אמרי בינה יורה דעה קנב

ולא במקום דנגמר עדותן מכל וכל עי"ש ולשיטה זו ג"כ יש לצדד כיון דהעדים ראו ששחט אם אינו אומר כלל רשאין לאכול ונגמר עדותן מכל וכל רק שבא לאסור וכיון שמכחיש את העדים לא מתרצינן לדיבורו דכוונתו שחיטה כשירה ואולי ג"כ מודים דזה עדיף מכל מתרצינן דיבורו דהלשון סובל זאת וכמו"ש להכריח מדעת הרשב"א בעצמו דסובר דרק לגבי קרבן דכתיב או הודע אליו מתרצינן ולא במ"א ובכ"ז סובר דבלא שחטתי מתרצינן דיבורו אולם מ"מ אם אומר לא שחטתי כלל אף דלענין קרבן כיון דכ"ז דלא אסיק דיבורו מתרצינן פטור אף אם סיים לא אכלתי כלל מ"מ בזה ודאי נראה דיש לצדד להקל

ברם י"ל דהא דכתבו הרמב"ן ורשב"א דדוק' לענין קרבן מתרצינן ולא בשאר מקומות י"ל כוונתם דוק' אם העידו העדים בפני ב"ד וכמו שכתבו תוס' שבועות (דף מ"א ע"ב) דכשטוענין עליו בב"ד יש לו להשיב בענין שיפטר ואין לנו לתרץ דבריו וסובר הרשב"א דזה דוק' דבר הנוגע לאחרים אבל לענין אכילת חלב דודאי מחלוקתן דר"מ וחכמי' הוא אף אם העידו עליו בב"ד בזה כתב הרשב"א כיון דהוא לענין קרבן וכפר' דיליה וצריך שיודע אליו מתרצינן דבריו אף דלא השיב בענין שיפטר ואמרינן כוונתו לא אכלתי שוגג אבל כ"ז דלא העידו בב"ד י"ל דמתרצינן דיבורו בכ"מ. והעד לזה מתניתין דטהרות הנז' דקתני לא נטמאתי דחכמי' מטהרין דאדם נאמן ע"ע ואם נאמר דחכמים דשם היינו ר' יהודא דסוב' אדם נאמן ע"ע בכ"מ ע"כ אף דהרמב"ן ורשב"א כתבו דהוא דוק' מטעם דחייבי חטאת אין ממשכנין צריך לומר דהיינו דוק' לחכמים אבל ר' יהודא סובר דבכ"מ נאמן ואם נאמר דפירושו דחכמים דמתניתין דטהרו' הוא דאדם נאמן ע"ע הוא דמתרצינן לדיבורו כמו שפי' הרע"ב שם וכפסק הרמב"ם א"כ קיי"ל דבכ"מ מתרצינן לדיבורו ובירושלמי מס' נזיר (פ"ח) מבואר דאף ר' יהודא לא אמר אלא בטומאה ישנה שיכול לומר נטמאתי וטהרתי עי"ש א"כ מבואר דאף בשאר דברים מלבד קרבן ג"כ מתרצינן דיבורו וע"כ צריך לומר כמ"ש דהיכ' דלא העידו בפני ב"ד לעולם מתרצינן לדיבורו. אולם מסתימת דברי רמב"ם נראה דבדבר הנוגע לו לבדו ואין חבירו טוען עליו לעולם מתרצינן דיבורו

וראיתי בתומים כללי מיגו (ס"ק י"ז) שיצ' לדון בדבר חדש דדוק' אם באו עדים תחלה כהך דפרק אמרו לו והוא מכחישם אז מתרצינן דיבורו דמה"ת יעיד להכחיש עדים לכן מפרשינן דבריו דלא התכוין להכחישן ואף בפירוש רחוק כי מי פתי יכחיש עדים אבל היכא דהוא טוען תחילה ואח"כ באו עדים להכחישו בזה לא מפרשינן לדבריו בדוחק ואמרינן דבחר בשקר הנאות לו כי לא ידע שיבאו עדים להכחישו עי"ש. ויש להעיר ג"כ מכאן כיון דכנראה לא ידע השוחט שעדים ראו מרחוק ששחט כבש זה וכשבא לקנות אמר לא תקנ' שלא שחטתי מה"ת נפרש דבריו שכוונתו היה לא שחטתי שחיטה כשירה כשבאו אח"כ עדים להכחישו. אולם למ"ש שזה הוא פירוש דבריו שלא מדוחק י"ל דאף אחר כך שבאו עדים להכחישו אין זה מתרצינן דיבורו רק הגדה הראשונה הי' כן שלא מדוחק

ועיין רמב"ם (פ"ב הי"ב) משבועות דא"ח עד שיהיה פיו ולבו שוין לפיכך אם נשבע בפנינו שלא יאכל היום ואכל והתרו בו ואמר אני ל"ה בלבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה של"ה בלבי ה"ז אינו לוקה עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע או שקבל עליו התראה כו' וכן אם התרו בו ואמר מעולם לא נשבעתי או לא נדרתי ע"ד זה ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר ואמר כן היה אבל ל"ה פי ולבי שוין או תנאי היה בלבי אין שומעין לו ולוקה ועי"ש בכ"מ משם ראב"ד דתנאי בלבו ל"מ דדברים שבלב אינו דברים רק איירי דאומר דנשאל לחכם והכ"מ מפרש דהך תנאי היה בלבי והוצאתי בשפתי בלחש. ודעת המח"א הלכות נדרים (סי' ה') דלשון היה בלבי ל"מ כפירוש הכ"מ רק דדוקא היכא דהלשון שהוא אומר שלא יאכל בשר סתם דמשמעותו לעולם ל"מ דברים שבלב כיון דסותר מה שפיו אומר אבל באומר תנאי הי' בלבי אינו סותר משמעות הלשון דה"ק כשאסרתי בשר עלי היה על תנאי אם יהיה דבר פלוני וכ' ולמדנו מדברי רמב"ם דהיכא דשנים אומרים נדרת והוא אומר דלא נדרתי דנאמן דאי בעי אמר לא היה פי ולבי שוין כלומר טעה לשוני והוציא אכילה דנאמן לומר כך. ותמהני דזה לימוד ארוך בידינו בירושלמי מס' נזיר שם וז"ל בנזירות מה אית לך שוגג חייב מזיד חייב כו' תנאי הי' בלבי לכשאטמא תפקע נזירותי ממני תחול עלי נזירות אחרת הרי מבואר דאף בנזיר ידוע אם א"ל נטמאת והוא אומר לא נטמאתי מתרצינן דיבורו ולומר דתנאי היה בלבי ועי"ש במראה פנים דכתב הא דבש"ס כריתו' שם מוד' ר"מ לחכמי' בנזיר דאי בעי אמר נשאלתי על נזירותי ול"א תנאי היה בלבי משום דקיי"ל דברים שבלב אינן דברים כ"א לגבי אונסין לבטל בלבו את נדרו עי"ש ודבריו תמוהין הא הרמב"ם הנז' פוסק דתנאי הי' בלבי מהני והפירוש או כמ"ש הכ"מ דהוציא בפיו בלחש או כמו"ש המח"א כיון דאינו סותר הדיבור מהני תנאי אף בלב ויקשה למה קאמר בש"ס דילן דאי בעי אמר נשאלתי ובאמת לפירוש הראב"ד בכ"מ שם דתנאי היה בלבי ונשאל לחכם והתיר לו ע"י אותו תנאי מתאומת דברי הירושלמי עם ש"ס דילן והכל סובב על קוטב אחד דאי בעי אמר נשאלתי ולדעת הכ"מ והמח"א צריך לדחוק דש"ס דילן נקט מתרץ דיבורו אשר מועיל אף אם הודה בפני עדים מקודם דנדר באמת בנזירות מ"מ י"ל כוונתו דנשאלתי

אך זאת יקשה על הרמב"ם למה אם אמר כשהתרו בו מעול' לא נשבעתי או ל"נ עד"ז ואחר שהעידו א' של"ה פיו ולבו שוין אין שומעין ולוק' הא אף אם גם מעצמו לא מתרץ דיבורו מהראוי היה לנו לתרץ דבריו מה שאמר מעולם לא נשבעתי עד"ז היינו של"ה פיו ולבו שוין. ולדברי התומים יש לומר קצת כיון דאז לא העידו עדים בפנינו שנשבע רק שהתרו בו והשיב מעולם לא נשבעתי אז כשבאו אח"כ עדים שנשבע שוב א"נ אף לתרץ דבריו כיון דדבריו היה קודם שהעידו עליו שנשב' וצ"ע עדיין בזה. וראיתי בכה"ג יו"ד (סי' רל"ב) שכתב אם מעיקר' כפר שלא נדר או שנדר ולא הוציא מפיו ואח"כ נתברר שנדר והוציא מפיו שוב א"נ לומר שחשב בלבו הייתי רשד"ם עכ"ד. ותמהני הא זה מבואר ברמב"ם ועיינתי ברשד"ם וראיתי (סי' ע"ו) ושם ביאר דהוי כאומר לא לויתי ועדים מעידין שלוה ופרע ושם איירי שאמר שמעולם לא הוציא נדר מפיו וזה ודאי דא"נ ולא איירי בכופר ואומר שלא נדר ופשטות דברי רמב"ם הוא באומר לא נדרתי ובזה למה לא נתרץ דיבורו דהיינו נדר המועיל של"ה פיו ולבו שוין

סי' ב היכא דשני עדים מעידין על דבר אחד שהוא אסור ואחד יודע בבירור שהוא מותר ושקר העידו חקר הת"ש בחידושיו בחלק בכור שור מס' יבמות אם מותר לו לאכול בצינעא שלא יודע לאיש ובפרהסיא ודאי אסור ומוטל על ב"ד להפריש מאיסורא ומ"מ בסתר י"ל דמותר לדעת הראב"ד הנ"ל דפוסק כר"י דאדם נאמן על עצמו ומבואר בש"ס דלא אמר ר"י אלא בלב"ע. ולדעת רמב"ם דעדים נאמנים יותר מבואר דלרבנן אף בינו לב"ע אסור ואין הטעם משום דמסתמא טעה נגד העדים דודאי אדם שיודע דבר ברור לא ישוב מפני כל רק כיון דאסור בפרהסיא אסור אף בצינעא ע"ד כל מה שאסרו חז"ל מפני מראית העין אף בחדרי חדרים אסור. והוליד עוד מזה בהא דמבואר בש"ע דשווי' אנפשיה חתד"א אסור לו אף אם עדים מכחישין אותו לא יאכל אף בלב"ע אע"פ שיודע שהאמת עם העדים רק שעשה ע"י איזה אמתלא גרועה שלא האמינו לו עיי"ש. והנה הא דפשיטא ליה דטעמא דרבנן הוא לאו משום דטעה רק כיון דאסור בפרהסי' אסור אף בצינע' ומשמע מדבריו דהוא רק מדרבנן. יש לגמגם דמדברי הרמב"ן ורשב"א יבמות שם וכן בש"מ ב"מ (דף ד') משמע דטעמא דרבנן דפטרו באומר לא אכלתי דרק משום דמתרצינן דיבורו ולמה לא כיון דמילתא דנפשי' הוא מה יש לב"ד עליו איכא למימר משום דאי לית ליה לתרוצי לישנא כלל אין דבריו במקום שנים כלומר שמא שכח מבואר דאף דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר מ"מ לגבי מילתא דנפשיה וכפרה דילי' הוא לא נוכל לחייבו רק דמחזקינן ליה ששכח ואנן אעדים סמכינן ולכך חייב הוא ג"כ לסמוך על העדים ולהחזיק את עצמו ששכח. וא"כ י"ל אם הוא בענין שיודע בעליל ובבירור גמור דלא שכח רק העדים משקרים גם רבנן מודים דמותר בלב"ע כמו לר"י דסובר אדם נאמן ע"ע אף דאסור בפרהסי' מ"מ בלב"ע מותר ולא חיישינן לזה דאסור מפני מראית העין יהי' אסור אף בחדרי חדרים כן נמי גם לרבנן לא חיישינן לזה היכ' דיוד' בעליל ששקר העידו ולא יש מקום לתלות בשכחה

ולכאורה יש להבין הא דקאמר בש"ס כריתות הנ"מ בין הטעמים דמתרצינן דיבורו או משום אדם נאמן ע"ע בטומא' חדש' ועי"ש ברש"י כגון שאמרו לו נטמאת ומיד באת למקדש וא"כ כיצד נוכל לתלות בשכחה לזמן מועט. וצריך לומר דמ"מ נ"מ דנטמאת תחלת הלילה ובאת למקדש למחר קודם הערב שמש או דבאמת העידו נטמאת ומיד באת וזה העידו לאחר כמה ימים דנוכל לתלות בשכחה אבל באמת אם העידו מיד וזה מכחיש במקום דלא נוכל לתלות בשכחה י"ל דאדם נאמן ע"ע. וגם י"ל דאף בפרהסי' דאסור מבואר שם ברש"י לפני אחרים לא יאכל דילמא אתי לזלזולי בטהרות וי"ל דרק לענין טהרות החמירו ולא בדברים אחרים וכן כתב להדיא במהרי"ט (סי' י"ד) ועיין עוד (סי' כ"א) שכ' דלדעת הראב"ד דפוסק כר"י ואסור בפרהסי' הוא דוק' לפני העדי' שהעידו אבל לפני אחרים מותר. וכמו כן י"ל אף להרמב"ם דפוסק כרבנן מ"מ היכא דליכא לתלות בשכחה מותר עכ"פ לאכול בלב"ע. ומה שהוסיף עוד הת"ש היכא דמכחיש העדים ויש לו אמתלא שאינו מתקבל דג"כ אסור זה ודאי לכאורה חומר' יתירה דאף אם נחזיק דאסור בלב"ע היינו כיון דלכל העולם הוא דבר האסור ואם עוש' הדבר בפרהסי' לוק' ומחזקינן אותו לעובר על דברי תורה דכתיב ע"פ שנים עדים יקום דבר אבל היכא דמותר לכל העולם דסמכינן על העדים ולגבי דנפשיה אסור מטעם דשווי' אנפשי' חתיכה דאיסורא אם יודע בעצמו שהי' לו אמתלא בדבר ולא החזיק הדבר לאיסור רק לפנים בעלמ' אף אם נאמר דבפרהסי' אסור מ"מ לא ענשינן לי' מטעם זה אף היכא דלא מכחישין אותו העדי' כמבואר בקידושין (דף ס"ג) באומרת נתקדשתי דלא קטלינן אותה וק"ו אם עדים מכחישין אותו רק הדין הוא להגיד לו דאסור ומ"מ מדוע יהי' אסור לו בלב"ע כיון דמוחזק הדבר להיתר גמור לגבי כ"ע והוא יודע בעצמו שאינו עושה איסור

ועיין תשובת רמ"א (סי' ב') באשה שמחמת שהסתירה עבורה והסכים בעלה שתאמר טמאה היא אם מותר לבא עליה תוך אותן הימים