אמרי בינה יורה דעה רעז

בתשובת הגאון בעל חות דעת שבס' חמדת שלמה (חיו"ד סל"ב) שהעלה בדעת הרמ"א דודאי כששלח האב המעות ע"י שליח לכהן מהני רק הרמ"א כיון באם אומר לשליח שיפדה במעותיו של השליח דוקא במקום שיש קנין מהני אם אחר נותן המעות מדין עבד כנעני אבל בפדיון הבן שהקפידה התורה על דמי הפדיון וחובת הגוף עליו לפדות בנו וכשחבירו נתן בעדו חיסר מצוה ועדיין רמיא עליו המצוה ועיין רש"י כתובות (דף ק"ח) בשוקל לו את שקלו דהמצוה על הנותן והא דיוצא חבירו ע"י נתינתו הוא ג"כ מדין עבד כנעני שנתינתן היא שיהי' לכל אחד מישראל חלק בקרבנות ציבור וכיון שחבירו שוקל בעדו יש לו חלק מדין ע"כ. משא"כ בפדיון דל"ש בזה סרך קנין אלו דבריו. ובס' מחנה אפרים הל' זכיה ומתנה (סי' ח') העלה בפשיטות דאף אם האב גילה דעתו דלא ניחא לי' מ"מ מהני הפדיון ודומה לפורע חובו של חבירו וא"צ לא לשליחו' ולא לזכיה וכמו בע"כ כסף מהני שיצא לחירות אף לר"מ דחוב הוא לו משום דקבלת רבו גרמה לו שמקבל הכסף ומקנהו מאליו וה"נ קבלות הכהן שמקבל הכסף הרי הוא מקנהו מאליו וא"צ לשליחות. ודבריו תמוהין מה דמות תערוך לע"כ שמה לא רמיא שום מצוה רק כך גזרה התורה שע"י קבלת הכסף שרבו מקבלו יוצא העבד לחירות אבל בפה"ב איזה קנין שייך הכי הכהן מקנה הבן לאביו רק מצוה רמיא על האב לפדות אותו ומה מהני מה שאיש זר פודה. ומ"ש דדומה לפורע חובו של חבירו. תמהני שם כיון שהוא מקבל ומוחל עי"ז לחבירו חובו מה אכפת לן ולא גרע מאמר הרני כאלו התקבלתי דג"כ מהני ואם הלוה אומר שאינו רוצה במחילתו תלי' במחלוקת הראשונים אם מחילה מהני בע"כ כאשר הביא המח"א הל' זכיה מהפקר (סי' י"א) ועיין ר"ן כתובות פ' נ"ש משם הרא"ה בהא דמוחלת כתובה יש לה מזונות דמבואר משם דמהני מחילה אף בע"כ. אבל בפדיון הבן דל"מ מחילת הכהן ואם אמר הכהן הרני כאלו התקבלתי אין בנו פדוי א"כ מה מהני כשחבירו פודה ואף אם האב מרוצה ג"כ מהראוי שלא יהיה נפדה. וראיתי בתשובת ריב"ש (סי' קל"א) שכ' הא דמברך בפדיון יותר משאר מתנות כהונה שם הכהן משולחן גבוה קא זכה אבל בפדיון זכה בבן ונתנו לאב בפדיונו עכ"ל ומשמע דשייך בו סרך קנין. אך מ"מ זה תימה וכבר כרכרו הרבה על השאלה במה בעית טפי דודאי לית בי' שום קנין וזכיה בבן מחדש רק חיוב מצות פדיון

אך לכאורה י"ל באם האב מרוצה ושולח שיפדה אף בפודה במעותיו מהני מדין עבד כנעני למאי דמבואר בתוס' קידושין (דף ג') דקנין סודר אף דמהני בעכו"מ מ"מ צריך ליזהר שיהי' הסודר של נכרי ולא של העדים דאין שליחות וזכיה לעכו"מ ע"ש ובמח"א הל' שלוחין (סי' ט"ו) הביא משם הרמב"ן בתשובה שכ' דבעינן כליו של קונה דוקא וכשהסודר הוא של אחרים ה"ט דקנו משום דאלו אחרים מזכים הסודר לקונה ע"י המקנה ולכך ל"מ בעכו"מ דאין זכי' בעכו"מ ועמ"ש באורך בזה בדיני מכירה (סי' א) בספרו של אאמ"ו ז"ל והבאתי בהגהותי דברי הש"מ ב"מ סוגי' דחליפין משם הרמ"ך ומירושלמי קידושין דע"כ מטעם זכיה הוא. ולפי"ז באם שולח האב לפדות והשליח פודה בממון של עצמו ג"כ מהני כיון די"ל שהכהן זוכה הה' סלעים עבור האב ומחזיק לעצמו עבור הפדיון הוי כנותן האב. אולם שיהי' יכול לפדות אף אם האב גילה דעתו שאינו רוצה זה ודאי צ"ע למה יהי' בנו פדוי. אכן באם השליח רוצה לפדות מצ"ע ואינו רוצה שהכהן יזכה עבור האב בזה הדעת נוטה כמ"ש הגאון מליסא דאין בנו פדוי וכ"כ בפשיטות בתשובת חתם סופר (סי' ר"ז)

אמנם לכאורה יש להביא ראיה דלא כמ"ש הגאון מליסא מהא דמבואר בש"ס ערכין (דף כ"א) דמבואר שם היכא דאחד חייב בקרבן עולה ובא חבירו והפרישה משלו לכפרתו של זה סוב' שמואל דבעינן דעת המתכפר וכן פסק הרמב"ם (פי"ד) מהלכות מעשה הקרבנות האומר חטאתו ועולתו ואשמו ושלמיו של פלוני עלי אם רצה אותו פלוני ה"ז מניחו להקריבן על ידו ומתכפר לו רצה בשעת הפרשה ולא רצה בשעת הקרבה אלא חזר בו בעולה ובשלמים מקריבין ומתכפר לו בהן אעפ"י שאינו רוצה עתה שהרי רצה בשעת הפרשה ובחטאת ואשם לא נתכפר לו עד שירצה מתחלה ועד סוף ע"כ וע"ש בתוס' ד"ה מאי דמשמ' קצת מדבריהם דטעמא דשמואל בעולה ובשלמים ל"ב דעתו בשע' כפרה והיינו משום דלא צריך להתודת וסמיכה משא"כ חטאת והי' נרא' קצת דרק דלא בעינן דעתו אח"כ אבל מ"מ אם מוחה אח"כ בפירוש ואינו רוצה שיתכפר לו בממונו של חבירו יש לומר דיכול למחות. ואף דההפרשה הי' מדעתו משום דלא ניחא לי' לאינש להתכפר במידי דלאו דידי' מ"מ אם חוזר בו י"ל דיכול לחזור אולם דעת הרמב"ם מבואר דאף שלא לרצונו מקריבין ומתכפר לו בהן. עכ"פ מבואר אף דזה נתחייב בעולתו וחטאתו יכול חבירו להפריש ממונו לקרבן בעד חבירו אף דל"ש שם שום קנין שחבירו קונה לו וא"כ נימא כיון שחובת הגוף הוא ע"ז שחייב בקרבנו וכשחבירו נתן בעדו חיסר המצוה הרי המצוה שהיא חובת הגוף עדיין רמיא עליו ומחויב הוא עוד לעשות מצוה דרחמנא רמיא עליו ואמאי מתכפר לו. א"ו דאף במצוה שהוא חובת הגוף מ"מ חבירו יכול לעשות בממונו ברצון המתחייב ויצא בזה. ומה שהביא ראי' מדברי רש"י מס' כתובות (דף ק"ח) בשוקל לו את שקלו דשכר מצוה על הנותן והא דמי שנשקל עבורו נפטר הוא מחובו כתב דהטעם דשם עיקר המצו' שיהי' לכל אחד מישראל חלק בהקרבנות וכיון שנתן אחר המעות יש לו חלק בהן דמעות חבירו קונה לו ושוב אין צריך עוד ליתן את שקלו. ואין מובן לכאורה דהא שם קאמר בשלמא שוקל לו את שקלו מצוה קעביד דתנן תורמין על האבוד כו' והי' ס"ד דפורע חובו של חבירו חייב לשלם ובמודר הנאה אסור רק כיון שבלא"ה יש לו חלק בהקרבנות רק שחיסר מצוה והשכר על הנותן ויקשה הא אכתי המצוה עליו רמיא הא אף שכבר יש לו חלק בקרבנות מ"מ המצוה אכתי רמיא ג"כ על כל אח' לתת שקלו וע"כ דנפטר במה שזה שוקל בעדו אף דלא נקנה לו עי"ז שום דבר כיון דבלא"ה כבר יש לו חלק בהקרבנות מ"מ יכול חבירו לפטרו ממצוה כיון דהשכר המצוה על הנותן ועי"ש היטב בש"מ דמשמע דהשכר מצוה ג"כ על מי שנשקל עבורו דכתב כיון דבלא"ה תורמין ב"ד בעבורו אשתכח דלא מהני לי' מאי אמרת שהוא חסר מצוה ונמצא שזה פורע בעבורו מהנהו האי לאו הנאה מקריא דכיון שנתכפר מן הקרבן שהי' עליו לחיוב בעבור מה שעשה שאבדו לא חיסר מצוה לא מקרי הנאה כדקי"ל המודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו כו' דמצוה לאו להנות נתנה

שוב ראיתי בש"ס מס' תמורה (דף יוד) בהא דבעי רב"ח מקדיש עושה תמורה או מתכפר עושה תמורה ורצה הש"ס למפשט מדאמר רב נחמן אמר ר"ה תנא קרבנו לד' על נזרו מלבד אשר תשיג ידו וכי נזיר נידן בהשג יד הא כיצד קרבנו לד' על נדרו שהפריש משלו מלבד אשר תשיג ידו שהפרישו לו אחרים למאי הלכתא אלימא לענין כפרה פשיטא דמכפר לי' אלא לענין תמורה כו' ש"מ בתר מתכפר אזלינן. וקאמר בש"ס לא לענין כפרה ודקא קשיא לך מתנה דקא יהבינן לי' אי לאו דרבי רחמנא מלבד אשר תשיג ידו הוי אמינא גזה"כ הוא קרבנו מדידי' הוא דמכפר מדאחרים לא קמ"ל ופירש"י מדידי' הוא דמתכפר דכתיב קרבנו לד'. א"כ אינו ראיה ממה דמתכפר בקרבן שהפריש חבירו דגלי לן קרא גבי נזיר מלבד אשר תשיג ידו. אמנם ממה דמסיק הש"ס שם ת"ש דאמר ר"א אמר ר' יוחנן מתכפר עושה תמורה י"ל דס"ל כמו דס"ד דש"ס שם דילפינן מקרא מלבד אשר תשיג ידו דלענין כפרה פשיטא דמכפר לי' ולא צריך קרא רק לענין תמורה דאי לאו דפשיטא לי' לענין כפרה מנ"ל דמתכפר עושה תמורה. וכן נרא' קצת מדברי הרמב"ם (פ"א הלכות תמורה ה"ד) דכתב המתכפר הוא דעוש' תמורה כיצד הקדיש בהמה שיתכפר בו חבירו כגון שהקדיש קרבנו' נזיר שיתכפר בהם פלוני הנזיר מדנקט קרבן נזיר נראה לכאורה להורות דילפינן מקרא מלבד אשר תשיג ידו דכתיב לגבי נזיר דאל"כ למה צריך לפרט ולהוציא מן הכלל קרבן נזיר א"ו כיון דעיקר ילפותו דמכפר עושה תמורה ידעינן מקרבן נזיר נקט קרבן נזיר. וגם אף למ"ש הש"ס דקרא מלבד אשר תשיג ידו אתי לרבות דמתכפר בקרבן חבירו היינו מדכתיב קרבנו הוא גזה"כ הוא מדידי' מתכפר אבל אם ל"ה כתיב קרבנו הי' פשיטא דמתכפר בקרבן חבירו חזינן דאף דזה נתחייב במצותו ואקרקפת' דידי' רמיא מ"מ חבירו יכול להביא בעדו א"כ בפדיון הבן אף דכ' תפד' מ"מ לא ממעיט בקרא דאין חבירו יכול לפדות בממונו

ועיין ש"ס יומא (דף נ"א ע"ב) ולטעמך אחיו הכהנים אי לאו דקנו בגויה היכי מכפר להו אלא שאני בי גזא דאהרן דאפקרי' רחמנ' גבי אחיו הכהנים דמבואר דאין הקרבן מכפר רק כשיש להמתכפר קנין בו ושם אף דכתיב פר החטאת אשר לו מ"מ רחמנא אפקרי' לכל אחיו הכהנים וא"כ ע"כ הא דיכול להביא קרבן חטאת בעד חבירו היינו שיהי' לו לחבירו קנין בהקרבן דאל"כ אינו מתכפר וכן משמע קצת מלשון רש' שם בתמורה (דל"ה) הא כיצד דכ' מלבד אשר תשיג ידו מלבד אותו שא"י להפריש משלו שעני הוא והשיג ידו לאח"ז שאחרים יתנו לו יביאנו נמי ויצא משמע שצריך ליתן לו שיזכה בו והיינו אף דמקנה לו מ"מ ל"ה הוא המקדיש כיון דאינו נותנים לו רק לצורך זה שיביא קרבנו בזה חקר בש"ס שם דלמא מקדיש עושה תמורה ולא מתכפר ואף דע"כ הקדישו המתכפר דבעי שיהי' שלו מ"מ כיון דעיקר זכייתו הוא שיהי' הקדש ולא לענין אחר מקרי הבעלים הראשונים המקדיש ומדכ' רש"י שם לעיל מיני' אם מקדיש עושה תמורה מצינו תמורה בצבור בשותפין וה"ד כגון דשוו ציבור או שותפין שליח לאקדושי קרבן עלייהו דהשתא הוי מקדיש יחיד ומשמע דשוו שליח להקדיש בעדם משל השליח דאם מכל צבור ושותפין בזה ודאי אין השליח עושה תמורה דלאו שלו הוא. וע"כ דהשליח מקדיש משלו ובמה מזכה להצבור ולשותפין משמע דיכול להביא אף משלו והוא המקדיש ממש ושותפין וצבור יוצאין בו כיון דמקדיש בעדם להתכפר בזה אף דאם לא זכו בו. אך מ"מ י"ל דבעינן צד זכיה לצורך זה להמתכפר ושיעשה קנין או שהכהנים יזכו בעדו דהא מבואר מנחות (דף ע"ד) דשלמי עכו"מ עולות דלבו לשמים וכוונתו הי' שיהא קרבנותיו כליל לשמים ולא שיאכלו והא דקתני בברייתא עכו"מ שהתנדב להביא שלמים נתנן לישראל ישראל אוכלן מפרש רבא הכי קאמר ע"מ שיתכפר בהן ישראל ישראל אוכלן ופירש"י כגון שהי' ישראל מחוייב שלמי' ונתנו עכו"מ להוציא ידי חובתו יזכה ישראל בבשר ואכלו. וע"כ לא איירי דהעכו"מ התנדב מקודם לשלמים ונתנו אח"כ שיצא בו ישראל דזה ודאי לא נראה כיון דמקודם הקדש העכו"מ סתם לשלמים ואמרינן דלבו