אמרי בינה יורה דעה רעה

ולכך היה מהני תפיסה. ומה שהביא מדברי הרשב"א כשאומר ותחזירם לי ל"ה מתנה ואין בנו פדוי אפילו כשלא החזיר לו הכהן כלום וכי גרע מתקפו כהן. י"ל דהרשב"א סובר דטה"נ ממון והוי בעלים על הכל לכך אין בנו פדוי. וע' רמ"א יו"ד (סי' ש"ה ס"ח) דל"כ רק דל"ה מתנה ואין בנו פדוי. אבל באם אינו מחזיר י"ל אליבא דידן דבנו פדוי. ועוד י"ל דטעמא דרשב"א ולשון שני של כיון דאף כשאינו רוצה לזכות מהשת' שיהיה בנו פדוי מ"מ אינו מחויב להחזיר אותן הה' סלעי' ממש רק יכול להחליפם דאף במתנה בפירוש ע"מ להחזיר אינו מחוייב להחזיר אותו חפץ רק השוי' כמבואר ברא"ש קידושין ומס' סוכה דחזרת דמים הוי חזרה ואף באם היא בעין דעת רוב אחרוני' דהוי החזר' ועמ"ש אאמ"ו ז"ל בספרו דיני מתנה (ס"ג) והביא משם הש"י ופ"מ ושאר אחרונים כן. א"כ י"ל דהוי כפודה במלוה וא"ד לפודה תוך ל' דמהני הואיל שבא לידו בתורת פדיון שם נתן לו שויה הפדיון אח"כ אבל בנידון דרשב"א לא נתן לו שיועיל אח"כ רק דסבר שבנו יהיה נפדה מני אז ואז ל"ה מהני ומ"מ יש לו רשות להוציאן והוי כמלוה. אך י"ל דזה גרע מאומר ע"מ כיון דאמר ותחזרם לי לא קנה כלל ומחויב להחזיר אותו ממון ממש כשאין בנו פדוי ושוב כשרוצה להחזיק למה לא מהני הפדיון מן אז ועיי"ש בתוס' ד"ה הלכך דמשמע דלא כרשב"א רק דתליא אם פירש הנותן והמקבל אינו מכוון לזכות לגמרי אז מהני ועיין מרדכי פ"א דקידושין בזה. וע"כ צ"ל דרשב"א סובר דל"מ תפיסה והא דמבואר מש"ס ב"מ הנ"ל דאף בבכור אדם מהני תפיסה התם כיון שאינו רוצה ליתן כל עיקר מהני תפיסה כיון שבלא תפיסה פטור ליתן אבל בודאי בכור י"ל דלא מהני תפיסה דיכול לומר לכהן אחר אתן ועי"ש במח"א בזה. ועיין בס' יקר תפארת מרדב"ז (פי"א הי"ט) מבכורים שכתב ג"כ מדלא כת' הרמב"ם בס' בכור אדם דאי תפס א"מ מידו פשיטא ליה דאף הרמב"ם מודה דאי תפס כהן מפקינן מיניה שהרי לא תפס הדבר שנפל בו הספק אלא ה' סלעים ובס' פטר חמור הואיל דתפס הדבר שנפל בו הס' מספקא ליה די"ל דוקא בבכור בהמה טהורה כיון דיש בו צד קדושה אי תפס לא מפקינן משא"כ בס' פטר חמור עי"ש דעכ"פ בבכור אדם פשיטא ליה דל"מ תפיסה

וקצת יש להוכיח דאם נאמר דלגבי פדיון מהני נתינה בע"כ ג"כ כאשר יבואר בסי' שאח"ז א"כ בידו לפדות בע"כ אצל כהן ובמתנה ע"מ להחזיר ואף דביד הכהן שלא לקיים התנאי ושלא להחזיר ונמצא בטל הנתינה למפרע מ"מ למ"ש הר"י מיגא"ש מובא במח"א הל' מאכלות אסורות דאם אמר הכהן לא מהדרנא כיון דלא אקניה אלא ע"מ שיחזרנו לו כפינן ליה ומהדר ואינו יכול לומר כיון דא"ר להחזיר בטלה המעשה מעיקרא דזה דוקא בתנאי שביד המקבל דאי בעי מקיים ליה ואי בעי לא מקיים אבל הכא הא דאם לא החזירו לא יצא היינו דוקא היכא דאכלו עי"ש הרי כיון דכייפינן ליה להחזיר הוי כקיום התנאי א"כ לעולם בידו לפדות שיתן ה' סלעים בע"כ לכהן ע"מ להחזיר ואח"כ יכפנו להחזיר ויתקיים התנאי וכיצד יהני תפיסת הכהן מספק כיון דמעול' אף בודאי בכור לא נתחייב שיפסיד הכל. אולם מלבד דלמ"ש הרא"ש והריטב"א וברמ"א או"ח (סי' תרנ"ח) דהא דמהני במעמלה"ח הוא משום דבעינן הקנאה בהחזרה מן המקבל להנותן וע"ז היה התנאי דהוא מקנ' לו להיות שלו לקנין עולם ותנאי מילתא אחריתא הוא שיקנה לו בהחזר' וא"כ כשהמקבל א"ר להקנות בהחזרה ורק הב"ד כופין אותו ע"כ הכפי' היא מצד ביטול המעשה דבמה שמקבל בהחזרה אינו קיום התנאי כ"ז שאין המקבל מקנה לו ולכוף אותו עפ"י ב"ד שיקנה לו אין ביד הב"ד כיון שא"ר בקיום התנאי רק שיתבטל המעשה וכבר כתב כן אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני מתנה (סי' ד') א"כ לדידן אין בידו לפדות על אופן זה בע"כ. ובלא"ה יש לדון אף אם נאמר דנתינה בע"כ הוי נתינה לענין פדיון הבן מ"מ תנאי אינו יכול להטיל בע"כ רק מדעתו ואף בגט אשה דיכול לגרש בע"כ צ"ע אם מהני תנאי בע"כ כאשר יבואר אי"ה דבר זה במקומו ואף אם בגט נאמר דנתן לו התורה רשות לגרשה בע"כ ואף להטיל תנאי שתהי' כל זמן שלא נתקיים התנאי בספק תלויה ועומדת מ"מ לגבי פדיון הבן אם אין הכהן רוצה אינו בע"ד ואינו יכול להטל עליו תנאי. ולדינא אם אריך לפדות אצל כהן קטן בכנה"ג יו"ד (סי' ש"ה) העיד משם גדולי רבנים שפודין ע"י קטן ובס' חק"ל כתב משום דבפירוש גילתה התורה בפ' במדבר ונתת הכסף לאהרן ולבניו ומזה ילפינן דדוקא לזכרי כהנים צריך ליתן וכמ"ש הרמב"ם (פ"א) מבכורים עי"ש במל"מ משם תשובת רשב"א וכיון דמשמעות בן בכ"מ הוא אפילו קטן כמ"ש קידושין (דף י"ט) לענין יעוד בנו אמר רחמנא אפי' כ"ד וכן סנהדרין (דף ס"ח) וכיון דגלי קרא דסגי בנתינה לקטן מהני אף בלא הגיע לעונ' הפעוטות דבנו כ"ד משמע אלו דבריו. ולא נראה דוקא היכא דכתיב סתם בקרא בנו ודאי אף קטן משמע אבל לענין מתנות כהונה לא כתיב לכהן ובנו רק דנילף מדכתיב ונתת הכסף לאהרן ולבניו דשם לא כתיב עיקר המצוה לדורות רק מה שהי' המצוה אז רק כיון דכתיב ולבניו ילפינן ולא לבנות דצריך דוקא ליתן לזכרי כהונה אף לדורות אבל למילף מזה בן כ"ד לא נוכל לילף דבני אהרן היו אז הגדולים דלא מצינו לו בניו רק אלעזר ואיתמר והיו בכלל הפקודים אז ומנ"ל דסגי בקטנים

סי' ב' עוד כתב שם המים חיים כשנותן מתנות כהונה לכהן ואין הכהן רוצה לקבלו דיצא ידי נתינה דנתינה בע"כ שמי' נתינה ואף לשיטת הפוסקים דפסקו להחמיר לגבי נתינה בע"כ בגיטין פ' מי שאחזו מ"מ כיון דהכא ממונא הוא מספקא לא מפקינן ממונא וכדפסקינן ביו"ד (סי' ס"א) גבי גר שנתגייר אם ספק אם נשחט' קודם שנתגייר או לאחר שנתגייר פטור. וכיון שהישראל נתנו בע"כ לכהן אף שלא רצה לקבלו הוי נתינה ושפיר קרינן ביה ונתן לכהן. וכ"ת שאני גבי גט וכן גבי בתי ערי חומה שבגט הו"ל כאלו נתחייב זה ליתן וכן בבתי ערי חומה מחויב לקבל אבל הכא אין הכהן מחויב לקבל המתנות ואם אינו רוצה יתנם לכהן אחר ולקיים מצות נתינה ליתא דכיון דטה"נ לבעלים ליתנה לאיזה כהן שירצה לכהן ראשון שבירר לו ליתן לו המתנות אם לא רצה לקבלו הו"ל נתינה בע"כ דשמיה נתינה וקיים מצות נתינה לכהן והאריך בדברי הב"י א"ע (סי' קמ"ג) והעלה דאף שלא קבל ולא בא לידו נמי הוי נתינה. ואף שיש כהנים אחרים בעיר הוא בעצמו זוכה במתנות וכן בתו"מ ויכול למכרם לכהנים והדמים שלו. זה תורף דבריו ובקצוה"ח הוסיף לדון דבפדיון הבן לכ"ע להוי נתינה בע"כ נתינה מעלייתא דפרעון בע"כ שמי' פרעון וכמ"ש הרשב"א גיטין שם דאין אנו יכולין להעמידו בחובו בע"כ אם רוצה לפטור מחיובו כן נמי בפדיון בנו. ובנתיבות העלה דוקא כשמחייב למלוה מיוחד פרעון בע"כ שמיה פרעון משא"כ במתנות כהונה דקריה רחמנא מתנה אין מזכין לו בע"כ וכשאחד אינו רוצה נשאר חיובו לשאר כל הכהנים עי"ש (סי' רמ"ג)

ולע"ד יש לחלק בין תרומה ושאר מתנות כהונה לפדיון הבן. עפ"י המבואר בתשובת רשב"א (סי' ח"י) דלכך אין מברכין על מצות צדקה והענקה ומתנות עניים והלואת דלים משום שאינה תלוי' כלה ביד העושה שאפשר שלא יתרצה בו חבירו ונמצא מעשה מתבטל. ובמתנו' כהונה אין מברכין על נתינתן דאין הישראל נותן משלו אלא שהש"י זכה אותן לכהן ומשלחן גבוה קא זכו אבל פדיון הבן ועל הפרשת חלה ומעשרו' מברך מפני שאינו מברך על הנתינה אלא על ההפרשה ועל הפדיון התלוין בו ועי"ש עוד בתשובה על הרבה מצות כגון בקו"ח ותנחומי אבלים שאין מברכין מפני שהן תלויות ביד אחרים דדלמא לא מקבלו מיני' ובידם לעקור ממנו מצוה זו. וסיים שם ומנ"ל דמתנות כהונה אין מברכין עלייהו משום דאמרינן דכהנים משלחן גבוה קא זכו דמאן דיהב מתנות כהונה לא יהיב לי' מדידי' אלא דרחמנא נינהו כדכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי עי"ש באורך. והנה מזה מבוא' לכאורה חדא כפ"ח וחדא דלא כדבריו במה דכתב דנתינה בע"כ הוי נתינ' בתו"מ מוכח כן מתשובת רשב"א הנ"ל מדלא כתב הטעם דלכך אין מברכין על נתינת תו"מ משום שאינו תלויה כלה ביד העושה שאפשר שלא יתרצה הכהן ונמצא מעשה מתבטל כמ"ש על מצות צדקה והענקה ע"כ דסובר דנתינה בע"כ שמי' נתינ' לגבי' מתנות כהונה וקיים בזה מצות השם אף שאין הכהן רוצה לקבלו. לכך הוכרח לומר טעם אחר משום שאינו נותן משלו. ואף אם טה"נ ממון מ"מ גוף הנתינה אינו נותן משלו רק כהנים משלחן גבוה קא זכו. וכן בפדיון הבן דכ' דצריך לברך שאינו מברך על הנתינה רק על הפדיון ע"כ צ"ל נמי שסובר דיכול לפדות בע"כ וקיים בזה המצוה דאל"כ ל"ה מחויב לברך שאינו תלויה כלה ביד הנותן. אמנם מ"ש הפ"ח דכיון שקיים מצות נתינה הוא בעצמו זוכה בתו"מ למ"ש הרשב"א דכהנים משלחן גבוה קא זכו וקנאו השם ונתן לכהנים א"כ הוי ממון גבוה כ"ז שלא זכה בהן הכהן וכיון שהכהן אינו רוצה לזכות נשאר ממון גבוה ואיך יכול לזכות בו הנותן אף דכבר נפטר ונפקע ממנו מצות נתינה שכבר יצא במה שנתן בע"כ להכהן ומה יעשה שאינו רוצה לקבלו מ"מ במה נעשה ממון שלו וכ"ז שלא זכה בהן כהן נשאר ממון גבוה. אמנם זה דוקא בתו"מ שכבר הפריש וחל שם קדושה עליהן בזה קנאו השם וכהנים משלחן גבוה קא זכו אמנם בה' סלעים דפדיון שאין על האב רק חיוב לפדות ונכסיו משעובדין מטעם ערב בזה י"ל כיון שרוצה לפרוע והכהן לא רצה לקבלן נפטר מחיובו והממון נשאר שלו כיון שלא יצא מרשותו כן הי' נראה לכאורה

אולם אחר העיון נראה דאדרבא משמע דאכתי לא נפקע ממנו המצוה במה שא"ר כהן זה לקבלו דתשובה זו ברשב"א העתיק ממה שהשיב רבינו יוסף אבן פלט להראב"ד וראיתי תשובה זו באורך בס' אבודרהם (בדף ז' וח') ושם כתב עוד ולא דמיא הכנסת כלה לפדיון הבן דמברכין עליה דאלו בפדיון הבן אע"ג דמימנע כהן מלפדות אכתי רמיא מצות פדיון על האב ומחויב לפדות את בנו או לפדות הבן את עצמו. אבל הכנסת כלה לחופה דמשום גמ"ח הוא דמזדקקינן להו אי מימנעי ולא בעי לעיולינהו לחופה מעיקרא לה האי מצוה לגמרי מינן עכ"ל הרי דבאמת החיוב לא נפקע ממנו רק מ"מ כיון שמקיים המצוה כשהכהן מקבלו חייב לברך דהוא מצוה שמוטל עליו חיוב ליתן לכהן אחר וא"ד למצות הענקה וג"ח דהלואה דמ"מ מצוה זו נפקע לגמרי ונתבטל מכל וכל כשאין הלא רוצה לכך פטור לברך אבל בפדיון הבן ובנתינ' תו"מ לא נפקע המצוה לכך חייב לברך על מצות הפדיון אבל בתו"מ כיון דמשלחן גבוה קא זכו פטור מלברך. ועיין טו"ז יו"ד (סי' שכ"א סק"ז) דמכוין קצת לטעם זה דאין מברכין על נתינת פטר רחם יע"ש. ומ"ש הפ"ח