אמרי בינה יורה דעה רצו

אך זאת קשה על הרשב"א דהא לא מצינו רק סיכה כשתיה אבל רחיצה שיהיה כשתיה לא מצינו וראיתי במגיני שלמה מס' שבת (דף ל"ט) שכתב והתימה על הרשב"א מובא ב"י יו"ד (סי' קכ"ג) דאסור לעשות מרחץ מסתם יינם דרחיצה הוי כשתיה וזהו תימה דא"כ במס' יומא דשקיל וטרי טובא דרחיצה איקרי ענוי תפ"ל מהיכא דנפקא סיכה דהוי כשתיה א"ו דרחיצ' אינה אלא הנאה ולא מצינו שהוא כשתי' אלא סיכה עי"ש ויש לומר דדעת הרשב"א לבתר דמסיק הש"ס יומא שם אלא אמר ר"א רחיצה מגופי' דקרא שמיע ליה דכתיב וסוך לא סכתי והיינו מרבוי דלישנא וסוך לא סכתי ומצי למכתב ולא סכתי ועיין רמב"ם (פ"ה) מהל' אבל שכ' ורחיצה בכלל סיכה שהרחיצה קודמת לסיכ' שנאמ' ורחצת וסכת ועיין בתוספת יוהכ"פ דהקשה א"כ מאי בעי הש"ס אשכחן סיכה רחיצה מנ"ל לשני דרחיצה בכלל סיכה וכתב דמ"ש רחיצה בכלל סיכ' הוא מכח מאי דמסיק דרחיצ' אסורה מגופיה דקרא וסוך לא סכתי מכח הכפל וא"כ א"ש דברי רשב"א דרחיצה בכלל סיכה לבתר דמסיק קרא. ועיין לח"מ הל' אבל שם ומ"מ מדברי רמב"ם הל' תרומה משמע דרק סיכה דשמן הוא בכלל שתיה ולא משמע דרחיצה יהיה בכלל סיכה

והנה הר"ת דסובר דאף בסיכה דתרומה הוא כשתיה רק מדרבנן ואחת מראיותיו ממס' כריתות (דף ז) כהן שסך שמן של תרומ' למעים בן בתו ישראל מתעגל בו וא"ח ואי הוי דאורייתא היה אסור בכל ענין אלא מדרבנן והתויה"כ תמה ע"ז דשם קתני כהן גדול שנטל משמן המשח' שעל ראשו ונתן על מעיו שהוא חייב ורמי ר"א בריה דרבא לרב אשי מ"ש מהא דכהן שסך ב"ב מתעגל ומדפריך מזה משמע כמו דסך בשמן המשחה הוי מה"ת ה"נ סך שמן של תרומה וכן מדמשני התם ומתו בו כי יחללהו כתיב כיון דחלליה הא איתחל משמע הא לא"ה אסור מה"ת. והנה זה יש ליישב בקל דהש"ס פריך שפיר כמו דבן בתו סך וע"כ הטעם משום דכבר נעשה מצותו וכ"כ בשמן המשחה לס"ד היה סובר דכבר נעשה מצותו כשנותן על ראשו ואף אם איסור סיכה הוא רק מדרבנן מ"מ פריך שפיר דכיון דמדרבנן עכ"פ בתרומה סיכה כשתי' ע"כ דאחר שסך הכהן כבר נעשה מצותו ושרי כן נמי בשמן המשחה ומשני דשם גלי התורה דאיתחל ובשמן המשחה גלי קרא אע"ג דאיתא עליו לא איתחל. אך זאת קשה עכ"פ מאי ראיה משם דסיכה כשתיה אינו רק מדרבנן דאי הוי מה"ת היה אסור בכל ענין אמאי הא כבר נתחללו. ואף לענין אכילה דאסור מה"ת מצינו דאחר שנתחלל א"ח חומש כשאכל כמבואר ש"ס יומא (דף פ"א) זר שבלע שזיפין של תרומה והקיאן ואכלן אחר ראשון משלם קרן וחומש שני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד וכ' תוס' ישינים שם וכן כתבו בכתובות (דף למד) ומנחות (דף ס"ט) דאף דעדיין לא נתעכל מ"מ בתרומה כיון שנתחללה באכילת הראשון נפקא ליה מתורת תרומה כמו בכהן שסך דבן בתו מתעגל. א"כ אף אם סיכה כשתיה מה"ת מ"מ כיון שכבר נתחלל מותר

ונראה דדעת ר"ת דהא התוספת ישינים שם כתבו וז"ל ואינו נראה לרבי דאי טעמא משום חילול ישלם השני לראשון קרן לכל הפחות כמו פירות ולמה לא ישלם אלא דמי עצים לכך סובר הר"ת דעכ"פ מדרבנן אסור באכילה אף דנתחללה כיון דהיה תרומה חמור לגזור בזה אטו לא הקיאו והא ראיה דקאמר ואכלן אחרים משמע שעבר ואכלן ולכתחילה אסור לכך אינו משלם אלא דמי עצים כיון דל"ה ראוי רק להסקה. וכן משמע מירושלמי (פ"ב מ"ב) דמע"ש דקתני שם במתניתין אמרו ליה לר"ש אם הקל בתרומה חמורה כו' וקאמר מה הקילו בתרומה כהדא דתני סך הוא כהן שמן של תרומה ומביא ב"ב ישראל ומעגלו על מעיו ואינו חושש ומפרש הגרא"ו ז"ל בש' שנות אליהו דקשה מאי דאמרו לשון הקילו שמשמע החכמים הקילו בדבר שהיה ראוי להיות אסור עי"ש ואמאי היה ראוי להיות אסור הא בש"ס דילן ילפינן מקרא כי יחללוהו כיון דחלליה הא איתחל. א"ו דהיה ראוי להחמיר עכ"פ מדרבנן לאסור אף אחר שנתחלל כמו דאסרו באכילה והשני שאכלו אחר שהקיאו הראשון אינו משלם אלא דמי עצים וחכמים לא החמירו באם סך הכהן ובאמת בזה היה ראוי להחמיר ביותר דהא בש"מ כתובות שם הקשה בשם הרא"ש אם לעסה התרומה ואח"כ בלעה למה יתחייב הא כבר נתחללה התרומה כמו בסך כהן דבן בתו מתעגל וכתב דהתם נתחלל ע"י סיכה לפי שכבר נגמרה כל הנאה אבל הכא לא נגמר כל הנאה בלעיסה. ויקשה הא הנאות סיכה נגמרה במה שבלע הגוף ונכנס השמן אבל השמן הנשאר בחוץ לא עשה שום פעולה ובודאי אם היה מה"ת איסור סיכה בשמן על זר היה ראוי להחמיר א"ו דל"ה רק מדרבנן זהו הוכחת הר"ת. ואף דהר"ת סובר דהנאה של כלוי בתרומה אסור מה"ת כמבואר בדבריו בספר הישר ועיין מל"מ (פ"ב) מתרומות א"כ יש כאן עכ"פ איסור תורה באם לא נתחלל מטעם דבן בתו נהנה בסיכתו אף דל"ה כשתיה מ"מ נהנה מתרומה הנאה של כלוי והיה ראוי דנגזור אף בנתחלל לאסור כמו באכילה צריך לומר דסובר לחלק בין איסור לאו לאיסור עשה דהנאה של כילוי ליכא בי' איסור לאו אף אם מה"ת אסור א"ב רק איסור עשה לכך לא גזרו חז"ל אחר שנתחלל אבל אם היה סיכה כשתיה ראוי לגזור כנלע"ד בדעת ר"ת

סי' י"ב כתב הרמב"ם (פ"י) מתרומה נזיר ששגג ושתה יין של תרומה כו' משלמין את הקרן ולא את החומש וע"ש בראב"ד ובכ"מ כתב שנוסחא דידן בתוספתא כמו שכתב הרמב"ם והטעם דא"ח חומש משום דא"ב הנאה כיון שהוא אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתיה הוא עי"ש והיינו דאינו חייב בחומש על אכילת תרומה רק אם א"ב איסור אחר בלעדי תרומה אבל אם בזולת תרומה הוא אכילת איסור אין כאן הנאה דנפשו של אדם חותה מהם רק באיסור תרומה בלבד גזה"כ הוא כשאכל או שתה בשוגג דחייב בחומש אבל אם פתוך ביה עוד איסור אחר אינו חייב [ועיין ירושלמי (פ"ז) דתרומות ופסחי' פרק כ"ש דמבואר כדעת הראב"ד] והנה כל העובר ישתומם א"כ אמאי קתני במתניתין דפסחים שם באוכל תרומות חמץ בפסח בשוגג דחייב בחומש הא מלבד איסור תרומה יש איסור חמץ ואעפ"כ חייב בחומש או מטעם דלפי מדה משלם או לריה"ג דחמץ בפסח בר דמים הוא. וכן אמאי כתב הרמב"ם שם באוכל תרומה ביוה"כ דחייב חומש נימא ג"כ כיון דמלבד איסור אכילה דתרומה יש ג"כ איסור אכילה דיוה"כ ל"ה אכילתו הנאה ולא יתחייב בחומש כמו נזיר ששתה יין של תרומ' ודוחק לחלק בין אכילת איסור בעצם לאכילת היתר בזמן האיסור

שוב ראיתי בקרית ספר מבעל מבי"ט דכתב הטעם דפטור בנזיר משום דכתיב לגבי חומש כי יאכל קודש בשגגה משמע שאין באכילה זו אלא איסור קודש משא"כ ביין לנזיר דאסור עליו משם אחר והאוכל הוא שנאסר עליו מכל אשר יצא מגפן משא"כ בשאר אוכלין וביוה"כ נאסר בכל האוכלין עי"ש ועדיין קשה מתרומות חמץ ואף די"ל כוונתו לחלק דבנזיר היין עצמו אסור והוי איסור חפצא ול"ח אוכל לגבי דידיה משא"כ ביוה"כ דהוי רק איסור גברא היום הוא הגורם וכן איסור חמץ ל"ה איסור חפצא רק איסור גברא אך מ"מ דעת כמה ראשונים ואחרונים דנזיר ל"ה איסור חפצא רק גברא נתקדש ונאסר ביין והוי כשאר איסורי תורה דל"ה רק איסור גברא

וראיתי בתוספת רע"א ז"ל מס' פסחים שם הביא משם בנו הגאון מוהר"ש ז"ל שעמד ע"ד הרמב"ם הנז' והעלה בזה דמתניתן אתיא כמ"ד במס' בכורות דאכילת איסור חשיב הנאה לכן הרמב"ם דפוסק כמאן דאמר דאכילת איסור ל"ח הנאה אינו פוסק כמתניתין רק דאוכל תרומות חמץ או טמאה פטור והראב"ד משיג עליו למה לא פסק כסתם מתניתין אולם כ"א הולך לשיטתו דרמב"ם דסובר דנזיר ששתה יין של תרומה פטור מחומש לכך אף דפוסק לפי מידה משלם פטו' באכילת תרומה של חמץ בפסח דלא חשיב הנאה והראב"ד דסובר בנזיר דחייב לכך מחייב גם אוכל תרומות חמץ אלו דבריו ז"ל ותמוהין דבריו בדעת הרמב"ם חדא הא מבואר להדיא בדבריו סוף הפרק דלעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיה שוה בשעת אכילה ועי"ש בכ"מ דבשוגג איירי ושעת אכילה הוי כשעת הגזילה מבואר דפוסק דלפי דמים משלם. ועוד הא מבואר מתניתין מס' כריתות יש אוכל אכילה אחת וחייב עליו ד"ח ואשם וכן פוסק הרמב"ם (פ"ו) משגגות באכל כזית חלב שהו' נותר ביוה"כ והוא טמא דחייב באשם מעילה ג"כ שהרי נהנה מהקדש בשגגה ואמאי לא נימא ג"כ כיון דאכילת איסור ל"ח הנאה לא הוי רק כמזיק הקדש דא"ח בחומש וכיון דמלבד איסור הקדש אסור משום חלב ומעיל' ילפינן חטא חטא מתרומה

לזאת נראה דהא באמת קיי"ל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה חזינין דהתורה אחשיבה להנאתו מה שאכל בשוגג לחייבו חטאת אף כיון דאסרה התורה לאכול נפשו של אדם קצה בו וחותה עכ"ז אחשבה התורה הנאה הזאת לחייבו חטאת לכך אם יש באכילה הזאת שיש בו חיוב חטאת איסור נוסף מלבד איסור של החיוב חטאת כמו איסור נוסף דתרומה או קודש חייב בחומש ואשם מעילה הואיל דחייבו התורה בכפרה להאוכל בשוגג ואחשבה רחמנא להנאה הזאת לכן חייב ע"כ חומש לכפרה על איסור אכילה דתרומה וקודש לכך האוכל תרומות חמץ וחלב מוקדשין או ביוה"כ חייב חומש דבאלו הא חזינן דאחשבה רחמנא לאכילתו לחייבו בחטאת אף אם אכל בשוגג וכמתעסק חמץ בפסח או חלב או ביוה"כ חייב חטאת לכך הואיל דאחשבה רחמנא להנאתו חייב נמי באשם מעילה אם היה קודש ובחומש אם הי' תרומה. משא"כ בנזיר ששתה יין בשוגג דרחמנא לא אחשבה לשתיה הזאת ולא חייבו בכפרה חטאת או דבר אחר וכיון דשתיה הזאת לא אחשב' רחמנא לכך אם היה תרומה אינו חייב בחומש לכפרה. וזכיתי אח"כ לראות בס' יקר תפארת להרדב"ז שעמד בזה ע"ד הרמב"ם אמאי באוכל תרומה ביו' הכפורים חייב בחומש מ"ש מנזיר ששתה יין של תרומה וכתב בקוצר אמרים כדברים האלה וז"ל וי"ל דאכילת יוה"כ חשיבה אכילה לחייב עליה קרבן אבל נזיר השותה ל"ח אכילה כיון שאינו מתחייב עליה כלום ואינו סותר אפילו יום אחד עכ"ל ושמחתי שזה הוא ברירה דהך מילתא

אך זאת קשה בדברי הרמב"ם שכתב שם (ה"ז) או שאכל תרומ' נקור' והשותה יין תרומה שנתגלה ה"ז משלם קרן וחומש ואמאי יתחייב חדא הא הרמב"ם פוסק לפי דמים משלם כמ"ש לעיל ותרומה נקור' או יין שנתגלה אינו שוה כלום כמבואר במתניתין (פ"ח) דתרומות וברמב"ם (פי"ב הי"ג) הואיל דאסור בשתיה ישפך וא"כ אמאי חייב לשלם ועוד הא