אמרי בינה יורה דעה רפה

דוקא בדבר מרובה דאינו מצוה להשיב אבידה אבל בדבר מועט מצוה להשיב אבידה. וזה לא קשה דכ' התיקוני חכמים הא בש"ס חולין שם משמע דמד"ת חייב לטפל דנתינה כתיב בהו דכבר כ' המים חיים שם שהרמב"ם דקדק ממה דאיתא שם שוכר פרה ומביאה מפני הפסד תרומה דוקא כשיש ריוח בתרומה מלבד השכירות הא בלא זה אינו חייב רק יניחנו שם לפסוד ואם היה חייב להטפל בה משום מצות נתינה היה חייב להטפל כדי לקיים מצות נתינה א"ו דמה"ת בתרומה ומתנות אף דכתיב בהו נתינה חייב להפריש ולהניח במקום המשתמר עד שיבא הכהן ויטלם ואם מעצמן יפסידו אין בכך כלום וכ"ז שעומד בגורן מחויב לשמרן אבל כשיבא לביתו אינו חייב עוד עוד להטפל בהן אבל מד"ס מחויב במתנות לשום אותן בדמים ובתרומה להטפל בה אלא שיטול שכר הבאתו מכהן עי"ש והיינו אף דבכל מצות עשה מחויב חייב להוציא עד שליש לקיים העשה ואם מצות נתינה הוא מצות עשה פרטיות לתת התרומה לכהן מ"מ זה דוקא במקומו בגורן אבל להוציא הוצאות וטיפול להביא לביתו לשמרן אם אין כאן כהן לא חייבו התורה וזה א"ש מצד עצם המצוה כדי לקיים בזה דרכיה דרכי נועם אינו חייב רק במקומו אך זאת קשה למה לא יתחייב עכ"פ מה"ת להטפל מפני השבת אבידה

ולמ"ש דרמב"ם סובר בדעת הר"ן דמתנות כהונה לאו ממון כהנים הם רק של גבוה דהטיל על הבעלים החיוב לקיים מצות נתינה וזה ידענו ממאמר דר"ח דהמזיק מתנות כהונה או שאוכלן פטור והה"ד המוכר והטעם דהפקיע המצוה ולית ביה דין ממון לכהנים או מדכ' זה או מסברא א"כ לא קרינן ביה אבידת אחיך ואינו חייב להטפל מטעם מצות השבת אבידה אף בדבר מועט כיון דאין לכהנים בה זכות רק חיוב על קרקפתי דבעלים לקיים מצות נתינה לא קרינן בי' אבידת אחיך ודומה לזה ממעטינן ב"מ (דף נ"ו) דאין רבית ואונאה להקדש מדכתיב באונאה אל תונו איש את אחיו והקדש לאו אחיו ועיין בעה"ת (שער מ"ו ח"ד) דרבית בהקדש גבוה שרי ולא הקדש עניים דאחיך קרינא ביה ודעת רשב"א בתשובה להתיר אף בשל עניים הואיל דלאו בעלים מיוחדים והרא"ש בתשובה השיג ע"ז ועיין באורך במל"מ (פ"ד) ממלוה ובח"ד (סי' ק"ס) ובמ"ש בד"ח שם וה"נ לענין השבת אבידה ובאמת יש ראיה לשיטת הרא"ש מירושלמי הנז' דשייך מצות השבת אבידה לגבי תרומה אף דאין לו בעלים מיוחדים קרינא ביה לכל אבידת אחיך כמו כן נמי לענין רבית. וכ"ז אם נאמר דממון של כהנים הוא רק אין לה בעלים מיוחדים אבל להמתבאר מש"ס דילן עפ"י דעת רמב"ם ור"ן דמזיק פטור אף בד"ש דלאו ממון של כהנים הוא רק חיוב על הבעלים לקיים מצות נתינה דומה שפיר לממון גבוה דלכ"ע לאו אחיך קרינא ביה ועיין בתשובת רמב"ן (סי' רנ"ב) ולכך לא הביא רמב"ם דיש בדבר מועט מצות השבת אבידה

[ועיין תו"כ בהר בפסוק את כספך לא תתן לו בנשך כספך ולא של עכו"ם או כספך ולא כסף מעשר שני ת"ל נשך כסף וע"כ למ"ד דמע"ש ממון גבוה צריך רבוי דלמ"ד ממון הדיוט מה"ת למעט מכספך ולמ"ד ממון גבוה ל"ל למעט מכספך תפ"ל דלא אחיך הוא כמו דנתמעט הקדש גבוה וגם אף דכתיב נשך כסף מ"מ ממעטינן של גבוה מאחיך ולמה מרבינן לכסף מע"ש וצריך לומר כיון דמ"מ יש זכות לבעלים לאכול בירושלם יותר ממה שיש לאחרים קרינא ביה אחיך וראי' לזה דהא לדעת רמב"ם עיסה של מע"ש חייבת בחלה וקרינן ביה עריסותכם וכן לענין מצה ואתרוג וכבר כ' הכ"מ משם הר"י קורקוס הואיל דיש לבעלי' בו היתר אכילה הוי מצתכם ה"נ לענין רבית מרבינן מדכתיב נשך כסף והיה ס"ד למעט מדכתיב כספך דבעינן כספך המיוחד לך לכך מרבינן מדכתיב נשך כסף ומ"מ של גבוה ממעטינן מדכתיב אחיך וז"פ כתבתי זאת בשביל שראיתי למחבר גדול אחד שכתב ראיה ברורה לדעת האוסרין להלוות ממון ענים ברבית מספרי פ' כי תצא מכלל שנאמר כספך ולא כסף אחרים או כספך ולא כסף מעשר כשהוא אומר נשך כסף לרבות כסף מעשר ופירש הז"ר כסף מעשר היינו מ"ש וס"ל ממון גבוה קמ"ל דעכ"פ הבעלים אוכלים בירושלם ויש בו משום רבית ותמה ע"ז ממתניתין דריש מ"ש דאין מוכרין ואין מחליפין כיון שהוא קודש א"כ בלא"ה אסור להלות דקודש המה לכך מפרש בדברי הספרי דאיירי מעות מעשר מה שהאדם מחויב להפריש מעשר משלו והיינו כסף מעשר דקרי ליה בספרי ומרבינן דאית ביה איסור רבית דאורייתא הרי דרבית קצוצה אסור בהקדש עניים מדאורייתא אף דלית לי' בעלים מיוחדים אלו דבריו. אולם דברי רבינו נר ישראל בעל מג"א נאמנים דכוונת הספרי על מעות מעשר שני ויעידו דברי התו"כ המפורשים ע"ד הספרי הסתומי' ואף דאסור להלות מ"מ אם עבר והלוה ברבית מרבינן דעובר דאף דממון גבוה הוא מ"מ כיון דיש לבעלים זכות לאכול בירושלם קרינן ביה אחיך ועבר על לאו אבל לעולם ממון עניים י"ל דאינו עובר הואיל דלית ליה בעלים מיוחדים ואכ"מ בזה]

ודע דמ"ש רמב"ם (פ"א) ממעשר האוכל פירותיו טבולין כו' אעפ"י שהן חייבין מיתה לשמים אין משלמין המתנות לבעליהן שנאמר אשר ירימו לד' אין לך בהן כלום עד שירימו אותן ולמה לו לטעם זה הא אף אחר הרמה פטור כמבואר הל' בכורים מטעם ממון שאין לו תובעים ולמ"ש הכ"מ הל' בכורים לדייק בדברי רמב"ם דסובר דחייב עכ"פ לציד"ש מדכ' אינו חייב לשלם י"ל דכאן כתב אין משלמין משמע אף בד"ש ג"כ פטור מטעם דאין לך בהן כלום עד שירומו אולם למ"ש דמוכרח בדעת רמב"ם דסובר כדעת הר"ן דאינו ממון כהן רק מצוה בעלמא רמיא וכמו שכתב הפ"ח ומה"ט לית בי' אף משום השבת אבידה א"כ אף לציד"ש פטור ועיין דברי חמודות על הרא"ש דכתב דדברי הכ"מ אינם מוכרחים עי"ש וא"כ הדר' הקושיא למקומו למה כתב הרמב"ם הטעם מדכת' אשר ירימו הא אף אחר הרמה פטור. ונראה דהא גם לדעת הזה דלאו ממון כהן הוא רק מצוה מ"מ מודים במכירי כהונה דהוי כבא לידו וכמבואר גיטין (דף ל"א) וברמב"ם (פ"ז ה"ו) ממעשר ובזה המזיק או שאכלו חייב לשלם דהוי כבא לידו וצריך להשמיענו דאעפ"כ אם אכל בטבלו אינו חייב דאין לכהן בהן אלא משעת הרמה ואילך והש"ס באמת היה יכול לשנות דמשעת הרמה חייב הוא במכירי כהונה. וכבר כתבתי לעיל דהדבר צריך טעם כיון דליכא רק מצות נתינה וכ"ז דלא זכה הכהן לאו ממונו הוא. ולכאורה י"ל כיון דאסור לחזור ואין לו בהן שום טוה"נ שוב ממילא ביד הבעלים בעצמן לזכות בעד הכהן שהוא מכירו ואף דאין אדם זוכה בשלו לאחרים זה דוקא היכא דיש לו בו איזה זכות אז צריך שיזכה אחר ע"י אבל כשכבר הפקירו ואינו בעל החפץ יכול לזכות לאחרים וכיון דהפקירו התורה לכהנים רק לבעלים יש זכות נתינה למי שירצה שיתן ל"מ אם טה"נ ממון והוי כיש לו בגוף המתנות צריך לזכו' לאחרים ע"י אחר ואף אם טוה"נ א"מ מ"מ שייך לומר א"א זוכה בשלו לאחרים וכבר הארכתי בזה בהגהותי בד"ח דיני גבי"ח (ס"ז) ודיני מכיר' (סי"ב) וא"כ במכירי כהונה הואיל דאינו רשאי לחזור ולית בי' צד זכות לתת לכהן אחר הוי כזוכה דבר הפקר לאחרים ויכולין הבעלים לזכות לאחר היינו כהן המכירו והוי כבא לידו. אולם זה דוחק דנאמ' דמכירי כהונה הוא מצד זכיה דהיה צריך כוונה ודעת ומעשה קנין שיזכ' הוא או חצרו להכהן ולא משמע כן. גם יש לגמגם כיון דליכא רק איסור לחזור אבל קנין ליכא ל"ש שיזכה לחבירו אטו הנשבע לחבירו לתת לו מתנה יהיה בידו לזכות בעדו זה ודאי אינו ואף דיש לחלק וכמו שהשיג הנתיבות המשפט (סי' רע"ח) על קצוה"ח שם ויבואר לקמן אי"ה מ"מ לא משמע דמכירי כהונה דמהני כאלו בא לידו הוא מצד זכיה

לכן נראה דהא יש להתבונן בדברי ר"ן חולין שם אחרי דהעל' דמתנות כהונה לאו ממונו דכהן הוא רק על הבעלים רמיא מצות נתינה איך הכריח אח"כ סברת תוס' שם דאפילו מידי דלית להו טוה"נ לבעלי' כלקט שכחה ופיאה אם בא העני ושאל ממנו אם רצה אינו נותן לו דאי אמרת כל שאין בו טוה"נ נותן ע"כ למי שתובע ראשון הו"ל ממון שיש לו תובעין ומאי פרכינן לר"ח מבעה"ב העובר ממקום למקום דלקט שכחה ופאה א"ב טוה"נ א"ו אף בדבר שא"ב טוה"נ לבעלים אינו מחויב ליתן אלא למי שהוא רוצה אלא שאם בא ולקחו אין מוציאין מידו וממיל' בדבר דאית בי' טוה"נ אפילו לקחו מוציאן מידו. והים של שלמה שם השיג ע"ז דבדבר שא"ב טוה"נ נוטל ע"כ של בעלים ומה שקרי משאל"ת היינו שאם אכלן הבעלים והזיקן או איש אחר אין לו תובעין לשלם דיכול לומר שמא לא היית ראשון בהן לזכות ועכשיו שבאת לתבוע התשלומין מידי שהרי גזלתי לעניים לא לך אתן אלא לאחר עכ"ד ולדבריו א"כ אם בא זה העני בעת שבא הבע"ב הזה שעובר ממקום למקום ורוצה ליקח והקדי' זה ולקח אז הוי ממון שי"ל תובעין א"כ מה פריך מרבנן דר"א דאמרו עני היה באותו שעה הא עשיר משלם דלמא פלוגתייהו אם היה בא עני מיד אחר שלקח זה העשיר והוי שפיר ממון שיש לו תובעין. גם הא לעיל מיניה פריך הש"ס משפט מלמד שהמתנות דין לאו להוציאן בדיינין ופיר"שי אלמא כהן הראשון התובען מוציאן מידו וקשיא לר"ח דאמר מתנות כהונה ממון שאין לו תובעין הוא ומאי פריך דלמא דוקא באם אינו בעין ודנין על התשלומין כמו מזיק מתנות כהונה או שאכלן אז פטור דיכול לומר שמא לא היית ראשון א"ו כיון דמשפט קתני ללמד שהמתנות דין והבא ראשון יכול לתבוע ממילא דמי התשלומין הוא במקום המתנות והבא ראשון יכול לתבוע. א"כ אם נאמר דמתנות עניים הבא ראשון יכול לתבוע אז גם הבא ראשון יכול לתבוע התשלומין ומה פריך ושפיר הוכיחו התוס' והר"ן ממה דמדמי הש"ס מתנות עניים למתנות כהונה ע"כ אף דלית במ"ע טוה"נ מ"מ יכול לדחותו ולומר לא לך אתן אלא לאח' ודברי היש"ש צ"ע

ברם יותר היה לו להרגיש בדברי ר"ן דלדבריו דאף בד"ש פטור מטע' דלאו ממון כהנים הוא רק חיוב מצוה וכ"ז שלא זכו בהמתנות כהנים לאו ממונה הוא א"כ י"ל באמת דמתנות עניים אינו יכול לדחות להבא ראשון ולמחות בידו מלזכות ובכ"ז כ"ז שלא זכו עניים לאו ממונם רק רחמנא אפקריה למ"ע לגבי עניים שיהיה ביד מי שבא לזכות יזכה וכל הקודם זכה ובכ"ז המזיק או שאכלן פטור כיון דלא היה לממון זה בעלי' והוי רק גרמא בעלמא שלא יהיה לפני עניים לזכות וביטל המצוה כמו במזיק מתנות כהונה דפטור כיון דעדיין לא זכו הכהנים ולא הפסיד ממונם רק ביטול מצוה כן במ"ע אף דכל הבא ראשון אינו יכול לדחותו מ"מ כ"ז דלא נטלו עניים לא הזיק ממונם וכיון דלרבנן עשיר משלם ע"כ