אמרי בינה יורה דעה קסב

ג') ולכך להוציא מבעלה לא החמירו וגם בתרי ותרי אזלינן בתר חזקה דמעיקרא שהיתה עומדת בחזקת' שאם תשתה ויעלה השתי' לברר שהיא טהורה תהי' מותרת כן נמי אחר הכחשת תו"ת מבררת השתיה אבל שיטת התוס' דתו"ת בכל איסורי תורה לא אזלינן בתר חזקה לכך לא מהני השתי' לברר דל"מ שאמרה התור' שהשתי' תברר הספק רק בספק' דאינו משום תו"ת אבל בספקא דתו"ת כמו דהחמירו דלא למיזל בתר חזקה כן נמי לא מהני השתיה דנגד תו"ת לא יש בירור ואדרבא כתבו האחרונים דרק בחזקה דמעיקרא דאינה מבררת אזלינן מדאורייתא בתר חזקה לגבי תו"ת אבל חזקה המבררת ל"מ לגבי תו"ת דלא עדיף הבירור מאם בא עוד כת לסייעם דתרי כמאה וה"נ בירור דהשתיה ל"מ לגבי תו"ת רק חזקה דמעיקרא דתהיה מותרת ע"י שתיה וזה ג"כ ל"מ גבי תו"ת או מדאורייתא או מדרבנן ואם גם בחד לגבי חד הוי ג"כ הספק מדאורייתא א"כ למה שותה כיון דלא יתברר ע"י השתיה שתהי' מותרת אלא ודאי דחד לגבי חד הא דחיישינן להחמיר הוא רק מדרבנן דמדאורי' אף בלא חזקה ליכא ספקא דאף דנאמן עד אחד מ"מ כל דאחר מכחישו מסלקינן לעדותו ולא נעשה ספק ע"י הכחשתם רק מדרבנן נעשה הספק ולדעת הרמב"ם גבי קידושין אף אם נישאת תצא הואיל דכבר נאסרה החמירו בזה כיון דנשאת באיסור משא"כ גבי סוטה כיון דנשאת בהיתר והספק בא אח"כ ע"י הני עדים המכחישים אם תשתה או לא בזה לא החמירו שלא למיזל בתר חזק'. ומדברי תוס' יבמות הנז' דסברו דבתו"ת ל"ה שותה מבואר דסברי דתצא בשנים אומרים נתקדשה ושנים אומרים לא נתקדשה דאף אם באו עדים דנתקדשה אחר שנשאת ג"כ תצא דלא כדעת רדב"ז בתשובה דסובר דדוק' אם באו קודם שנשאת אבל אם נשאת ואח"כ באו עדים לא תצא הואיל דספקא דרבנן הוא ולדבריו הי' ראוי לומר דלא תצא בתו"ת רק דתשתה כיון דכבר נשאת בהיתר והספק ע"י תו"ת בא אח"כ וכיון דתו"ת ספקא דרבנן הוא ומד"ת אזלינן בתר חזקה כאן נמי שייך חזקה דתהי' מותרת אחר שתשתה א"כ נימא דלא החמירו דלא למיזל בתר חזקה כיון דנשאת בהיתר אלא ודאי דל"ש ובכ"מ בספק דתו"ת אם נשאת תצא ועיין שעה"מ (פי"ב מגירושין) במחלוקת הנז' ובמ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני קידושין (סי' ל"ד)

ומה שהביא המח"א ראי' ממתני' דטהרות ע"כ צריך לומר דשם מיירי דכבר נסתפק אם נטמא כמ"ש האחרונים והש"ש (סוף ש"ו) הוכח מזה דע"א נאמן בספק טומאה ברשות היחיד אף דלא אזלינן בתר חזקה מ"מ עא"נ דהא במתני' ברה"י טמא דוקא משום דע"א אומר נטמא הא אי לאו עד שאומר נטמא הי' נאמן ע"א לומר לא נטמא בספק טומאה ברה"י ומדבריו נראה דגם בספ"ט דסוטה ע"א נאמן אם מעיד על כל עת סתירה דלא נטמאה וכבר ישב על מדוכה הזאת בס' א"ר וזוטא (דף פ"ב) וכ' הרבה טרחתי לחפש ולמצוא דברי חפץ ואין גולה את אזני ע"ש ובנו"ב תנינא (סי' י"ו) כתב בפשיטות הואיל דיש רגלים לדבר אין ע"א נאמן לומר לא נטמאה והנה מ"ש הא"ר דלהפוסקים דאין עא"נ להתיר כל שאינו בידו גבי סוט' כיון שהי' עדי קינוי וסתירה הרי הוחזק' אשה זו שאסורה לבעלה עד שתשתה לכך עד א' לא מהימן לומר שלא נטמאה ולהוציאה מחזקת'. אולם למ"ש המרדכי דהיכא דאומר שהוחזק' בטעות עא"נ אף בדבר שבערוה דזה לא הוי כמעיד נגד החזקה י"ל שפיר דנאמן וכן משמע מלשון הרשב"א בש"מ כתובות בסוגיא דפ"פ שכ' ספק טומאה ברה"י דטמא משום דליכא מאן דאמר לא נטמא משמע דאם אחד אמר שלא נטמא דמהימן רק בסוטה הואיל דרגלים לדבר ואתרע החזקה אינה נאמנת משמע דעד דעלמא נאמן להכחיש. אולם מדברי הירושלמי סוטה (סוף פ"ו) משמע דא"נ דקתני שם היו ג' אחד אומר אני ראיתיה שלא נטמאת בתוך כדי סתירה מה את עבד לי' כעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה או תתקיים העדות בשאר א"ר אבמרי מכיון דאת אמר כעדות שבטלה מקצתה בטלה כול' מודה הוא הכא שתתקיים העדות בשאר מפני שרגלים לדבר ועיין שם בפ"מ הרי מבואר כיון דרגלים לדבר אינו מועיל עדות ע"א דלא נטמאה. אולם מוכרח לומר אף דהלכתא גמירי לן מסוטה דס' טומא' ברה"י טמא אף במקום חזקה כיון דמ"מ ליכא רגלים לדבר כל כך כמו בסוטה ע"א נאמן לומר דלא נטמא כיון דעכ"פ ודאי טומאה לא הוי רק להחמיר ולא להקל כמבואר בתוס' ורא"ש מס' יבמות (דף י"א) ולדברי העד לא אתחזק האיסור כלל עא"נ אף דבספק טומאה דסוטה א"נ כיון דרגלים לדבר ועוד יש לדבר בזה אי"ה

ודע דהפ"מ במ"ז (סי' ל"ט ס"ק כ"ב) הקשה אמאי אם א' אומר שלא כסדרן בבאו בבת אחת כשר מטעם אוקי הבהמה בחזקת היתר הא אית ליה מגו דאי בעי היה נוקב ואין לומר דל"א מגו במקום רוב א"כ בודק שאמר טריפה אמאי מהימן וצ"ל כיון דע"א מכחישו לא מהימן במגו עי"ש. ואין זה ברור דהא בתוס' ישנים כתובות (דף כ"ב) באחד אומר נתגרשה ואחד אומר לא נתגרשה דקאמר תרוויהו בא"א קמסהדי הקשו דאם לא הינו יודעים שהיא א"א כ"א על פיהם להמנו להאי דאמר מגורשת במגו דאי בעי שתקו עי"ש הרי דבעד לגבי עד נאמן הא' במגו וכן משמע שם בתוס' (דף כ"ג) ד"ה תרוייהו שכתבו כגון שאנו יודעים שזרק לה קידושין ספק קרוב לו או לה וחד אמר קרוב לה עי"ש דקדקו וכתבו שאנו יודעים ולמה לא כתבו דשניהם מעידין שזרק לה קידושין וזה אומר קרוב לו וזה אומר קרוב לה ולמה נקטו שאנו יודעים משמע דאם אין אנו יודעים רק ע"י נאמן זה שאומר קרוב לו במגו דאי בעי שתיק ועיין במפרשים שם הרי דנאמן במגו אולם באמת לעשות מעשה בשקר זה ל"ה כבידו חדא דאף להטריף בשקר אפשר שיהי' ניכר לרואים ועוד לעשות מעשה בשקר לא עביד ואף דבנטמאו טהרותיך או נתפגלו חשיב בידו או מטעם מיגו היינו שבידו לעשות מעשה האוסרה באמת אבל לעשות בשקר ל"א מגו כזה. ועיין ח"ד (סי' קכ"ז)

סי' ו' קטן היודע לאמן ידו בשחיטה ויודע הלכות שחיטה דעת הטור דכשר בדיעבד אף בלא אחרים רואין וברמ"א כ' לאסור עד שנעשה הבן בר מצוה י"ג שנים ובש"ך הביא דהטעם הוא משו' לקטן. ולכאורה מבואר מזה דאף במה דבידו אין נאמנות לקטן דהא כל שוחט עיקר נאמנתו הוא מטעם בידו דהא אתחזק איסורא הוא כמ"ש הראשונים דמטעם בידו מהימן וע"כ דקטן א"נ אף בדבר שבידו. ולכאור' יש להעיר מדברי תוס' פסחים (דף ד') ד"ה לא דכ' ועוד פירש ר"י דס"ד דאיירי דאמרו הני ל"ה בדוק ואנן בדקינן דאי חזקת בדוק מהימני במגו דא"ב שתקו עי"ש ואי גם בדבר דבידו אין הקטן נאמן למה למיגו הא נגד חזקת בדוק אין הקטן נאמן ואף דבידו להשליך חמץ לבית הא בידו ל"מ אולם י"ל דע"ז דל"ה בדוק נאמן דהוי כעין מילתא דעבידי לגלויי שבנקל יודע אח"כ אם הבעה"ב בדק הבית או לא ובדבר העשוי להגלות אף קטן נאמן כמבואר מדברי רמב"ם (פ"ד הלכה ל"א) מיבום וחליצה ועיין ת"ש (ס"ק ס"א) ועוד דחזקת בדוק אינו חזקה דמעיקרא רק חזקה דאתיא מכח רוב דרוב בני אדם בודקין בזמנו ונגד רוב עא"נ אף בדבר שאינו בידו דהוי רק כמברר וי"ל דגם קטן נאמן אבל בדבר דאיתחזק איסור ורק מטע' בידו יהיה נאמן י"ל דקטן אינו נאמן ואף די"ל דבידו מהני לסלק החזקה והוי כלא אתחזק כמו שבארנו לעיל בשיטת רמב"ם ורש"י וכמ"ש המרי"ק מ"מ קטן א"נ באיסור דאוריית' אף בלא אתחזק כמ"ש הרמ"א (סוף סי' קכ"ז) ולשיטת דבידו עדיף דהוי כבעלים ואף בהכחשת הבעלים נאמן זה שבידו מ"מ קטן אינו נאמן כיון דצריך עדותו ולאו בר עדות הוא ובש"ך שם (ס"ק ל"א) כתב מיהו היכא דהוא בידו הקטן נאמן אף להוציא דבר מחזקתו להתיר או לאיסור כן משמע בתשובת ריב"ש וקשה הא הריב"ש לא כתב רק בטהרות שבידו לשמור ובמה שאין בידו אין הקטן נאמן להוציא דבר מחזקתו להיתר או לאיסור כמו שהביא שם הש"ך דבריו ומזה אינו מבואר רק דבר שבידו בשמירה אבל מה שבידו לסלק האיסור בזה אינו מבואר דקטן יהיה נאמן ואדרבא מכאן מבואר דא"נ וכן מבואר בסי' ק"כ בטבילת כלים דאין הקטן נאמן אם הוא מדאוריית' הרי דבידו ל"מ להאמין בשביל זה להקטן

והטו"ז ביאר דעת הטור כיון שיודע ומומחה א"צ לעדות וביתר ביאור מבואר במשמרת הבית דכל שיודע לאמן ידו ויודע הלכו' שחיט' אין אנו צריכין בזה לעדותו ואפילו הניחו בבית חזקה שפיר שחט ולאו מדרך עדות דאי לא אף במומר אוכל נבלות לא נסמוך דא"נ לגבי נבלות דמומר הוא לאותו דבר אלא שאנו סומכין על רוב השוחטין דשפיר שחטו ולא מתרמי להו א' מפסולי שחיטה ע"ש. ובכו"פ כתב הא במצא גדי שחוט ברוב ישראל מצוין כשר אף דאין כאן מעיד ומ"מ אנו סומכין על החזקה דשחט בכשרות א"כ בקטן ג"כ. וי"ל טעם הפוסקים לאסור דשם יש עוד סברא במצא שחוט דאין אדם משליך נבלות ומסתמא לא יצא מכשיל מת"י המומחה משא"כ בקטן חיישינן דלמא קלקל דאין ברית כרותה למומחה שלא יקלקל וצריך לעדותו ואף דהוא מיעוטא מ"מ חששו חכמים לאסור בדבר ההוה ורגיל שיקרה המיעוט ג"כ ויכשל אחד משא"כ במצא גדי שחוט שהוא דבר המקרי אזלינן בתר רוב. ולפי"ז י"ל דמד"ת באמת כשר שחיט' קטן היודע לאמן ויודע הלכות שחיטה רק מדרבנן חשו חז"ל ולכך לא כתב הרמ"א רק דיהיה בן י"ג ואינו מזכיר שיצטרך שכבר הביא שערות דא"צ כמ"ש הכו"פ כיון דמד"ת כשר רק מדרבנן אסור וסמכינן על חזקה דרבא. ועוד י"ל דבכל שוחט אף שהוא בידו ועפ"י רוב שוחט שפיר ול"א סמוך מיעוטא לחזקה דהוי המיעוט לא שכיח כמ"ש הרא"ש וזה הכל היכא דיש תורת עדות שלא יצא מת"י מקולקל ואז סמכינן ע"ז ועל הרוב ואף במומר דבודקין סכין ונותנים לו מ"מ לא שבק התירא ובאם יתרמי קלקול יודיע דא"א חוטא ולא לו משא"כ בקטן ועוד הא הרשב"א כתב הא דל"ח במומר שמא לא נשחטו רוב סימנים משום דעפ"י רוב שוחטין רוב סימני' ומיד בודקין אחר השחיטה ואם רואה דלא נשחטו רובם חוזר וגומר מיד זה לא מיקרי טירחה ואף לדידן דאוסרין שהי' כ"ש ול"ח שמא לא נשחט תחילה הרוב ואף דגמר אח"כ מ"מ עשה שהיה משהו צ"ל הטעם כיון דעפ"י רוב שוחט רוב והא שצריך בדיקה הוא רק מדרבנן כמ"ש תוס' חולין (דף ט') ל"ח כ"כ דעשה בידים שהיה משהו דלא שבק התירא ואכל איסורא משא"כ בקטן כיון דצריך לבדוק אם שחט רוב חיישינן דילמא יתרמי דלא שחט ויעשה שהיה כיון דלאו בר עדות הוא. ועיין בית מאיר (סי' י"ז) דכתב ג"כ דל"ב שערות היכא דלא בעינן תורת עדות

ובד"מ הביא משם הא"ז דאף במופלא סמוך לאיש מותר אף לכתחילה ואינו מובן הטעם ונראה קצת דהיש מתירין היה להם הוכחה