אמרי בינה יורה דעה רסה

אם יאכל פירות במועד דא"י להתירו בערב רגל דעדיין לא חל ואמאי לא נאמר דאח"כ כשבא חלות הנדר דחל למפרע יחול למפרע ההתרה ג"כ ובאמת שכן מבואר בר"ן בתשוב' (סי' נ"א) באומר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דאין החכם יכול להתיר עד אחר שישן למחר אף דממ"נ יחול אם לא ישן למחר ל"ה צריך כלל התרה דל"ה נדר ואם ישן הי' חל הנדר למפרע מ"מ כיון דעדיין לא הוברר הנדר מקרי לא חל הנדר וכ' דמדאורייתא א"ב וזה תימה גדולה הא ע"כ צ"ל ממה דאיתקן שמואל בגט שכ"מ אם מתי דבמברר דבריו יש ברירה או כשאינו מתנה על ב' דברים לא תליא בברירה וכן תמה ע"ז רבינו עק"א ז"ל בדו"ח וביותר יקשה הא מבואר ממתניתין דפ' מי שאחזו דלא יתיחד עמה כשאומר מהיום אם מתי דחיישינן שמא קדשה כמו שכ' רש"י שם הרי דחל הקידושין למפרע כשנתברר אח"כ שחל הגט ועיין בספר אבני מילואים אה"ע (ס"מ ס"ק ט) לענין אם יכול לגרש תוך זמן דלא נתברר אם חל הקידושין או לא דרק משום דל"ה לשמה אבל קידושין לעולם מהני וא"כ ה"נ אמאי לא מהני ההתרה למפרע. ולמ"ש דל"מ ההתרה מטעם דכ"ז דליתא בבל יחל דבריו אז גם אחרים אין מוחלין לו א"כ אף דאח"כ איתברר דהי' חל למפרע מ"מ אז ל"ה מוזהר ע"ז בבל יחל ולקיים ככל היוצא מפיו דרשות לו שישן היום ובידו שלא לישן למחר ורק מדרבנן חיישינן דבתנאה לא מזדהר אבל מה"ד בידו לקיים וכן בנידון דמהרש"א ג"כ מקרי לא חל הנדר אף דאח"כ איתברר למפרע כשלא נתקיים התנאי דחל מעיקרא מ"מ אז בשעת ההתרה ל"ה קאי בבל יחל ואף לקיים ככל היוצא מפיו לכך אינו יכול להתיר כמו בכ"מ דא"מ הנדר עד שיחול וז"ב

שוב ראיתי בתשובתו של מהר"מ חביב בעל ג"פ ז"ל שבתשובת גו"ר (כלל ב' סי' ב') שם הקשה ג"כ מהא דאין מתירין את הנדר עד שיחול הא בלא"ה יכול לחזור והעלה דאין מתירין הנדר עד שיחול הוא רק בדרבנן ובדיעבד מותר ואף הוא עצמו יכול לבטלו ודבריו נגד דברי ראשונים ועיין ברשב"א בתשובה המיוחסת (סי' רע"א) ובתשובת ר"ן (סי' נ"א) ובש"ך (סי' רכ"ח ס"ק ל') והא דהביא שם מדברי רשב"א נדרים (דף ל') דס"ל לאביי ורבא באומר ה"ז עולה לאחר ל' יום יכול לחזור ולרמב"ם דפוסק קדושת דמים פקעה בכדי ה"נ יכול לחזור בו. ובעל גו"ר שם השיב דה"ד קדושת דמים ואפילו ת"ל דגם קדושת הגוף יכול לחזור שאני קונמות עי"ש וז"א דמבואר שם דקונמות הוי קדוש' דמים לענין זה דפקעה בכדי אם התם מיירי בקונמות עי"ש בר"ן ולענין לחזור בו סובר הרשב"א אף בקדושת הגוף יכול לחזור עי"ש ברשב"א ובתשובה (סי' קכ"ב) והר"ן ס"ל כיון דלבר פדא א"י לחזור ה"נ לאביי ורבא דלא אשכחן דפליגי בזה וא"כ אף אם לא פקעי בכדי י"ל חזרה הוא ענין אחר. ובמ"א כתבתי בהא דמס' עירובין (דף ל"ו) בעי מיניה רבא מר"נ ככר זה היום חול ולמחר קודש ואמר עירבו לי בזה מהו דלמה נקט כשאמר היום חול הא אף כשאמר רק מחר קודש היינו הך. וי"ל לדעת הר"ן והרא"ש הנ"ל כשאמר שיהא קודש למחר שוב אינו יכול לחזור א"כ ודאי ל"ה סעוד' הראוי' דא"י לאכול והוי לענין עירוב כנפל עליו גל. אלא צריך לומר דהכוונה הי' אם נשאר למחר יהא קודש דכוונתו היה שיהיה בידו לאכול היום ועי"ש בריטב"א ובשעה"מ הל' לולב ובמקו"ח (סי' תקס"ב) ואכ"מ בזה ויבואר אי"ה עוד

סי' כ"ב הא דמהני שאלה בתרומה והקדש וצדקה דעת רוב הפוסקים דאם בא ליד כהן או גזבר שוב א"י לשאול והוא מש"ס נדרים (דף נ"ט ע"ב) וכן פסקינן בש"ע יו"ד (סי' רנ"ח ס"ו) וראיתי להגאון בעל נו"ב במה"ת חלק יו"ד (סי' קנ"ד) ששפך סוללה על דין זה שע"פ פירוש הר"א ממיץ המובא ברא"ש נדרים שם מהני שאלה אף בתרומה הבא ליד כהן ואף לרש"י ור"ן ורא"ש שפירשו בהדיא ישראל ל"מ לאתשולי עלה אינו ראיה לצדקה הבא ליד גבאי דכל הטעם דל"מ שאלה בבא ליד כהן הוא משום משעה שנתנו לכהן כבר הסיח דעתו ממנה שכבר אינו שלו ואף כשנשאל אח"כ מ"מ כבר זכה מן ההפקר אף אם אינו תרומ' דל מהכא נתינתו של זה נשאר זכייתו לכהן מצד עצמו וכמ"ש הר"ן נדרים (דף פ"ה) באוסר דבר ע"ע בקונם דהוי כהפקר ואף כשנשאל עליו אח"כ אע"פ שאיסור שבו הלך ע"י שאל' קנין ממונו של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר. אבל בצדקה לעניים שלא שייך לומר שהגבאי יזכה עבור העניים דל"ש מיגו דזכי לנפשי' הואיל דהוא עשיר ואף אם נאמר דגבאי עדיף משליח מ"מ היינו גבאי קבוע הממונה אבל מי שאינו גבאי לא עדיף משליח וא"י לזכות עבור העניים. והוסיף עוד אף דקי"ל כב"ה דאינו הפקר עד שיופקר לכל כשמיט' היינו בהפקירו לכל העניים ולא לעשירים שאז שום עני לא יכול לזכות בו אבל במפקיר זכותו נגד אחד או שתים לנוכח מהני שהם יכולין לזכות בו והאריך בזה. ולבסוף הוליד חדשות לומר דטעמא של הרשב"א ושאר פוסקים הסוברים דל"מ שאלה. הוא משום דכל שאלה ופתח היא שהנודר אומר אלמלא היתי יודע דבר זה לא היתי נודר אמנם כשמשקר אין לו התרה רק שאין אנו צריכין לחשדו בזה אבל הכהן אינו מחויב להאמינו הן על פתחו או על החרטה דמעיקרא לכן אף שלענין איסור נאמן מ"מ א"י להוציא מן הכהן או הגבאי אלו הן תוכן דבריו

ולע"ד כל דבריו נפלאים ותמוהין בראש מ"ש דלכך ל"מ שאלה בבא ליד כהן משום דזכה מכח הפקר א"כ לענין גוף השם קדושת תרומה הי' יכול להפקיע רק שהכהן מ"מ זכה בו אף אם אינו תרומה כזוכה מן ההפקר ואף דכשקרא עליו שם תרומה אינו שלו ול"ש הפקר רק על טוה"נ אם ממון הוא מ"מ אח"כ כשנשאל ונפקע השם התרומה חל למפרע עליו שם הפקר. ואם נאמר כן א"כ מה מתרץ הש"ס נדרים שם בתרומה הבא ליד כהן והיינו עכשיו אף שביד ישראל לשאול מ"מ הואיל שכבר זכה הכהן ל"מ השאלה ואמאי הא לענין איסור להפקיע שם תרומה מהראוי שיהני השאלה רק לענין זכיות ממון הכהן כבר זכה מטעם הפקר א"כ יקשה אמאי לענין איסור נתבטל האיסור הא הוי דשי"ל מתירין. וזה קשה נמי לטעם השני שנתן הנו"ב לשבח דלכך ל"מ שאלה משום דלענין ממון א"נ א"כ מ"מ לענין איסור כיון דנאמן שוב הוי דבר שיש לו מתירין. ואף דיש לדחות זאת דמ"מ כיון שיהי' להזוכה הפסד ממון דע"י שאלה הדרא לטיבולא ויצטרכו להפריש שנית ועי"ש ברא"ש ובכה"ג להוציא הוצאות על חנם דהכהן זכה בו מה שנתן מכבר ל"ה דבר שיל"מ. מ"מ ממה דמבואר בתוס' עירובין (דף ל' ע"א) בהא דמערבין לישראל בתרומה דפריך הש"ס לסומכוס תרומה נמי אפשר דמיתשל כתבו התוס' דלא מצי לאוקמי בתרומה שבא ליד כהן דתו לא מצי לאתשולי עלה מדקתני בחולין משמע דבתרומה אף כשהוא ביד ישראל ל"מ לערב יעו"ש ומה הקשו כיון דאף בבא ליד כהן מ"מ לענין איסור מהני שאלה להפקיע השם תרומה לסברת הנו"ב. א"ו דסברו אף לענין הפקעות שם תרומה ג"כ ל"מ שאלה. וכן משמע נמי מד' תוס' ערכין (ד"ד ע"א) ד"ה והך. וע' ב"י או"ח (סקצ"ט) ובאחרונים שם ולד' הנו"ב באם הכהן מוחל הקנין ממון ומהדר לבעלים הי' מהני שאלה להפקי' האיסור

ועל הטעם השני שכתב בכוונת הרשב"א דא"נ נאמר שיש לו חרטה דמעיקרא תמהני ביותר הא דעת הרשב"א המובא בר"ן נדרים שם (דף פ"ה) דהיכא דאחרים זכו בפירותיו שאסור הנאתו עליו דהיכא דאיתשיל אח"כ חייבין לשלם דחכם עוקר הנדר מעיקרא והר"ן דחולק לא אתי עלה מטעם דא"נ רק מטעם דקנין ממון של זה אינו בטל שאינו מוצא שאלה בהפקר אבל לא מטעם דא"נ. תדע דהא הר"ן הוכיח שם ממה דכהנים יטלו בע"כ ולמה לא ניחוש דלמא מתשיל ומתהנו מדידי'. ואם נאמר דמטעם שא"נ אינו יכול להוציא א"כ מ"מ אם יש לו באמת חרטה דמעיקרא עושה הזוכה איסור למפרע ואף דשם כיון דמתשיל נעקר הנדר וליכא איסור מ"מ משכחת אופן בכה"ג. ועי"ש ברשב"א בחידושיו שמבואר להדיא דנאמן לענין ממון למפרע. והא דבאמת לא אמרינן שלא יהי' נאמן להוציא ממון במה שאומר שיש לו חרטה דמעיקרא נראה הטעם דבכה"ג דליכא לבעלים מרא קמא והספק על הממון הבא לידם בכה"ג אמרינן בו"ש ברי עדיף ודומה להא דמבואר בבעה"ת (שמ"ו ח"ד) בהא דאמרינן בטעה בכדי שאין הדעת טועה דאמרינן במתנ' יהיב לי' כמבואר ב"מ (דף ס"ג) הוא דוקא באינו תובע אותו אח"כ אבל אם תובע אותו אח"כ ואמר דטעה א"ע חייב להחזיר ואמרינן ברי ושמא ברי עדיף ול"ה להוציא כיון דמסופק אם בא לידו כדין. ועיין סמ"ע (סי' רל"ב ס"ק ח') ובמה שכתבתי בזה בספר ד"ח מאאמ"ו ז"ל (סוף דיני אונאה) וה"נ דכוותי' כיון שבא לשאול ומתחרט והספק לפנינו וכיון דלענין איסור נאמן ומהני השאלה אף לענין ממון אמרינן בו"ש ברי עדיף

ובזה מיושב מה שהקשה בספר ש"ש (ש"ו פ"ג) בהא דמבואר בש"ס יבמות (דף פ"ז) אי קדושת דמים משום דבידו לפדותן הא בממון ל"מ בידו רק מטעם מיגו א"כ היכא נאמן לאפקועי ממונו דהקדש מה לי ממון הדיוט או מכרו לשמים הא אין בזה משום מיגו כמ"ש הרא"ש אלא משום בידו נאמן בכל איסורי תורה ובהקדש יש בו משום הוצא' ממון ע"ש ולמ"ש א"ש כיון דיש להו לבעלים חזקת מר"ק ואמרו ברי דכבר פדאו נאמנים אף לענין ממון דבו"ש בכה"ג ברי עדיף. אמנם הא תינח הבעלים אבל מדקאמר שם בידו לפדות מבואר דאף אחרים נאמנים וכמבואר שם מדברי תוס' ובזה הדרא הקושיא לדוכתא אמאי נאמנים לגבי ממון ואכ"מ בזה. ובלא"ה יש להבין שם דקאמר בש"ס קונמות וקדוש' הגוף משום דבידו לאתשולי עלה וקשה מ"מ מזה גופא מוכח דע"א נאמן באיסורין ממה דמהני שאלה ואיך נאמן על עצמו שיש לו חרטה דמעיקר' או כשבא לשאול ע"י פתח ולומר אדעתא דהכא לא נדרתי במה ידענו דקושטא קאמר דלמא משקר ובתשובת מבי"ט (ח"א סי' צ"ז) הביא משם תשובת ה"ר דוראן שמי שאמר שהי' אנוס בשבועתו שהוא נאמן שאל"כ ל"ה רשאי חכם להתיר לו אא"כ יש לו עדים בפתחים ושיהי' מכיר בהם החכם ול"ה נדרים נתרים לעולם אלא כשם שהוא נאמן לומר אדעתא דהכי לא נדרתי והחכם מתיר לו אעפ"י שנדר סתם ה"נ כל שאומר באונס ובתנאי שבלב נאמן עכ"ל וזה א"ש אליבא דאמת דנאמן ולגבי עצמו אבל לגבי אחרינא מדוע לא הוכיח הש"ס מזה דע"כ ע"א נאמן אף דאתחזק איסורא ממה דמתירין לו הנדר ואחרים יכולין להנות אף לכתחלה. וגם מה שהקשה שם הש"ש בהא דנאמן אדם מישראל לומר על בהמה המבכר' שילדה איך שכבר מכר הולד לנכרי כיון דהוי נכסי כהן ואם כבר ילדה והוא בחזקת בכור אמאי נאמן כיון דעכשיו לאו בידו הוא ל"מ לגבי ממון עי"ש ל"ק מידי מלבד דא"ש למ"ש שם בעצמו משם המר"מ דהיכא לדברי