אמרי בינה יורה דעה רלב

לא נכבש כד"ש דלמא פלט מקודם ואף דא"ז ס"ס גמור מ"מ החמירו בזה דיש ג"כ סברא לומר דמשהו פלט מקודם כמ"ש החו"י ובגדר ספק הוי עכ"פ. אך למ"ש דבכלי אסור מצד דהוי ס' דלמא פלט קודם כד"ש א"כ יש מקום להקל באיסור דרבנן וכמובן

והנה אף להטו"ז בכבוש בכלי דמותר דהוי נ"ט לפגם מ"מ ודאי מודה בנכבש דבר איסור צלול בכלי מעל"ע דודאי הכלי נאסר דאף דרק סוף מעל"ע בולע מ"מ איסור ודבר בעין ל"נ פגום כלל וא"כ בלע הכלי טעם איסור גמור שלא נפגם. ותמהני על הח"ד דכ' כשנכבש חלב בכלי ואח"כ בישל בו בשר יש להתיר כדעת הטו"ז כיון דהוא ג"כ התירא בלע ואינו מובן כלל הא בזה ודאי הטו"ז ג"כ מודה כשנכבש בכלי דבר בעין ל"ש נו"ט לפגם. ומ"ש לדון מטעם התירא בלע והביא דברי הד"מ במג"א (סי' תמ"ז ס"ק ט"ז) ודברי המרדכי במג"א (סי' תנ"א) יש לדון בזה הרבה דמה שהביא ראיה לזה ממתניתין (פ"ז) דשביעית ורד חדש שכבשו בשמן ישן ילקט הורד ופירש הרע"ב היינו קודם זמן הביעור ותמה התוי"ט הא נשאר הטעם א"ו משום דהתירא בלע המעיין בתוס' פסחים (דף נ"ב) יראה להדיא משם דל"מ התירא בלע רק הטעם הוא כמבוער. ומ"ש בזה ליישב קושית תוי"ט (פ"י) דתרומות הא דכל הנכבשין זע"ז מותרין הא קיי"ל כבוש כמבושל וכתב דתרומה הוי התירא בלע ול"ש כבוש ואינו מובן הא הרע"ב פירש שם ירקות חולין שנכבשו עם ירקות תרומה ומה שייך בזה התירא בלע הא הוי כמבשל תרומה עם חולין. והא דחמץ הוי התירא בלע לענין כבוש י"ל הטעם דוקא בכבוש להוציא פליטה מן הכלי אבל לא בנכבש איסור עם היתר. ויש להסביר הדבר עפ"י דברי הראב"ן הבאתי דיני פסח (סי' ח"י) דלכן מותר כלי הבלוע מחמץ אחר הפסח ול"ה כחמץ שעבר עליו הפסח משום דל"ה ניכר ואינו בעין עיין מג"א ריש (סי' תנ"א) וכ' הראב"ן הטעם דאיסור הבלוע בכלי כמי שאינו דמי כ"ז שבלוע עד שיצא וכשיצא אוסר שכשם שטומאה בלוע כמאן דליתא דמי ואינה מטמאת עד דנפקא כך איסור הבלוע לא אסור עד דנפיק דאם מטמין לא עבר על ב"י עי"ש באורך דמבואר בעוד הבלוע בדופן אינו חל עליו איסור חמץ כלל רק כשפולט כ"כ י"ל דסובר המרדכי אף דכבוש כמבושל אינו מוציא כל הטעם ושם חמץ לא חל ע"ז דתיכף כשיוצא מעורב הוא אבל ודאי מה שיוציא מן המאכל ע"י כבישה מבואר מדברי תוס' שם ותו"כ דאסור אף בכבוש וזה פשוט וברור ודברי הח"ד צ"ע

עוד כתב לדון דבתרומה דטעם אינו כעיקר ואינו אסור אלא מדרבנן והם אמרו והם אמרו ולא אסרו נכבשין ונשלקין רק אותן שנזכרו שם במשנה. ודבריו הם נגד דברי תוס' בכמה מקומות בפסחים ונזיר וחולין סוגיא דטע"כ דמבואר להדיא דאף טע"כ בי' מה"ת ולדבריו גם בחלה לא נימא טע"כ מה"ת וביו"ד (סי' שכ"ד) מבואר דיכול להפריש מטעם הנבלע על העיקר ועי"ש טו"ז (ס"ק ט"ו) וש"ך (ס"ק כ"ד)דטע"כ דאורייתא ול"ה מחיוב על הפטור ואם ל"ה מה"ת הוי כמפריש מחד דרבנן על תרי דרבנן דהוי כמו מחיוב על הפטור ועיין מתניתין דחלה (פ"ג מ"ח) ובר"ש שם ובתשובת הרא"ש (כלל ב') ומבואר דטעם כעיקר דאורייתא וחלה ותרומה שוין הן ועוד יש כמה ראיות ע"ז

עוד כתב הח"ד דכבוש בדם הוי ג"כ דרבנן כמ"ש (סי' ס"ט) מאו"ה (כלל ו' דין ך') וספק כבוש בדם מותר. ותמהני הא להדיא מבואר באו"ה (כלל למד דין א') וז"ל הלכך היתר שנפל לתוך איסור ושהה בתוכו כשיעור כבישה בכל שאר איסורין לבד מבב"ח אפילו צונן כו' בדבר שאין מתערב האיסור תוך ההיתר שהיינו דבר יבש בתוך דבר לח כגון בשר תפל שנפל לתוך דם או יי"נ כו' וכן שרץ מת כו' ומשתה' בי' יום שלם אסור מה"ת דכבוש ה"ה כמבושל דודאי בולעין זה מזה והיינו בכל שאר איסורין לבד מבב"ח שאינו אלא מדרבנן עכ"ל הרי מבואר דגם כבוש בדם אסור מה"ת ובכל הדברים אסור כבוש מה"ת לבד בב"ח ועוד מבואר שם דדוקא ס' כבוש בב"ח אמרינן לקולא אבל בשאר איסורין שמדאורייתא הן ס' לחומרא דכבר איתרע ליה חזקתיה ומבואר להדיא דרק בב"ח. ובדם אף דדם שבשלו הוי דרבנן אבל ע"י כבישה ל"ה דרבנן. והא דאו"ה (כלל ו) שם הוא ענין אחר בבשר מליח שנתערב עם בשר שלא הודח ולא נמלח והושם עמו במים בהדחה קמיית' דהבשר מליח נאסר לפי שבולע מדם בעין וכ' ודוקא ששהה שיעור מליחה כבר דאל"כ יש לו תקנה ע"י הדחה ומליחה דל"ג מנפל לציר דהכא ג"כ דם דרבנן הוא מאחר שנתערב במים דהתירא דהא דלא קרוי דם לאו בטעמא דנתבטל טעמא תלי מילתא אלא בראוי להקרבה ע"ג מזבח וכשנתערב במים ג"כ אינו ראוי להקריב עכ"ל. א"כ אתי עלה מטעם אחר כיון דאין הדם נכנס לבשר המליח רק שמתערב במים ואחרי שנתערב ואינו ראוי להקרבה לית ביה איסור דם מה"ת וזה דוקא שם אבל בנכבש בדם דדם בעין בולע הבשר אסור מה"ת ואף דנתערב עם לחלוחית הבשר מ"מ כד נכנס ונבלע בהבשר דם האסור מה"ת בולע ולכך ל"ה כנתערב במים ואסור מה"ת וממילא ס' אם נכבש מעל"ע אסור וכמבואר מד' או"ה הנ"ל. ומלבד זה כבר כ' הרשב"א בתוה"ב דכיון דעיקר דם מה"ת החמירו בספקו כשל תורה וא"כ ודאי ס' כבוש בדם אסור ומהרש"ל בסמ"ג כ' אף בדם הכבד דהוי דרבנן יש להחמיר בספקו ע"ש

סי' י"ב הא דקיי"ל חם לתוך צונן דתתא' גבר כ' הפ"מ בש"ד (סי' צ"ד ס"ק ג') בכלי מתכות שהוחם באור ממש ותחבו לתבשיל צונן אי שייך ג"כ תתאי ואינו אוסר ג"כ רק כדי קליפ' או דשאני הוחם ע"י אש ממש והניח בצ"ע ובח"ד (סי' ק"ה) פשיטא לי' דאף בכחו לבשל לתתא' הצונן דאלת"ה לרב דעילאה גבר תקשי מהא דגילגל ביצה בתולדות אור בשבת דחייב הרי דדבר המתלבן באור יכול לבשל עילאה הה"ד התתאה לשמואל והחוש יעיד ע"ז עי"ש. וצריך לומר דראיתו הוא אף דשם בגילגל ביצה לא הוי לא תתאה ולא עילאה אולם כוונתו למ"ש (סי' צ"ב ס"ק כ"ד) שכל דבר הנסמך על חבירו הסומך הוי תתאה והנסמך הוי עילא' אבל דבר שאינו נסמך על חבירו רק מונחי' זה בצד זה ונוגעים בהדדי מקרי זה אצל זה ועיין חידושי ר"ן חולין(דף קי"ג) דכת' להדיא דנוגעים זה את זה אינו בכלל עילאה ותתאה לאסור הכל. א"כ יקשה לכ"ע מגילגל ביצה דמשם יקשה לכ"ע אמאי חייב אך מ"מ י"ל דכדי קליפה באמת מבשל ממש ובספר ב"א (סינ"ח) כ' בפשיטות דאין חילוק לענין תתאה בין אם מלובן מאש או מחמין שהרי בש"ס פסחים פריך מהא דנטיף מרוטבו על החרס והחרס הוא מלובן מאש ודבריו מגומגמים שם היה ס"ד בחרס צוננת ולשמואל איירי בחרס רותח תתאה גבר

אולם הדבר מבואר מטור או"ח (סי' שח"י) דחמין שנתבשל לצורך רחיצה אסור ליתן לתוך צונן הרי דהוי רותח גמור כמו עומד אצל אש ולא אזלינן בתר עילאה ותתאה ואף בדבר המתערב כמו מים דל"ש בהו עילאה ותתאה כמ"ש ר"ן ורשב"א מס' שבת (דף מ"ב) מכ"ש דבר גוש המתלבן ע"י אור דמבשל לתתאה ואוסר ועיין תוס' פסחים (דף ע"ו) ד"ה משום שסכו אחר שצלאו ולא נשתהה בתנור אחר סיכה כלל שאל"כ ע"י רתיחת התנור הוא נבלע אף למ"ד עילאה גבר וקשה למה כתבו ע"י רתיחת התנור הא אף בהוציאו מן התנור מ"מ נשאר בחומו ונתבשל השמן אף דעילאה גבר והוי כמו אצל אש ובפרט לדעת המרש"ל דדבר גוש מחזיק החום אף שמונח בכלי שני ועי"ש בתוס' ד"ה אלא שכתבו ותדע דבענין אחר הי' אסור לחתוך בסכין פסח בעוד שהוא חם דמחמים ליה לסכין ומחמם לדידיה והוי צלי מחמת דבר אחר. ולכאורה הא במונח בכלי שני כבר נתקרר מחמימתו א"ו דסוברים דדבר גוש עדיין בכחו לחמם להסכין והסכין יבשל א"כ מכ"ש שמבשל דבר שסך עליו

ויותר מזה מצאתי בראב"ן (סי' כ"א) בענין מליגת התרנגולת לערות רותחין עליהן דעירוי מבשל כ' וז"ל ואי קשיא חם לתוך צונן דאמר שמואל תתאה גבר תירץ כי קאמר שמואל בחם לתוך צונן אבל ברותחין על צונן לא אמר דתתאה גבר וראיה מברייתא דתניא כוותיה דשמואל בשר חם שנפל לתוך חלב חם או רותח לתוך רותח וכן צונן לתוך חם אסור חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח ולא קתני חם לתוך צונן ורותח לתוך צונן קולף ש"מ דשאני רותח מהם דרותח לתוך צונן לא סגי בקליפה משום דמבשל ומבליע עכ"ל וקצת קשה לשיטתו מה פריך שם הש"ס לשמואל ממתניתין אם יש הבדל בין חם לרותח ובגמר' שלפנינו הגרסא בברייתא בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח כו' ואפשר הא דמייתי תניא אידך ותמה התוס' הא תו למה לי דהוא להורות דהא דאמרינן תתאה גבר הוא אף ברותח. ועיין ר"ן (רפ"ד) דשבת דכתב משם ר' יונה דאף כשמערה רותח ממש מן הכלי פסק כח רתיחתן מלבשל כדין כ"ש שאינו מבשל. ולדבריו אף חם לתוך חם אינו אסור רק משום דתתא' גבר דהא מן העליון כבר נפסק כח רתיחתו ע"י עירוי וי"ל דלכך קתני בברייתא להורות דאף חם לתוך חם האסור משום דתתאה גבר דומיא דצונן לתוך חם. ומ"מ בהמתלבן ממש באור עדיף וכמו דפסקינן או"ח (סי' שח"י) דבחמין הרבה מבשל ועיין שם במג"א (ס"ק ל"ה) שהביא דברי טור דלערות לתוך מים צוננים מותר דהתחתון גובר ומצנן וכתב דמים שאני שמתערבים והביא דברי תוס' שבת שם והר"ן ותוס' פסחים ויש להתבונן בדברי הר"ן שם דהקשה על רש"י דפירש הא דמותר חם לתוך צונן ואסור צונן לתוך חם משום דתתאה גבר דא"כ תקשי למ"ד עילאי גבר וגם הא אף למ"ד תתאי גבר מ"מ אדמיקר לי' מבשל כדי קליפה ותירץ משום דהמים מתקררין בערויין ומתערבים ממש בתוך הצונן ואין כח בהם לבשל אפילו בבאים מכ"ר דאף את"ל דעירוי דכ"ר ככ"ר ה"מ במער' ע"ג תבלין וכי"ב שאין החמין מתערבין בהם אלא נותן עליהן בקלוחן ומבשלם אבל מים במים שהן מתערבים ממש אין כח בקלוח לבשל מים התחתונים. וסובר אף שאינם מרובים. אולם יקשה עכ"פ לרב דסובר עילאי גבר אמאי צונן לתוך חם אסור. וראיתי בס' מחצית השקל שם שעמד ע"ז בדברי הר"ן. וע"כ צריך לומר דס"ל אף לרב מ"מ מבשל אף ממים דהוא דבר לח כדי קליפה וקושית הר"ן הי' על רש"י דתלי הדבר אי עילאי או תתאה גבר ומתרץ דלא תלי בזה בדבר המתערב וחם לתוך צונן שמתקררין ומתערב ממש אינו מבשל כלל אבל צונן לתוך חם עכ"פ מתבשל כדי קליפה ועיין ח"ד (סי' צ"א) ובפ"מ (סי' ס"ח) דכ' לדברי הר"ן לכ"ע מים במים אינו מבשל כ"א מפליט ומבליע. וקשה הא בהכרח לומר בדעת הר"ן ליישב הך ברייתא דב"ש וב"ה אליבא דרב דסובר דמבשל כדי קליפה אף לחייבו בשבת וצ"ע בכ"ז: