא שבת פ"ח חשיב דבר זה בין הדברים שאסורין משום דרכי האמורי (וכבר עמד בזה הפליאה הגאון ר' ישעי' ברלין ז"ל בגליון הש"ס) ויש לומר דאין הפירוש כמו שהעולם סוברים דחכמים סברי דאפי' בבהמ"ד מותר אלא אדרבה דחכמים אוסרים בכל מקום אפי' שלא בבהמ"ד משום דרכי אמורי אלא שר"ג מתיר בכל מקום רק בבהמ"ד לא היה מתיר מפני ביטול בת המדרש ובאמת הלכה כחכמים לכך אסור בכ"מ (ועי' בגליון הש"ס מהגרע"א ז"ל כאן בשם פרקי דר' אליעזר וכן הוא שם בתוספתא פ"ח מ"ב דשבת דת"ק אוסר מפני דרכי האמורי וראב"צ מביא ע"ז שבית ר"ג לא היו אומרים רק מפני ביטול בהמ"ד וכמו שהגיה הגר"א ז"ל שם)

תוס' בד"ה אין מברכין עליו פירש"י מיהו מברכין