אמרי בינה יורה דעה רלד

לאותו שאמר לגוי לבטלו ולאחרים שרי עכ"ד ולא אבין הא בעושה בשל ישראל ואדעתא דישראל למה לא יהיה אסור כמו במלאכת שבת דאף במלאכה דרבנן אסור למי שנעשה בשבילו כמבואר רמ"א (סי' רע"ו) וכשמבעיר הגוי עצי ישראל מחויב למחות אף דהמלאכה שעושה הגוי ליכא ביה שום איסור דגוי אינו מצווה ע"ז ולא איתעבד שום איסור ומלאכת שבת לא נאסרה דאין מעשיה קודש בכ"ז הנעשה בשביל ישראל אסרו חז"ל שלא יהנה מן מלאכת שבת ואין האיסור בשביל שמא יאמר לגוי לעשות ואמירה יש בו שבות דא"כ הוי גזירה לגזירה רק עיקר אמיר' אסרו חז"ל ואף אם יאמר לו קודם שבת הוא משום שלא יבואו לעשות בעצמן כמו שמבואר ברמב"ם (רפ"ו) משבת ומה"ט נמי אסרו מליהנות מאותו מלאכה שעשה הגוי מעצמו בשביל ישראל וא"כ לבטל איסור ג"כ אף אם נודה לדברי רדב"ז דאין איסור לבטל האיסור אלא באכיל' מ"מ כשעושה ע"ד ישראל לצורך אכילה איתעביד האיסור. ועיין בפרי תאר (סיצ"ט סק"ח) להסוברים דאין מבטלין איסור לכתחילה הוא מה"ת ע"כ דהוא הלכה לממ"ס דאסור לכתחילה ובדיעבד שרי ואף לבטל ולהאכילו לגוי אסור דבעצם אסרה התורה לבטל איסור אף שלא להאכיל לישראל א"כ ודאי אם הגוי מבטל בשביל ישראל מהראוי לאסור דאיתעבד איסור' בשביל ישראל אלא אף למה דמשמע דליכא איסור לבטל כשא"ר לאכול וכמ"ש במ"א להוכיח מ"מ כשהגוי מבטל בשביל ישראל ובפרט אם המאכל של ישראל ודאי אסור. ומ"ש הרדב"ז דבנד"ד ל"ה אלא איסור דרבנן דהא מה"ת כבר נתבטל לא אבין כיון דליכא ששים בפרט בשאלתו שם שנפל בשר לתוך קדירה של חלב ובא הגוי והוסיף לא נתבטל כלל אף מה"ת דבב"ח לכ"ע טע"כ מה"ת וא"כ במה שמוסיף נעשה הביטול

שוב ראיתי בתשובת רשב"ש(סי' תק"מ) שם הביא דברי אביו התשב"ץ עמ"ש רמב"ם (פי"ז) ממ"א הסופגנים שקולין אותן הגוים בשמן אסורים אף משום געולי גוים אף שסתם כלים של עכו"ם אב"י הוא משום דתדירי למיעבד הוי כאומר לו עשה בשבילי ואסור והביא דברי הרשב"א הנ"ל ואף שלא דבר הרשב"א אלא באומר בפירוש עשה לי מ"מ בדבר שמוכרין בחנות ותדירי למיעבד הכא איירי הרמב"ם באתר' דמפרשי בשביל ישראל אם היו קונים מהם והרשב"א איירי באתרא דלא מפרשי בשביל ישראל ובמקום שמוסיפין בשביל ישראל הוי כאומר לו עשה לי והביא ראי' מש"ס עירובין בההוא לפתא דאתיא למחוזא כיון דחזא דקא מפשי ומייתי א"ל הא ודאי אדעתא דישראל מייתי הרי כל שהדבר נודע שבשביל ישראל מוסיפין אסור עיי"ש וכיון דחייש לזה משום גיעולי נכרי בכלים שלהם ק"ו היכא דמבטל דבר בעין בשביל ישראל דאסור ובפרט במאכל של ישראל ודברי המר"מ לובלין צ"ע

ועיין בהגהות מיימוני(פי"ד) ממ"א בגוי שעשה רפואה לחולה ישראל ויש בו שרץ דאם ביטל הרופא השרץ בס' מותר אעפ"י שבטלו הגוי לכתחלה כיון שלא בטלו ישראל עי"ש משמע אף דמבטל לצורך ישראל מותר ואולי דוקא לחולה אף שאין הרפואה בדוקה הותר אבל לא לבריאי' וגם שם הוא של גוי ואינו של ישראל משא"כ בנידון דרדב"ז ומהר"מ לובלין

ומ"ש רדב"ז שם לענין אם מותר לקנות מן גוי דבר שנתבטל בס' הדבר ידוע הוא שאסור דהוי השעה שלוקחו מן הגוי כאלו לבטלו לכתחילה ואסור עכ"ד תמהני הא הדברים מבוארים להדיא ברמב"ם ובכל הראשונים דכבר נתבטל ביד גוי ואף לדעת הראב"ד וסייעתו לא אתי עליה מטעם דאין מבטלין איסור לכתחילה דאין זה סברא רק דגזרו חז"ל שלא לילך בתר נו"ט בתערובותן של גיעולי גוים כדי שלא יפרצו העם אבל לא מדין אין מבטלין איסור לכתחילה וגם בזה אף שכן דעת רשב"א וריטב"א ור"ן מ"מ רבו החולקים ובש"ע הוכרע להתיר וכמ"ש לעיל

סי' ט"ו כלי הבלוע מן איסור אסור לשמש בה אף אחר מעל"ע דהוי נ"ט לפגם מ"מ לכתחילה אסור כמבואר בדברי ראשונים מדאמרינן פ' כה"ב האי פינכא דאימלח בה בישרא איתברא רב אמי הרי אע"ג דצריך לשברן ואין תקנה בהגעלה מ"מ לאו כדיעבד דמי ועי"ש בר"ן ופסחים (דף ל') בר"ן שם. ומבואר מזה דאף דם שמלחו לרוב הפוסקים הוא רק דרבנן ובכ"ז אסרו חז"ל הקדירה ועיין נו"ב תנינא יו"ד (סי' נ"א) שחוכך לומר דהבלוע מאיסור דרבנן רשאי להשתמש בה אחר מעל"ע כיון דכל הטעם דאסור הוא משום גזירה אינו בן יומו אטו ב"י ובאיסור דרבנן הוי גזירה לגזירה וכן באם בלוע הכלי מספק איסור דאפילו ביומו אינו אלא ספק איסור י"ל דמותר להשתמש באב"י וכ' דלא מצא מבואר בפוסקים שום חילוק והנח לישראל ואולי הכל חדא גזירה עי"ש ותמהני הא מהאי פינכא דהוכיחו הר"ן והרשב"א בתוה"ב לאסור מוכח דאף באיסד"ר כמו דם שמלחו גזרו ואף דמבואר ברשב"א לענין ספיקא מחמרינן בדם שמלחו מ"מ דוחק לחלק בגזירה זו בין עיקרו דרבנן לעיקרו מה"ת ועיין תשובת רלב"ח (דף ק"פ) בזה

וראיתי ברדב"ז (ח"ג סי' תרי"ז) שכ' וז"ל ומסתברא לי דאסור להשהותן להשתמש בהם ביבש או בצונן דלמא אתו בהו לידי תקלה כו' ואם בישל בה במזיד קנסינן להו ואסרינן ליה לתבשיל עד דמחבר בה לקדירה ונו"ט לפגם יש לו עיקר מה"ת עי"ש ולא כן מבואר מדברי הפוסקים ותוס' ע"ז (דף ל"ב) משם ר"ת דאף הבלועות מבב"ח האסור בהנחה מותר לתת לתוכן דבר יבש וכמבואר ש"ע ואחרוני' (סי' צ"ד) ועיין רמ"א (סי' קכ"א)דיש מחמירים להשתמש בקבע בצונן בלא הגעלה גזירה שמא ישתמש בו חמין והיינו בקבע חיישינן לתקלה כמו בכ"מ אבל אם אינו משתמש בו בקבע או שישתמש בו דבר האסור לא מצינו שיהיה צריך לשבור הכלי בשביל זה כיון דמחזיק אותו לדבר האסור וכן נוהגין. ואף דמצינו דקיי"ל לזמן מרובה חיישינן לתקלה כמבואר (סי' נ"ז) ועיין תוס' ב"ק (דף קי"ו) דלחד תירוץ דוקא בליכא פסידא חיישינן לתקלה משא"כ באיכא הפסד ועיין רמב"ם (פי"ב הי"ב) מתרומה דתרומה שנטמאת אף אם היא ביד כהן צריך לתת בכלי מאוס שלא יהי' תקלה לאכול ועיי"ש בכ"מ דאשכחן בכמה דוכתי דחיישינן לתקלה וגבי ח"י דבר עי"ש ולמ"ש תוס' ב"ק בלא"ה בליכא פסידא חיישינן ועיין תיו"ט (פ' יו"ד) דסנהדרין בהא דכ' שם במתניתין תרומות ירקבו מעשר שני וכתבי קודש יגנזו ולא סגי שיניחם שירקבו כמו בתרומה משום דמע"ש וכן כתבי קודש הכל מותרין בה ונהנין בהן חששו שאם יניחם שיהנו מהם משא"כ תרומה דליתא אלא לכהנים וכהנים זריזין הן ולא יהנו ממנו. ודבריו תמוהין דהא להדיא מבואר ברמב"ם הנ"ל דאף בתרומה טמאה הבא ליד כהן מדכ' נותנו בכלי מאוס עד שידליק כדי שלא יהיה תקלה לאחרים ויאכלוהו וחיטים ג"כ שילקו ומניחו בכלי מאוס כדי שלא יהי' ראוי לאכילה ואח"כ יסיק בו תנור וכירים ע"כ איירי שהוא ביד כהן דלישראל אסור בהנאה של כלוי הרי דאף במה שהי' ביד כהנים חיישינן לתקלה ואף לזמן מועט ואף דתרומה בזה"ז הוא דרבנן מ"מ מחמרינן הואיל שעיקרו מה"ת. והיינו כיון דאם יהנה יאכל גוף האיסור אבל להשתמש בכלי דאף אם ישתמש בהו ואתי לידי תקלה בשוגג לא יתעבד איסור דהוי נ"ט לפגם ע"י תערובות לא חיישינן לתקלה כזו והא דתברה רב אמי ע"כ דהחמיר ע"ע ואינו מן הדין לענין שבירה ועיין רשב"א בתשובה (סי' תקע"ה) וכן צריך לומר לדעת יש מפורשים בחידושי רמב"ן פסחים (דף למד) בהא דפריך וליעבד בהו שלא במינן משום דנו"ט לפגם מותר ובשל ישראל כדיעבד דמי עי"ש והיינו דבשל גוי מחמרינן לגזור אינו ב"י אטו ב"י דהוי כלכתחלה אבל בכלי של ישראל הוי כדיעבד ומתרץ גזירה דלמא אתו למיעבד בהו במינן דמשהו אף לפגם אוסר עי"ש ויקשה א"כ אמאי תברה רב אמי דהא הוא תלמיד ר' יוחנן וסובר דמין במינו בטיל ג"כ א"ו דרק לחומרא עביד הא דתברה וכ"כ לכל הסוברים להוכיח מזה דעפ"י דין גזרינן גם בשל ישראל אינו ב"י אטו ב"י היינו לאסור להשתמש היתר בהכלי אבל לתברה היה רק מצד חומרא בעלמא

ואף דמצינו לפעמים חששו חז"ל לקלות האיסור להחמיר יותר מאשר בדברי תורה ע"ד דאורייתא ל"צ חיזוק ודרבנן צריך חיזוק מ"מ אין לדמות גזירות דרבנן זה לזה. ועיין יו"ד (סי' קמ"ה סי"ד) מצוה על כל המוציא אלילים שיבערנה ויאבדנה וכיצד מבערה שוחק וזורה לרוח. ובתוס' ע"ז (דף ס"ב ע"ב) ד"ה אתי לזבולי דכ' אף דקיי"ל כר"י דזה וזה גורם מותר דהוי זבל דאיסור וקרקע דהיתר מ"מ יש לחוש לכתחילה לדברי רבנן שחולקין על ר"י ואמרו אף הוא נעשה זבל עי"ש. אולם הש"ע דהעתיק רק דברי הרמב"ם דשוחק וזורה לרוח אף לכתחילה ולא חשו לאף היא נעשה זבל (ובסי' קל"ג) בשכר יין נסך אם נתן לו פירות יוליכם לים המלח או ישרפם ויקבור העפר וכבר עמד ע"ז בדברי הרמב"ם הלח"מ. אולם כנראה דעת הרמב"ם והש"ע כמו שכתב הריטב"א ע"ז שם דקושית הגמרא וליקלינהו וליבדרינהו הוא אף לרבנן דאמרו אף היא נעשית זבל דהיינו בע"ז האסור מה"ת משא"כ בשכר ע"ז ויי"נ דאינו אסור אלא מדרבנן סגי בזה ומתרץ הש"ס דאף לר' יוסי דשרי אסרינן בזה כיון דל"ה איסור רק מקנסא חיישינן דלא אתי לזלזולי בהו עי"ש וזה ג"כ שיטת רמב"ם וש"ע ומה"ט בע"ז אף דאחר הביטול אינו אסור רק מדרבנן כשבא ליד ישראל מ"מ כיון דעיקרו מה"ת סגי בשוחק וזורה לרוח ול"ח לאף היא נעשית זבל או לתקלה ודלא כשיטת תוס' הנז' דכתבו דלכתחיל' צריך לחוש לדברי רבנן. רק בשכר ע"ז ויי"נ דעיקר האיסור רק מדרבנן מטעם קנסא לא סגי בזורה האפר לרוח רק צריך העפר קבורה הואיל דחיישינן דלא ליתי לזלזולי בהו. ומ"מ זה היכא דמצינו אבל אין לדמות איסורי דרבנן זה לזה ויש להאריך בזה מכמה מקומות ולא באתי בזה רק דרך אגב בדברי רדב"ז הנז'

סי' ט"ז הלכה פסוקה המבטל איסור או שריבה עליו במזיד אסור לו ולמי שנתבשל בשבילו כמבואר (סי' צ"ט) וראיתי בקרית ספר (פרק ט"ו) ממ"א שכ' ואיסור ביטול איסורי תורה לכתחילה אפשר דהוי מה"ת כיון דמחמיר בי' מזיד לאסור דבר המבוטל על המבטל משום קנסא עכ"ל. ודבריו תמוהיו הא אף להרבות באיסור אשר כבר נתבטל מה"ת ורק מדרבנן ל"נ דזה ודאי ל"ה איסור תורה ואפ"ה קנסינן ליה לאסור עליו אם היה מזיד וכמו כן בכל איסורי דרבנן קנסינן ליה במזיד ואדרבא ממה דלא קנסינן שוגג אטו מזיד במבטל איסור משמע דל"ה רק מדרבנן. וכמו שכתבו האחרוני' דלדעת