אמרי בינה יורה דעה רמו

דוקא כשכבר נאכל תערובות הראשון. אולם מדברי ירושלמי שם לא משמע כן דקתני שם במתניתין זרע את אחת מהן פטור כו' זרע אחד את שתיהן בדבר שזרעו כלה מותר ובדבר שאין זרעו כלה אסור וקאמר בירושלמי והוא שזרע את השניה עד שלא קצר את הראשונה אבל אם זרע את השניה עד שקצר הראשונה אין תלוש ומחובר נעשה הוכיח וכן פסק הרמב"ם (פי"ג הי"ג) מתרומות. ומבואר אף דזרע בעוד שקיים הגידולין של הראשונה מ"מ תרוויהו מותרין ובאמת צריך טעם בזה דמה לי אם קצר או לא קצר כיון דבלא קציר מבואר דנתעורר שוב הספק ולא נוכל להקל בתרוויהו למה ניקל אחר שקצר הא סוף כל סוף ממנ"פ יש בידו גידולי תרומה. וראיתי בפ"מ שהביא ראיה ממתניתין דטהרות (פ"ה מ"ג) רמב"ם (פי"ט) מאה"ט דל"א הואיל והותר הותר ולא שרי רק כשנאכל הראשון דאיתא שם ב' שבילין הלך בראשון ועשה טהרות והלך בב' ועשה טהרות אם קיימת הראשונות אלו ואלו תלויות שבודאי אחד מהן טמא וה"נ דכוותי' וכ"כ הח"ד דאם נאכל אחר שנולד הספק על שניהם אף קודם ששאל אסור

ויש לחקור אם קודם שנפלה השניה עירה מן הקדירה שנפל הראשונה לקדירה אחרת ואח"כ נפלה השניה לקדירה האחרת שיש בה תערובות מן הראשונה דבכה"ג י"ל דהראשונ' נשארה מותרת כיון דהשניה ממ"נ אסורה אם משום תערובות מן הראשון או ע"י נפילה החתיכה השניה אולם להמבואר ברמב"ם שם ואם לא טהר בנתים הראשונות תליות והשניות ישרפו שהרי הן טמאות בודאי. ועי"ש ברא"ש שכ' אע"ג דשניה עומדת לשרוף ולהתבער מן העולם לא מוקמית לקמיית' אחזקתה כיון דהשתא מיהו איתנינהו לשנים דכ"ז ששניהם בעולם אי אפשר לטהר שום אחת מהן. א"כ ה"נ דכוותיה אף דהקדירה השניה ממ"נ אסורה מ"מ כ"ז ששניהם בעולם אי אפשר להתיר אחת מהן. אולם י"ל דהא הרא"ש כתב שם הטעם דאי אפשר לטהר שתיהם שהרי אחד מהם ודאי טמא ושמא אדם אחד יאכל את שתיהן או יגעו שתים בתרומה ולכך אלו ואלו תלויות ואע"ג דשנים שהלכו לשאול זא"ז מוקמי כל חד בחזקת טהרה הכא בחד אפילו בב' טהרות כ"ז שהן קיימת מדמינן לי' כמו באו לשאול בב"א וי"ל כיון דכל הטעם דהחמירו חכמים בזה אף דס' טומאה ברה"ר בודאי טהור מ"מ חשו לשמא יאכל אחד את שתיהם או יגעו ביחד וזה דוקא בטומאה דאורייתא חשו לזה אבל לעולם בטומאה דרבנן לא חשו לזה. וראיה דהא במתניתין שם גבי חד גברא קתני שני מיני טומאו' טומאה חד משבילין וטומאת שרץ ולא קתני טומאה דרבנן בכה"ג ואחר כך קתני הדין דב' שבילין לגבי תרי גברא קתני נמי שני ככרים אחד טמא וא' טהור ואכל אחד וחבירו אכל השני ומבואר שם בפירש רמב"ם והרע"ב דלכך תני ככרים לאשמועינן אף טומאה דרבנן וכן העתיק הרמב"ם שם אלו הדינים לגבי חד גברא רק שני גוני טומא' דאורייתא ולגבי תרי גברי נמי טומאה דרבנן

אך ראיתי במל"מ שם דהעיר בזה דלמה לא נשנה דין זה גם בב' ככרים ואדם אחד ואם לא טהר בינתיים הראשונות תלויות והשניות ישרפו וכתב ולא ידעתי טעם נכון לזה ומיהו הדין דין אמת דאף בדרבנן לא תלינן לקולא כי היכי דלא תלינן בב' ככרים וב' אנשים כשבאו לשאול בב"א. ולענ"ד מבואר הדברים בתוספתא דמקוואות המובא באורך במל"מ (פ"י) וברמב"ם שם אך בפרט א' חלוק הדין. וז"ל התוספתא שם שני מקוואות של כ' כ' סאה אחד שאוב וא' כשר היקר באחד מהם ועשה טהרות בשני ועשה אלו ואלו מנחות הראשונות טהורו' ושניות ישרפו והרמב"ם כ' הדין היקר באחד מהן ועשה טהרות הרי אלו טהורות הקר בשני ועשה טהרות הרי אלו ישרפו שהרי ודאי בא ראשו ורובו במים שאובין ומדלא קאמר שהראשונות קיימת הרי הן תלויות מבואר דהראשונות לעולם טהורות אף כשהקיר אח"כ בשניה כיון דהשניות הן ודאי טמאות חולין בהשניה אף דבטומאה דאוריית' פוסק דהראשונות תלוית אף דהשניות ישרפו מ"מ בדרבנן לא מחמרינן דבכה"ג כשהשניה דינו שישרפו ואלו משום זה לא קתני באדם אחד בב' ככרות כיון דאינו שוה בדין זה. ולפי"ז ממילא בשתי קדירות היכא דהשניה אסורה בודאי תולין בשניה והראשונה מותרת. ואכתי יש להתבונן אם נאמר כשלא נאכל הקדירה הראשונה נתעורר הס' למפרע ואסרינן לתרוויהו א"כ אף כשנאכל למה נתיר את השניה אם הקדירה נשארת ויש לנו לדון עליה ואם נתיר להשניה ולקדירה ראשונה נתיר ממ"נ איסור א' וכיון שצריכין לדון על שני הקדירות בהכרח צריך אתה לאסור את שתיהן ולמה סתמו בזה כשנאכל הראשונה דמותר גם השניה ועיין פ"מ וח"ד (ס"ק ה'). ויש לצדד דאם נשאל על הקדירה הראשונה טרם שנפלה השניה דבכה"ג לא אסרינן אח"כ כשנפלה השניה כיון דכבר יצא בהיתר והחזקנו לחזקת היתר הוי שוב כחוכא להורות אח"כ לאסור ולבטל הוראה הראשונה וכל הטעם בשני שבילין כשבאו לשאול בב"א דאסרינן לתרוויהו הוא משום דהוי כחוכא כמ"ש תוס' נדה (דף ס') וא"כ אף דמבואר ממתניתין דטהרות דבאדם אחד היכא דשניהם קיימת הוי כבאו לשאול בב"א וכמ"ש הרא"ש הנ"ל וכן אף באיסור דרבנן משני מקוואות הנ"ל מ"מ י"ל דהוא דוקא כשלא שאל מקודם אבל כששאל מקודם ויצא בהיתר שוב הוי כחוכא להוציא מהיתר הראשון ולאסור שתיהן וצ"ע בזה די"ל בכה"ג מתירין גם השניה לשני בני אדם ולא החמירו חכמים

סי' כ"ז הא דתולין איסור לתוך איסור נפל הוא דוקא אם נפל קודם הנפילה הזאת איסור ידוע לקדירה ידוע אבל אם נפל אח"כ איסור ידוע לתוך א' מהן אין תולין למפרע לומר שאיסור הראשון נפל ג"כ לקדירה הזאת כן מבואר בש"ע והוא מתוספתא וירושלמי דלא נוציא כ"א מהן מחזקתה בשביל האיסור שנפל באחרונה ובפ"מ בש"ד מסתפק אם לא נודע נפילה הראשונה עד אחר נפילה השניה די"ל כיון דלא נתחזק עדיין שניהם לאיסור דלא נודע בזה תולין. ולענ"ד יש להוכיח כן מדברי רשב"א בתוה"ב (בית ז' ש"ד) דכ' שם דעת הצרפתים דעד שאינו בדוקה כל שלא בדקה סמוך לבדיקת עצמה והא דשתי נשים שלבשה חלוק אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות הוא משום דבאמת מה"ד היה לטהר את כולן אלא כיון דכולן תלויות בחלוק זה הו"ל כשני שבילין בבאו לשאול בב"א והקשה א"כ אם ראתה כתם אחת מן השתי נשים אח"ז נטהר את האחרות והא איכא חדא מיניהו דאינה באות לשאול וכן נכריות שלא ראתה לכך כתב דמאחר שהיה בדוק מתחלה ה"ה לעולם בחזקת בדוקין עד שתדעו שיצאו מחזקתן שאין תולין לעולם במקרה שא"י ולכאורה מה קאמר הרשב"א דאם ראתה אחת מהן כתם לאחר זו. הא מ"מ כיון דמקודם לכן נולד הספק על כולן וכולן תלויות בחלוק זה והו"ל כבאו לשאול בב"א ואין תולין במקולקל רק אם נתקלקל קודם לכן שנולד הס' ולא אח"כ א"כ בזה אף שנתקלקלה אחת אח"כ ע"י כתם שפיר דאין תולין ויותר היה לו לרשב"א להקשות דהא אף אם ראתה מכבר כתם אין תולין כמבואר ש"ס נדה (דף ס') וכן פסקינן ברמב"ם וש"ע (סי' ק"צ) דאף ביושבת על הכתם כיון דלא ראתה מגופה אין תולין בה. אלא הוא הדבר דהרשב"א בא להשמיענו דין זה דכ"ז שלא נודע הספק וקודם לכן נתודע נפילה שניה דאז במקום דתולין הקלקלה במקולקל תולין גם בזה כיון דלא הוחזק לאיסור ולדעת הצרפתים דרק מטעם דהוי כבאו לשאול בב"א טמאין כולן היו לנו לתלות אם אחת מצאה כתם אח"ז היינו אחר שהחזירה ונודע הס' מן דם החלוק הזה

עוד מסופק בפ"מ אם ע"י שתולין הקלקלה במקולקל נאסר ביותר הקדירה האסורה כגון ב' קדירות א' בשר עוף וא' בשר נבילה ונפל חלב וא"י לאיזה אם תתלה שנפלה לבשר נבלה יהיה אסור בהנאה י"ל בכה"ג אין תולין עוד מסופק באם בקדירה אחת הוא ס' איסור תורה כגון ב"ק בא' בשר עוף ובא' בשר בהמה וכיון דבזה הוא ספיקא דאורייתא לחומרא תולין בה א"ד כל שאתה מוציא א' מן חזקה אין תולין והניח בצ"ע וספק הראשון הוא ע"ד את"ל בס' השני דאין תולין. ולא אבין מה זה ספק הא לא גרע מתרנגולת שנולד בה ס' בשחיט' דאסורה וס' נבילה ואעפ"כ הביצה מותר כמבואר (סי' פ"ו) בש"ך ואף דאתחזק איסורה מ"מ בשני גופין אמרינן מה שהוא דאורייתא ספיקא דאורייתא לחומרא והביצה הואיל דביצת נבלה הוא רק איסור דרבנן אזלינן לקולא ול"א בזה דהוי כחוכא דע"י ס' אחד הנולד על דאורייתא ודרבנן ואי אפשר להפרידם נאסור התרנגול' והביצה נתיר. כיון דכל אחד הוא כדינו וכך הוא המידה וא"ד לב' שבילין דמטמאינן לתרוויהו כיון דאם נולד הס' בכל חד באפי נפשו היו טהור רק דאי אפשר להתיר לתרוויהו אמרי' מה חזית לטהר זה מזה אבל אם נולד הס' במה שאם היה נולד הספק לאחד היינו אסרינן אותו בשביל שהוא ס' תורה וכיון דאם היה נולד הס' על הדרבנן בלבד היינו מתירין לו כיצד נאסר בשביל מה שנולד גם על דאוריית' כיון דבכ"מ כך הוא המידה לומר ס' דאורייתא לחומרא וסד"ר לקולא ממיל' אמרינן בזה ג"כ לתלות דנפל לקדירה האסורה מדאוריית' ולהתיר הקדירה של בשר עוף ולמה נחמיר בזה יותר מביצה ס' נבילה ולפי"ז גם בס' הראשון כיון דאיסור הנאה הוא איסור דאוריית' ומס' אסרינן למה לא נתלה בו ולהתיר את הקדירה מבשר עוף דעי"ז שנתלה בהאסורה אין אנו מוסיפין איסור לאסור בודאי רק מספק בהנאה ולמה יהיה זה גרעון שלא לתלות ולהתיר הקדירה המותרת וז"פ וברור

ובח"ד העיר ג"כ בקיצור בספיקו' הללו וכ' ואין ללמוד מהא דנד' דתולה בספרת ז' שלא טבלה אף שאתה מקלקלה יותר שסותרת מנינה דשם הוא משום דמעיינה פתוח אבל בלא טעם זה אפילו באיסור גמור אין תולין דהא אין תולין בנכריות שלא ראתה אף דנכרית ודאי דאסורה על ישראל אפ"ה א"ת בה וכאן ודאי דתולין בגבינות נכרי וכיוצא וכן א"ת כתם בכתם והכא תולין אפילו באיסור דרבנן אלא דשם א"ת רק במעיין פתוח וכמ"ש שם וראיתי שם הלכות נדה (סי' ק"צ) שהאריך בזה ודבריו תמוהין דבאמת גם שם תולין כ"ז שלא טבלה וכמו שכתב שם להדיא בלבוש וגם הא מבואר שם בש"ס וש"ע שתולין בנכרית שהגיע זמנה לראות וראתה פ"א אף דהיתה אח"כ בימי השאלה בחזקת שלא ראתה הרי דתולין אף דאין מעיינה פתוח ובתורת הבית שם מבואר להדיא דרק מטעם תולין הקלקלה במקולקל הוא הואיל דכתמים מדרבנן תולין ומ"ש מדאין תולין בנכרית שלא ראתה אינו ראיה דהא מזה הוכיח הרשב"א שם בתוה"ב דכל זמן שלא ידענו ממקרה העד בחזקת בדוק עומד ולכך בלא הגיע זמנה לראות הוי לבושתה בחזקתה ובחזקת בדוק וכשראתה פ"א תלינן בה ובספרות אף אם נאמר דאין תולין רק כשהוא תוך ימי