אמרי בינה יורה דעה רצז

הוי אז אכילת איסור ונפשו של אדם קצה בו ואף שנתברר עכשיו של"ה בו הארס מ"מ בשעת אכילה הוי אכילת איסור מלבד האיסור דתרומה. ובפשטות דברי רמב"ם משמע אף דהי' שוגג ולא ידע שהוא נקורה ומגול' וגם כנראה מדברי הרמב"ם (פ"א) מברכות אין הרמב"ם מחלק בין שוגג למזיד ועמ"ש בהגהותי בדברי חיים דיני נ"מ (סי' א') ואף דד' הרמב"ם הל' מכירה דבאיסור דרבנן א"צ להחזיר הממון דאין נפשו קצה מ"מ בס' סכנה ודאי עבר על איסור תורה ושמרתם לנפשותיכם וחמירה סכנתא מאיסורא וגם באיסור היכא דאסור מספק לחומרא והכניס עצמו לספק אף דאח"כ נתברר דל"ה איסור מ"מ עשה איסור דאורייתא ואף בנתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר היתר עבר על דאורייתא. ויש בכ"ז אריכות דברים אכ"מ וצע"ק

; סי' י"ג אף דקיי"ל לפי דמים משלם אעפ"כ קיי"ל באוכל תרומה כזית וא"ב ש"פ דחייב כרבנן ולא כא"ש פסחים (דף ל"ב) ועיין כ"מ (הכ"ג) שהקשה הרי אמרו שם אי דלית בי' ש"פ קרן נמי לא לשלם ואהדיר לי' לעולם דאית בי' ש"פ משמע דאי לית ביה ש"פ לד"ה קרן נמי אינו מחויב וכ' ואפ"ל דהאי קא ס"ד הוא אבל לקושטא דמלת' כיון דת"ק יליף מדכתיב ואיש כי יאכל קודש בשגגה ואכילה בכזית הרי תלה הכתוב דבר בכזית אפילו א"ב ש"פ עכ"ד וקשה הא מבואר בברייתא הראשונה האוכל כזית משלם קרן וחומש א"ש אומר עד שיהי' בו ש"פ ולס"ד דר"פ שם א"ש תרתי בעי א"כ ע"כ איירי רבנן בלית בו ש"פ פשיטא דחייב ומה הוסיף א"ש בדבריו עד שיהיה בו ש"פ ואם סובר דאף ביש ש"פ בעי כזית ע"כ רבנן סברי דאף בלית ביה ש"פ חייב והא דפריך הש"ס ואי לית ביה ש"פ קרן נמי לא לשלם היינו על ברייתא שניה דקתני פחות מכזית משלם את הקרן ואינו משלם את החומש וע"כ כיון דאינו משלם חומש ל"ב כפרה על פחות מכזית פריך שפיר שקרן נמי לא לשלם כמו כל גזל פחות מש"פ לכך מוקי ביש בו ש"פ רק כיון דא"ב כזית ל"ב כפרה אבל באכל כזית דבעי כפרה מבואר מברייתא דמשלם קרן וחומש וכמו דל"מ מחילה של הכהן באוכל בשוגג כן ל"מ מחילה אף על פמש"פ ובכל גזל פמש"פ דא"ח לשלם הטעם הוא משום דבתר הכי מחל כמבואר סנהדרין (דף נ"ז)

אך נראה באוכל כזית בשוגג והוא פמש"פ אף דחייב קרן וחומש מטע' כפרה מ"מ אינו חייב לשלם דוקא לבעלים ויכול ליתן לכל כהן שירצה כיון דחיוב ממון ליתא על פמש"פ רק שחייב להפריש מטעם כפרה ויכול ליתן לכל כהן שירצה כמו בחומש שאינו חייב לתת דוקא לבעלי' כן נמי בפמש"פ חייב להפריש ויכול ליתן לכל כהן שירצה דעל חיוב דמים לבעלים מהני מחילה. וכן נראה דהא דקתני במתניתין (פ"ו) דתרומות אם רצה הכהן למחול אינו מוחל היינו החיוב כפרה אבל החיוב ממון מוחל ואינו חייב לתת דוקא לכהן זה ועי"ש בר"ש היטב ובתוס' ב"ק (דף ק"י) ד"ה כסף ובפנ"י שם ועיין תוס' כתובות (דף למד) דלאביי הא דבשוגג חייב דתשלומין דתרומה כפרה הוא ואינו פוטר מטעם קלבד"מ והא דצריך לשלם משום כפרה היינו להפריש ועיין בספר בית יעקב שביאר הדברים כיון דחייב להפריש וחל שם קדושת תרומה ממילא חייב לתת לכהן כמו כל תרומה. ולפי"ז נראה דלאביי אליבא דרנבה"ק אינו חייב לשלם דוקא לכהן זה שאכל תרומתו כיון דלענין חיוב ממון פטור מטעם דקם לבד"מ רק צריך להפריש מטעם כפרה ושוב הוי נתינה זו כמו שאר מצות נתינת תרומה ויכול ליתן לכל כהן שירצה. ולפי"ז קשה בש"ס כתובות שם היה יכול לומר הנ"מ בפשיטות בין אביי ורבא בזר שאכל תרומה בשוגג דלרבא דמיתה ביד"ש אינו פוטר מתשלומין מחויב לשלם לכהן זה שאכל תרומתו מצד חיוב ממונו ולאביי פטור מדין ממון דמיתה ביד"ש פוטר מתשלומין רק החיוב עליו להפריש מטעם כפרה וחל ע"ז שם תרומה א"כ יכול לתת לכהן אחר ודוחק לומר כיון דעכ"פ לצאת יד"ש חייב לו בתורת ממון כייפינן ליה לשלם תרומה זו לבעליו וגם בצל"ח פסחים (דף ל"ב) כתב דלרנבה"ק אף לציד"ש פטור א"כ ודאי לאביי א"ח רק להפריש ויכול ליתן לכל כהן שירצה והיה לו לש"ס לומר נ"מ זה ולא יקשה דיתחייב משעת לעיסה דבש"ס איירי במזיד אבל אם איירי בשוגג ל"ה כוונת קנין ול"ש שיקנה בתורת גזלן כיון שלא נתכוין לגזול דבשוגג ל"ה גזלן כמו שכתב הכ"מ שם ובמח"א הלכות גזילה וא"כ א"ח בלעיסה רק מטעם מזיק דחייב אף בשוגג כפי מה שהזיק אבל מ"מ שמין לו והגוף שייך לבעלים ועבור אכילה שייך לומר קלבד"מ וא"ח רק להפריש לצאת ידי כפרתו והארכתי בזה בסוגיא שם ליישב. ועיין ירושלמי (פ"ו) דתרומות דיש בזה מחלוקת תנאים אם הפרשתן מקדשתן ורבי ס"ל דנתינתן מקדשתן עי"ש

סי' י"ד גידולי תרומה הוא מח"י דבר שגזרו עליהם שיהי' תרומה ומצינו שלא השוו חז"ל גזירתם והם כחולין לכל דבר רק דאסור לזרים ומבואר בירושלמי (פ"ו) דתרומות דדוקא גידולי תרומה עצמו הא גידולי תשלומי תרומה אף דתשלומי תרומה הם כתרומ' וחל עליהן קדושת תרומה לחייבו בחומש מ"מ גידולי תשלומי תרומ' הן כחולין גמורין ומותר אף לזרים ודייק הירושלמי מדתנן (פ"ט) גידולי תרומה תרומה הא גידולי תשלומי תרומה חולין ועי"ש בשנות אליהו. ובזה מיושב קושיא גדולה שראיתי במשניות דפוס ווילנא משם הגאון המנוח מ' משולם אשכנזי ז"ל אבד"ק לובלין. למ"ד מנחות (דף כ"ג) לענין מין במינו דאזלינן בתר מבטל אם יכול להיות כמו המתבטל איך אמרינן תרומה בטל בק"א הא המבטל חולין יכול להיות תרומה שמשלם עבור אכילת שוגג תרומה והם נעשים תרומה. ולדברי הירושלמי הנז' א"ש דיש עכ"פ הבדל בין תרומה בעצם לתשלומי תרומה לענין גידולין ואין המבטל יכול להיות לכל דבר כהמתבטל ואף דזה הוא רק מדרבנן מ"מ להמעיין בסוגיא דמנחות שם יראה דסגי בזה. ובלא"ה יש ליישב קושיתו עפ"י דברי רשב"א בתשובה (סי' ער"ה ורפ"ד)

סי' ט"ז כתב הרמב"ם (פ"י הט"ז) בת ישראל שאכלה תרומה ואח"כ נשאת לכהן כו' ואם תרומה שזכה בה כהן אכלה משלמ' קרן לבעלים וחומש לעצמה כו' לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה בין כך ובין כך אינה משלמת לעצמה והרי הוא כמו שלא נשאת לכהן מעולם והוא ממתניתין דתרומות (פ"ו) ובירושלמי שם לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה את חמי אילו היה לה כמה מעשרות שמא אינן שלה. תמן מעשרות מסוימין ברם הכא תרומה אינה מסוימת מה דמי לה פטרי חמורות ופירש המפרש דבמעשרות ידוע הוא שהן עשיריות והו"ל כמופרש וזכתה בהן בכהונת' משא"כ הכא דלא הפרישה ולא זכתה בהן ודמי לה פטרי חמור שלא נפרש הפדיון קודם שנשאת לכהן ונשאת והיתה צריכה לפדותן הואיל דכבר נתחייבה ונתגרשה צריכה לפדותן אח"כ והפדיון שלה אף דלא זכתה בהן ה"נ צריכה ליתן לכהן אבל הדמים שלה ואי משום שלא הפרישה ולא זכתה בהן ה"נ הכהן לא זכי עי"ש ואינו מובן לענין חומש לא סגי בהפרשה ושתזכה בה עכשיו כיון דכבר נתגרשה וכמבוא' ברמב"ם דהוי כמו שלא נישאת לכהן מעולם ובודאי חייבת ליתן לכהן ואין לה כפרה עד שתתן לכהן: והפירוש בירושלמי הוא דמעשרות מסוימים היינו כיון דאפשר לעשורי מיניה וביה דהא מנח וכמבואר בש"ס בכורות (דף י"א) ברם הכי תרומה הזאת שחייב לקרוא שם תרומה על החומש אינה מסויימת מה דמי לי' פטרי חמורות. היינו דבפ"ח נמי בכה"ג אף דאם היתה מפרישה שה מקודם היה שלה מ"מ עכשיו שנתגרשה חייבת להפריש וליתן לכהן ואף דביורש בכה"ג אם נפלו לו מאבי אמו כהן מפריש עליהן והן שלו כמבואר בש"ס שם וברמב"ם סוף הלכות בכורים ע"כ דירושה הוא ענין אחר וכל זכות וכח שהיה להמוריש יורש זה הבא מכחו משא"כ לענין חיוב שהיה חל על האשה להפריש ולתת לכהן אף דכשנשאת לכהן היתה יכולה להפריש ולזכות לעצמה היינו משום דהוי אז ככהנת ומ"מ כשנתגרשה בין כך ובין כך חייבת להפריש וכיון דחייבת להפריש חייבת ליתן לכהן דהשתא אינה יכולה לבא מכח בעלה והוי כלא נישאת מעולם. ויש לדקדק למה סתם הרמב"ם בזה לגבי פ"ח ולא הביא שם דאם לא הספיקה להפריש ונתגרשה דחייבת להפרי' ולתת לכהן וא"ד ליורש שכתב שם דמפריש והן שלו וחייבין במעשר

ודע דלכאורה מבואר מדברי ירושלמי הנז' דאשה חייבת בפדיון פטר חמור כמו איש ובס' המקנה קידושין (דף כ"ט) כתב לדון כיון דכהנת ולויה פטורה מבכור בהמה טמאה משום דילפינן בהקיש' דפדה תפדה את בכור האדם וכל בכור בהמה טמאה דכל שא"ח בבכור אדם א"ח בבכור בהמה טמאה וכיון דאשה פטורה מפדיון בנה נמי פטורה מפ"ח ובתשובת רשב"א ורמ"א יו"ד (סי' שכ"א סי"ט) דכ' דחייבת בפ"ח היינו דהפ"ח אסור בהנאה כי היכא דבנה חייב לפדות את עצמו אבל ממצות פדיון פטורה אשה וכתב אלא שלא מצאתי דין זה מפורש ובאמת מדברי הרמב"ם במנין המצות מבואר להדיא דאיש ואשה שוין בחיוב מצוה הזאת דבסי' (פ') כ' שצונו לפדות בכור אדם וכת' ואין הנשים חייבות בו ובסי' (פ"א) כתב שצונו שנפדה פטר חמור וסיים והיא ג"כ אין הלוים חייבין בה עי"ש ומבואר דדעתו דלגבי פדיון פ"ח איש ואשה שוין בהחיוב ודברי הירושלמי הנז' מוכחין כן כמובן

סי' ט"ז תרומה טמאה הוא בשריפה ובסוף מס' תמורה קתני תרומה טמאה בהדי הנשרפין ובתוס' שבת (דף כ"ה ע"א) ד"ה כך כתב דלכך דוקא בשריפה משום דדמיא לקודש ומדרבנן א"נ מדאורייתא מדאקרי קודש ומדברי רמב"ם (פ"ג ה"ח) מיו"ט מבוא' דמה"ת הוא בשריפה דכתב ואם נטמאת החלה לא יבשל כו' וזו לשריפה עומדת כו' שאין שורפין קדשים שנטמאו ביו"ט שמ"ע שנאמר באש ישרף וקצת יש להעיר אם נאמר דמה"ת הוא דוקא בשריפה מש"ס פסחי' (דף ה') דר"ע הוכיח דתשביתו הוא מעיו"ט דביו"ט מצינו להבערה שהוא אב מלאכה ואמר רבא ש"מ מדר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה והיינו דאל"כ יאכילנו לכלבים או ישליכנו לים. הא י"ל לעולם לענין ביעור חמץ מהני הביעור בכ"ז רק הא התורה צותה להשבית כל שאור שיש לו ומשכחת בשאור של תרומה שיש ביד כהן והיא טמאה דצריך לקיים מצות שריפה וצריך דוקא לשרוף והתורה אמרה על כל סוגי ומיני חמץ לקיים בהן מצות תשביתו ובתרומה טמאה אי אפשר לבערן באופן אחר רק בשריפה ומהא מוכח דתשביתו קאי על עיו"ט. ואף תרומה טהורה דכתב