אמרי בינה יורה דעה קעב

ודע דהא דאדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה כתב הלבוש דהוי רק מדרבנן דילפינן מכלים דאחז שגנזום חזקיה וסייעתו מפני ששימש בהם לע"ז ובת"ש כ' דלדעת התוס' דהוכיח הש"ס בהדרגה דאסור להדיוט במעשה רבה מדאסור לגבוה במעשה קלה כמו שימוש דכלים א"כ במעשה מיתסר מדאורייתא. אולם שיטת רש"י ע"ז שם דילפינן דאסור ע"י מעשה אף להדיוט מכלים דאחז שגנזום ולא אמרינן ליפרקו וליפקו לחולין מבואר דסובר דשימוש הוי מוקצה וכן כ' הרמב"ן והריטב"א דלא ימלט שלא יחסר מעט ע"י שימוש. ולדבריהם ע"כ צריך לומר דלא ס"ל דנלמוד בהדרגה כמ"ש התוס' רק דהדיוט ולגבוה שוין ועי"ש בר"ן דע"כ השתא לית לן מאי דשנינן לעיל כיון דמעיקרא אשתמשו בהו לגבוה לאו אורח ארעא לאשתמשי בהו להדיוט דאל"כ איך מוכיח מכלים דאחז שעשה מעשה מיתסר אף להדיוט דילמא מה"ט הוא עי"ש ולדבריהם ע"כ או דס"ל דלא הוי רק מדרבנן הן בהדיוט הן בהקדש או כיון דקרא דחזקיה דברי קבלה כדברי תורה. ודעת הרמב"ם נראה דס"ל כשיטת התוס' דהדיוט ילפינן בהדרגה משום דפוסק כלים שנשתמשו בבית חוניו אסורים להשתמש בבית המקדש כמו דאמר ר' ויליף מכלים דאחז וע"כ דסובר דע"י שימוש לא נאסר להדיוט דאל"כ לא מוכח מכלי' דאחז כמובן. ובאמת דברי הר"ן שם סתומים מאד הא דכ' דלית לן השתא הא דר"פ דלאו אורח ארעא הא בש"ס קאמר מנ"ל דאסרה כו' ואלא מאבני מזבח ודילמא כדר"פ מהיכא תיתי דנאמר כשאמר אח"כ אלא מכלים דאחז דלית ליה לדר"פ הא אי לית ליה לדר"פ דלאו אורח ארעא יכול ללמוד מאבני מזבח וכנרא' מדברי הר"ן דמאבני מזבח מוכח דל"מ בטול של נכרי בע"ז של ישראל שנאסר ע"י מעשה וע"כ דסובר דלא קי"ל כתירוצו דר"פ דקרא אשכח ודרש ובאו בה פריצים וחיללוה דאל"כ כיון שנתחלל וזכה מן הפקר כמ"ש רש"י א"כ אינו ראי' משם כלל לחלוק על רמב"ן דזה לכ"ע סגי בביטול כיון דזכו בו והוי שלהם מקודם שנאסר אלא ודאי דסובר דהשת' לית לן כלל לדר"פ ולא נתחלל רק דנאס' ע"י מעשה שלהם ובאמת אינו ראי' לכלים של בית חוניו וזה דוחק עצום הא בקשו לגנוז דינרא כו' עד שמצאו להם מקרא זה הרי דדרשינן שנתחלל וגם מש"ס מבואר מדקאמר מעיקרא דילמא כדר"פ מה מוסיף אח"כ מכלים דאחז דאם ילפינן משם להדיוט דנאסר ע"כ דליתא לדר"פ ובאמת יש לומר בדעת רש"י אף דסובר דילפינן לאסור להדיוט מכלים דאחז דלא אמרינן לפרקו ואינו סובר כפי' התוס'. ועיין בתו"ח שם שהקשה הא כלי שרת יש בו מועל אחר מועל דקדושת הגוף הן ולא יתחללו וכבר כתב בשעה"מ הלכות איסורי מזבח ליישב ע"נ דכיון דלית להו טהרה כלל ול"ש אית להו פדיון עי"ש והדברים מוכרחים א"כ יש לומר אדרבא דוקא כלים דאחז כיון דנשארו קודש ואף דנאסרו לגבוה מ"מ נשאר קדושת דמים שפיר אי לאו דאף להדיוט נאסרו לא היה לחזקיה לגונזם דשפיר יכול למפרק וחל קדושה על הדמים ובזה ל"ש לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט כיון דאשתמשו בהו לגבוה כיון דעכשיו אינו ראוי ומפקיע הקדושה ע"י פדיון וממילא מוכח דאף להדיוט אסור ולכך גנזוהו משא"כ באבני מזבח כיון דנתחללו לגמרי ופקע הקדושה שלא ע"י פדיון ולא יכול למיפרק אח"כ דליכא מידי להפקיע רק נתבירינהו ע"י עכו"מ לבטלן בזה כיון דמ"מ אשתמשו בהו לגבוה לא אורח ארעא וזה פשוט

עוד י"ל למ"ש הפ"מ בירושלמי ע"ז (פ"ג) בהא דדוד דשרף עצביה' דשל מתכות חשיבי ואמר לאיתי לבטלם ושל עץ ל"ה חושש להם ואמר לשרפם לקיים ביעור ע"ז עי"ש ולדבריו הא דהוכיח ר"י אמר רב דגלוי דעת מהני מהא דכתיב ואשריהם תשרפון באש דאי משום הנך דמעיקר' בביטול בעלמא סגי היינו דל"ה מצוה הקרא לקיים מצות ביעור ע"ז ולהפסיד בשביל זה כל האשרות אי לאו דהנך דלטעו אח"כ מיתסר מה"ד כמובן. ולפי"ז י"ל בשלמא מכלים דאחז שפיר מוכח לדעת רש"י דאף להדיוט נאסר דאל"כ ליפרקו ואי דהיו רוצים לקיים מצות ביעור ז"א כיון דנשאר בהן קדושת דמים אין לבערם א"ו דנאסרו אף להדיוט משא"כ באבני מזבח אף אי לא אמרינן לאו אורח ארעא מ"מ י"ל דלא רצו לבטלן ולמשקל לנפשייהו דרצו לקיים מצות ביעור. כן י"ל ודברי ר"ן צ"ע. גם כנראה מדברי ר"ן ע"ז דפוסק דאדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה אף להדיוט וכן נראה מדברי ר"ן נדרים (דף ל"ו) בהא דכהנים שפגלו במקדש כתב וקי"ל פ"ב דחולין אדם אוסר דשא"ש ע"י מעשה ובמס' חולין שם כתב ר"נ ור"י ור"ע אמרו א"א אוסר דשא"ש ומשמע דהכי הלכתא דסוגין בגמ' כוותיהו כו' הלכך השוחט בהמות חבירו לע"ז לא מיתסרא בהנאה ומיהו איכא מ"ד באכילה אסורה ולכאורה סותר דבריו. אולם נראה בחולין כוונתו דוקא בשוחט בהמות חבירו היינו ישראל דלצעורי מכוין אבל גוי או ישראל מומר אוסר ע"י מעשה. וראיתי בס' מנחה טהורה דכ' כוונת ר"ן נדרים דעכ"פ באכילה אסור וכמ"ש ר"ן חולין וזה אינו דכבר הכריחו האחרוני' מכמה קושית דדעת ר"ן והרא"ה לאסור באכיל' הוא רק מדרבנן ושם בש"ס נדרים קאי הש"ס על דאורייתא ואין כוונת הר"ן על איסור אכילה מדרבנן אלא באמת היכא דל"ש לצעורי סובר דאדם אוסר ע"י מעשה ועיין פ"ח דמשמע מדבריו דלמד בדעת ר"ן דפוסק כרא"ה דאף בנכרי א"א אוסר ולא נראה כן ועיין חידושי ר"ן חולין שם [ובאמת צריך להבין דברי ר"ן נדרים שם דכתב שוגג הוא דקשה ליה בשלמא במזיד נהי דשלוחי דידן נינהו הוי פגול דכיון שמפגל במזיד אינו עושה שליחותו אלא אדעת' דנפשיה קעביד וקיי"ל דא"א דשא"ש ע"י מעשה אבל בשוגג אי שלוחי דידן אמאי הוי פיגול דהא כיון דשוגג הוא לאו אדעתא דנפשי' קעביד שמתכוין לעשות שליחותו ולימא לתיקוני ולא לעוות. הא שפיר ממזיד נמי קשה דאי שלוחי דידן א"כ אין להם לכהנים כח להקריב בלעדי דעתנו ולא זכו להו רחמנא לכהנים דבשלמא אם שלוחי דשמיא הוו מהני פגולן אף דאינו שלהם ומצינו בחטאת של הבעלים אי לאו דקני לכפרה ל"ה הבעלים יכולין לאסור מ"מ כהנים עדיפין כמ"ש הרא"ש שם שהרי הפקיעה התורה קרבנו מרשות בעלים ונתנו לכהן מדלא בעינן דעת בעלים אבל אם שלוחי דידן נינהו אף דאינו עושה שליחותן אלא אדעתא דנפשיה אף דהקרבן פסול מ"מ פיגול ל"ה דלא הקריב המתיר כמצותו וכן מבואר שם ברשב"א דכיון דמשנה אינו שלוחו ול"ה כשוחט קרבן אלא כנוחר וכשר מיהא ל"ה ופיגול הוא דק"ל עיי"ש ועיין במקנה קדושין (דף כ"ג)וכנראה לא ראה אז דברי רשב"א ודברי הר"ן צריכים הבנה ואכ"מ

] ועיין כו"פ דהעלה דאם אדם אוסר דבר שא"ש במעשה רבה מה"ת ל"מ סברת לצעורי ומיישב בזה דברי רא"ש שהביא דעת ר"ח דדוקא במעשה כ"ש ס"ל דאינו אוסר וכתב ומסתברא כפירוש רש"י ותמה מהרש"ל דמאי נ"מ דלמסקנה עיקר הטעם דלצעורי מכוין מ"ל מעשה רבה א"ו כיון דע"י מ"ר אוסר מה"ת לא סמכינן על סברת לצעורי דלא יהא אלא ספק אזלינן לחומרא עי"ש ושפת אמת בפיו דנ"מ דלדעת ר"ח משמע דאף ישראל אוסר במעשה רבה וכן מבואר ברבינו ירוחם תלמיד הרא"ש שכ' (נתיב י"ו ח"ב)וז"ל אבל נכרי או ישראל מומר אוסר דבר שא"ש אפי' במעשה כ"ש ומ"ש שישראל אינו אוסר דשא"ש כרש"י אפי' עשה בו מעש' גדול ור"ח פיר' דמיירי שעשה בו מעשה קטן דאם עשה בו מעשה גדול אוסר ופרש"י עיקר דאפי' במעשה גדול אינו אוסר וכן הסכימו רוב הפוסקים עכ"ל הרי מבואר הדברים [אך מ"ש דסברת לצעורי הוי רק ס' יש להתבונן באמת למה לא יהיה נאמן אם הוא צווח שלא לצעורי כיון דהא כל מאי דאמרינן לצעורי הוא דעבד בלא לב כמ"ש בס' המכריע(ס"ח) ואף דשמענו מפיו דעבד בלב ונאמר דברים שבלב אינו דברים ע"כ צ"ל דסברת לצעורי הוא דברים שבלב דכל אדם דמוכח דלא עביד בלב וא"כ אם גם אח"כ צווח בפני ב"ד דעבד בכל לב כיון דהוי ספק לנו נימא דעד א' נאמן באיסורין ואף די"ל א"א משים עצמו רשע ז"א דהא בין כך ובין כך רשע הוא אף אם אין כוונתו בלב רק לצער את חבירו א"כ למה לא יהיה נאמן ואף דיש חזקת היתר לאותו דבר כיון דמ"מ יש לנו ס' יהי' נאמן. ועוד באית ליה שותפות מדוע לא יהיה נאמן נימא מתוך שנאמן להפסיד לעצמו חלקו יהיה נאמן גם לגבי חבירו ואף די"ל כיון דהו' יודע שאמר לפנים ובלא לב לא נאסר לו מ"מ הב"ד יאסר עליו חלקו כיון שאומר שלא היה כוונתו לצעורי ושוב שויה אנפשיה חתיכא דאיסורי ואסור אף בחדרי חדרים לדעת התבואות שור וכמ"ש למעלה (סי' ב) ועוד הכי נימא אם יפסיד חלקו לעינינו יהיה נאמן לאסור גם חלק חבירו כמו בכ"מ דאמרינן לענין ע"א באיסור מתוך שנאמן להפסיד לעצמו נאמן נמי לגבי חבירו כמבואר גיטין (דף כ"ד) ויו"ד (סי' קכ"ז) ובאמת ביש"ש חולין כ' בצווח דלא לצעורי היה דעתו ומבקש לעשות תשובה דנאמן ולא משמע כן מסתימת הפוסקים א"ו דסברת לצעורי הוי בירור גמור דא"א אוסר דשא"ש דכיון דיש מקום לומר לצעורי שוב ל"ה כעשה מעשה וכמו שכתבתי. ועיין לעיל (סי' ט) וספר החינוך (סי' קי"ג) דכתב דע"י מעשה רבה כמו שחיטה שהוא מעשה גדול וכן אם נסך לפני ע"ז גם זה הוא מעשה גדול אסור מדאורייתא ומעשה מועט כמו נגיעה יש לו כח לאסור דשא"ש מדרבנן שהחמירו בדבר אבל לא מד"ת עי"ש ומיושב בזה מה שהקשה השעה"מ מש"ס ב"ק (דף ע"א) בשלמא ע"ז שחיטה שא"ר הרי דנאסר מדאורייתא די"ל שם הוי מעשה גדול

והנה הטו"ז (סי' ב) כ' דהא דאמרינן ע"י מעשה א"א דשא"ש בעינן מעשה נבלה דוקא ותמהו עליו מש"ס דחולין דמוקי שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כ"ש משמע דאף במיעוט קמא דקנה אוסר והח"ד הוסיף להקשות מהא דע"ז דאפילו ניסך בין קרניה הוי מעשה ומחלק דשם איירי שעושה הבהמ' לע"ז משא"כ בשוחט לע"ז לא נאסר רק בשחיט' כעין פנים וכל זמן דלא עשה מעשה נבלה לא התחיל בה עדיין מעשה השחיטה והא דבעי דוקא חני קנה פגום דמוקצה שהקצהו לתקרובת ע"ז אסור לגבוה וכיון דבמעשה כ"ש נאסר לגבוה משום מוקצה שוב אינו מתקבל בפנים ואינו חייב אשחוטי חוץ. והנה לדבריו דהא דניסך יין בין קרניה עדיף משום דעשה לבהמה ע"ז הי' מיושב קושית הכו"פ דהקשה (סי' כ"א) לר"א בר אהבה דניסוך יין בין קרניה קשי' מברייתא דשלש חטאת מכי עביד מעשה פורתא אוסרה ולא מצי לאוקמי בחטאת עוף וחצי קנה פגום דהא ר"א ב"א ס"ל בעוף דוקא ושט ולא קנה ולהנ"ל א"ש דר"א ב"א באמת לא ס"ל דנאסר ע"י מעשה זוטא רק בניסך יין בין קרני' עדיף לאסור הואיל דעש' הבהמ' גופה לע"ז דניסך לפני' והא דקאמ' שם בע"ז וכי הא דאתא עולא היינו כמו דשם מהני מעשה נבלה כן בנעבד דניסך יין מהני לאסרה. ובאמת לא אדע מאי ק"ל להחו"ד מהא דניסך יין הא מבואר שם בתוס' אף דר"ה מיירי לאסרה להדיוט ונעבד שלו מיירי