אמרי נועם (הגר"א) ד

ביאור על מסכת ברכות

דף ב' ע"א מאימתי הא דלא קתני אימתי. כי אימתי משמע שקאי על כל הזמן מרישיה עד סופיה. וא"כ הוה משמע דר' אליעזר קאי על כל המתני' גם על משעה כו' ורישא וסיפא הכל חד תנא היא והכל מדר' אליעזר. ולכן קתני מאימתי וקאי רק על התחלת הזמן. מאימתי התחלת זמן ק"ש ומפרש משעה כו'. ומה שאמר אח"כ עד סוף כו' הוא מילתא בפ"ע וא"כ ר"א לא קאי רק על עד סוף האשמורה הראשונה ולא על משעה כו' ורישא לאו ר"א הוא. ואפילו ללישנא קמא (לקמן דף ב' סוף פ"ב] דגם רישא ר"א מ"מ גם חכמים מודו ליה ברישא להכי קתני מאימתי דקאי על התחלת הזמן. וה"ק מאימתי וכו' משעה וכו' פי' התחלת הזמן הוא לדברי הכל עד סוף כו' בזה פליגי (ומטעם זה קתני גם בק"ש של שחרית מאימתי [לקמן דף ט' ע"ב] משום דבההתחלה הוה פלוגתא בפ"ע. ובסוף פלוגתא בפ"ע וכמ"ש לקמן שם)

קורין לשון רבים דכל אחד חייב לקרות ואין הש"ץ יכול להוציא וכמ"ש סוטה כ"ז כיצד אמרו שירה על הים כו' ור' נחמיה אמר כקורא את שמע שכל אחד קורא את שמע כדי שיקבלו עליהם עול מלכות שמים ביחד אלמא דאין אחר יכול להוציא את חבירו בק"ש (וכ"כ הר"ן בסוף ראש. השנה בשם הירושלמי ע"ש וע"ע סוטה ל' ע"ב ברש"י ותוס' שם ובתענית כ"ח פ"א וכ"ה בשנות אלי' ופי' במג"א סי' מ"ט ובביאורי הגר"א ז"ל שם סק"ב) אבל בברכת ק"ש קאמר לקמן (דף י"א ע"א) בשחר מברך וכו' לשון יחיד דבברכות יכול להוציא הש"ץ את כולם. וזה הכלל בדברים שאחד מוציא את חברו. בברכת הנהנין. בפת ויין דוקא בהסיבה ולדידן ישיבה ביחד. הוה כמו הסיבה ואחד מוציא את כולם בברכה שלפניה פ' שו"ע סי' רי"ג ואפילו יחיד את היחיד. אבל בברכה אחרונה. בפת. אחד מוציא את כולם ודוקא בשלשה מ"י זימון אבל בשנים כל אחד מברר לעצמו. ודוקא היכא דאפשר. אבל היכא דלא אפשר כגון אחד סופר ואחד בור. אפי' בשנים אחד מוציא את חברו וכמ"ש באו"ח פי' קצ"ג סעיף א' וביין אפי' בשלשה אינו יכול להוציא. ובשאר דברים שאינו פת ויין בברכה שלפניה יש ב' דעות. הב"י ז"ל בסי' רי"ג ס"א פסק דאין צריכין הסיבה אלא אחר מוציא את כולם. ורמ"א ז"ל פסק דלא מהני הסיבה וכל אחד ואחד מברך לעצמו. וזהו אליבא דשני לשונות בגמ' לקמן דף מ"ג [ע"ש ברא"ש סי' ל"ג] וברכה אחרונה ודאי אינו מוציא מטעם דאין זימון לפירות וכל זה דוקא דאותו שמוציא נהנה ג"כ והוא בעצמו חייב לברך אזי יכול להוציא. אבל אם אינו מחוייב אינו יכול להוציא. אבל בברכת המצות יכול להוציא אפי' אם אינו עושה המצוה כלל כגון שא' מתעטף בציצית יכול חברו לברך ולהוציא אפי' אם הוא אינו מתעטף (עי' מג"א סי' ח' סק"ח ובביאור הגר"א ז"ל שם ס"ק י"ב) ובתפלה בכל השנה אינו מוציא אלא אותו שאינו בקי ודוקא בעשרה. ובר"ה אפי' את הבקי ודוקא ט' ברכות. וכן בברכת ק"ש יכול להוציא בפשרה ובק"ש כלל לא (עי' מג"א סי' קכ"ד ס"ק א' ור"ס תקצ"א וביאור הגר"א ז"ל סי' קכ"ד סק"כ וסי' תקצ"א סק"א וסי' נ"ט ס"ק י' וסי' ס"ט ס"ק ג') [ועי' סי' רצ"ח סעיף י"ד ובמג"א סי' רי"ג סק"ז ובסי' תרפ"ט סעיף ה' ובמג"א שם ובסי' תרי"ט סק"ג] [א"ה ומה דקתני לקמן י"א. בשחר חברך לשון יחיד יש לומר עוד דרבותא קמ"ל לפי שמצינו לענין ברכה לאחריה לפעמים נ"מ בין רבים ליחיד כמו בברכת המגילה לאחריה כמ"ש הרמ"א סי' תרצ"ב שמברכין לאחריה רק בצבור ולא ביחיד לכן אשמעינן כאן דגם יחיד מברך בשחר אחת לאחריה. ובערב שתים לאחריה כו']

בערבין לשון רבים משום שיש שני ערבין דהיינו תחלת שקיעה וסוף שקיעה דהיינו צאת הכוכבים להכי קאמר בערבין דזמן ק"ש הוא לאחר ערב השני דהיינו צאת הכוכבים [א"ה כונתו דלקמן