אמרי בינה יורה דעה קנא

יורה דעה

דיני שחיטה

סי' א' השוחט בפני עדים בהמה לנכרי וכשבא ישראל לקנות אמר לא תקנה ממנה כי לא שחטתיה אינו נאמן ומיהו לדידי' אסור דהא שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא (ש"ע סי' א' סי"ב) ונובע מתשובת הרשב"א המובא בב"י ודעת הטו"ז דאם יתרץ דיבורו ויאמר לא שחטתיה כראוי אמרתי מהני לאוסרה משמע מדבריו דאם אינו מתרץ דיבורו אנן לא מתרצינן לדיבורו וכן נרא' דעת ביאור הגר"א ז"ל דדוקא אם מתרץ דיבורו בפירוש. אולם דעת הש"ך דזה דוקא אם עומד בדיבורו ואומר שלא שחטה כלל בזה הוי מיגו במקום עדים אבל אם לא אמר אלא לא שחטתיה נאמן משום דנוכל לתרץ דבריו דאפשר ששהה או דרס דנפסל בשחיטה אינה קרויה שחיטה וכ"כ התבואות שור דאי אזיל לעלמא ולא שאלוהו כונתו מתרצינן לישניה לאסור. והוסיף עוד להחמיר דאף אם עומד בדיבורו ואומר שלא שחטה כלל לא מהני דלשון בני אדם נמי שאומר על שחיטה מקולקלת דליתא לשחיטה כלל רק אם שאלו לו אם כה יאמר ששחטה בקלקול ועומד בדיבורו שלא שחטה כלל מזה משמע שלא שחט' מקולקלת וראיתו מתו' יבמות (דף פ"ח) וכריתות (דף י"ב) דלהכחיש סהדי שאמרו אכלת חלב צריך לומר לא שוגג ולא מזיד משמע דלא מהני אם אומר לא אכלתי כלל דמ"מ אפשר לומר לא אכלתי כלל שוגג כ"א מזיד. עוד הוסיף הת"ש חומרא אם יש לתלות שאומר כן שלא יקפידו הבעלים על קלקולו דיש לאסור וראיתו מתוס' יבמות שם דמספקא לר"י באם אמרו עדים אכלת חלב והוא אומר לא אכלתי לא שוגג ולא מזיד אי הוי מוכחש מעדים כיון דמה שאומר לא אכלתי שוגג לא הוכחש דאינם יודעים ושמא הוי מזיד ומה שאמר ולא מזיד לא נ"מ בהעדת העדים ויפה עושה דלא מפרש חטאי' והכי נמי במה שאמר לא שחטתיה יפה אינו מוכחש ובמה שאמר לא שחטתי מקולקל ליכא נ"מ וכיון דאיכא טעמא להכחשתו אין לדונו כמכחיש אלו דבריו

ולענ"ד יש לצדד להקל בשני חומרות אלו דהא בלא"ה יש להבין לפי הבנת הש"ך בדברי הרשב"א דאנן מתרצינן דיבורו הא מבואר ברמב"ן ורשב"א בש"מ ב"מ (ד"ד) דדוקא לגבי קרבן כיון דמילתא דנפשי' הוא מהימן דאי נמי לא ניחא לי' להביא קרבן אין ממשכנין אותו לכך נאמן כיון דאף לאחר דיבורו שאמר לא אכלתי יכול לתרץ דיבורו ולומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד אף דבשאר דינים א"א מיגו כיוצא בו במקום עדים מ"מ בקרבן אמרינן מדכתיב או הודע אליו והיכא דמכחיש בפירוש הודע אליו קרינן בי' שיש לו לסמוך על שנים יותר מעצמו שמא טעה. א"כ מבואר דעיקר הטעם הואיל דנ"מ לענין קרבן הוא מהימן ומטעם מיגו. והרשב"א שם כ' דלאו מטעם מיגו הוא רק מתרצינן דיבורו ורואין אותו כאילו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואע"ג דאסיק דיבורי' לא אכלתי כלל אנו מאותה שעה שאמר לא אכלתי רואין כאילו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד ואע"פ שבשאר דינים אין אומרים מיגו כזה במקום עדים שאני הכא דכתיב או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים עי"ש. הרי מבואר דאף דמתרצינן דיבורו מעצמנו מ"מ זה דוקא לענין לפטרו מקרבן ולא בשאר דברי סוא"כ כיון דאם לא היה אומר השוחט כלל ואזיל לעלמא כיון שראו העדים ששחט מותר לאכול למה מתרצינן יבורו כלל כשאומר לא שחטתי. וצ"ל או דלשון זה שאמר לא שחטתי הוא יותר טוב מלא אכלתי דבזה צריך לומר לא אכלתי שוגג אלא מזיד אבל כשאמר לא שחטתי נכלל בזה שהיה שחיטה פסולה אולם אם סיים דיבורו ואמר לא שחטתי כלל דלשון זה מבואר מדברי הרמב"ן והרשב"א דלשון כלל אינו סובל לתרץ דיבורו רק כיון דבעת שאמר לא אכלתי הינו מתרצין לדיבורו כאילו אמר לא אכלתי שוגג אלא מזיד שוב אינו חייב בשביל שהוסיף לומר ואסיק דיבורי' כלל וזה הכל במילתא דנפשי' אבל בדבר הנוגע לאחרים ודאי אם הוסיף בדבריו ואמר לא שחטתיה כלל לא מתרצינן דיבורו במה שאינו אומר מעצמו. ובפרט אם אמר אח"כ לא כי לא שחטתי כלל מה"ת נאסר. ומה שהביא מדברי התוס' בלא"ה יש לחלק דהא בלא"ה יש להבין בדברי תוס' דכתבו דיפה עשה דלא מפרש חטאיו למה להו לזה הא כתבו דהעדים א"י אם שוגג או מזיד א"כ ניהו דמוכחש מהעדים על האכילה מ"מ כיון דאינם יודעים אם הי' שוגג או מזיד תלינן דהי' מזיד וע"כ צריך לפרש כמ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים(חיו"ד סי' כ"ה) דה"א כיון דאמר לא אכלתי מזיד יהיה חייב עפ"י דבריו ונחזק מדבריו עכ"פ דלא אכל מזיד ובמה דאמר לא אכלתי שוגג מוכחש משנים ודומה להא דאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי והעדים אומרים דלוה ופרע לכך כתבו כיון דהעדים אינם יודעים אם היה שוגג או מזיד וע"ז אין לחייבו דיפה עשה דלא מפרש חטאיו ולעולם אמרינן דהי' מזיד עי"ש וזה א"ש שם דע"כ צריך סיועו להעדים דבריו לדעת אם שוגג או מזיד משא"כ כאן כיון דהעדים אינם צריכים לדבריו כלל להתיר כיון דראו ששחט ואם אזיל לעלמא מותר רק דבא לאסור בדבריו וכיון דהעיד בפירו' דלא שחט כלל ומכחיש את העדים אין בדבריו לאסור נגד העדים אף דאיכא טעם להכחשתו דירא שלא יקפיד מ"מ כ"ז דאינו מברר דבריו ובכלל דבריו אין לתרץ במה יאסור על אחרים

ודעת הרמב"ם מבואר (פי"א) משגגות דרק באומר לא אכלתי מתרצינן דיבורו ובאומר לא נטמאתי לא מתרצינן דיבורו אף בטומאה ישנה ל"א לא עמדתי בטומאתי רק טבלתי ועי"ש בכ"מ שביאר דבריו דלאו דוקא אם אמר לא נטמאתי מעולם רק סתמא לא נטמאתי הוי כמכחיש ואומר מעולם והלח"מ שם מפרש דברי הרמב"ם דדוקא באומר לא נטמאתי מעולם אבל סתמא מתרצינן דיבורו. ואולם דבריו תמוהין הא מבוא' בדברי רמב"ם (סוף פט"ו) מאבות הטומאות וז"ל ב' עדים אומרים לו נטמ' אומר טהור אני הוא נאמן ע"י עצמו אעפ"כ אין אומרים לו עסוק בטהרות אלא אם עשה טהרות הרי הם טהורות ויחוש לעצמו וע"כ הא דאמר הוא נאמן ע"י עצמו לאו מטעם דאדם נאמן ע"ע דהא מדבריו בהלכות שגגות מבואר דפוסק טעמא דמתרצינן דיבורו והא דכתב יחוש לעצמו היינו אם יודע שלא טבל ואינו טהור ועי"ש בהגהות מחנה אפרים. וקשה הא במתניתין דטהרות קתני והוא אומר לא נטמאתי ואם בזה ג"כ מתרצינן דיבורו הא זה חידוש ורבותא יותר דמתרצינן לומר לא נטמאתי היינו לא עמדתי בטומאתי אלא טבלתי וכמבואר בש"ס כריתות שם אלא מבואר או דמתניתין הוא ר"י דסובר אדם נאמן ע"ע בכל ענין או דסובר אף בכה"ג מתרצינן דיבורו והרמב"ם או דגרס כן במתניתין והוא אומר טהור אני ואם אומר לא נממאתי לא מתרצינן דיבורו וכמו שכ' הכ"מ דלא נטמאתי הוי כאומר מעולם או אף אם במתניתין קתני לא נטמאתי מ"מ אינו פוסק דמתרצינן דיבורו רק באומר לא אכלתי לומר לא שוגג אלא מזיד אבל באומר לא נטמאתי הוי כאומר מעולם וכמו"ש הכ"מ ודברי הלח"מ צ"ע

אולם גם דברי הכ"מ שגבו ממני דכתב בדעת רמב"ם דאף דר"נ אמר הלכה כר"י לא לענין קרבן אמר אלא לענין טהרות שהוא נוגע בהן שהן טהורות וזה שאמר ר' יוסף לא אמרה אלא בינו לב"ע כלומר לא אמר ר"נ הלכה כר"י לענין קרבן אלא לענין טהרות שנגע בהן לבד ואף זאת לעצמו דוקא אבל לא לאחרים והוא ג"כ אינו רשאי לאכלם בפני אחרים וא"כ לדבריו דהלכה כר' יהודא לענין טהרות או מטעם מתרץ דיבורו או מטעם דאדם נאמן ע"ע אף באומר לא נטמאתי למה כ' הרמב"ם בהלכות אה"ט והוא אומר טהור אני ולמה לא כתב באומר לא נטמאתי וצ"ע. ויהיה איך שיהיה כנראה דהרמב"ם פוסק דמתרץ דיבורו רק באופן המורגש מדבריו כמו לא אכלתי דהיינו שוגג אלא מזיד או בנזיר באומר לא נטמאתי דאף ר"מ מודה כמבואר כריתות שם מטעם דאי בעי אמר נשאלתי וכן פסק הרמב"ם (פ"ט) מנזירות מטעם דהוי כאומר איני מביא בטומאה שכבר נשאלתי [ועיין רדב"ז ביקר תפארת ה' נזיר שם שכתב מכאן יש ללמוד מה שכתבתי למעלה שאם נטמא ונשאל על נדרו אינו מביא קרבן טומאה וטעמא משום דאמרינן אדם נאמן ע"ע יותר ממאה עדים בדבר שבידו לתקנו והכא שיש בידו לשאול על נדרו נאמן לומר לא נטמאתי ולפיכך ל"ה כמכחיש את העדים עכ"ל ולא אדע מה מהני מה דבידו נגד שני עדים וע"כ הטעם משום דמתרצינן דיבורו מה שסובל הלשון ויכול להיות דנשאל על נדרו קודם שנטמא] ולענין לא נטמאתי לא עמדתי בטומאה שטבלתי זה אינו סובל הלשון כ"כ לא מתרצינן. ויש לצדד ג"כ לדעתו באומר לא שחטתי דסובל הלשון לא שחטתי שחיטה כשירה. וראיתי במח"א הלכות עדות (סי' יוד) שכתב להוכיח נגד דעת המ"כ שבב"י (סי' קכ"ז) דלגבי אחרים ע"א נאמן לאסור רק לגבי בעלים א"נ מדכ' הרמב"ם סוף הלכות מטמא משכב ואם הכחישו וא"ל לא נטמאו הרי הן בחזקתן עד שיעמדו שנים וע"כ אף לאחרים דאי לעצמו אפילו כשיעידו שנים מותר וכמ"ש הלכות אבה"ט דלענין טהרות אדם נאמן ע"י עצמו ודבריו תמוהין הא מבואר דדוק' היכ' דנוכל לתרץ דיבורו אזי נאמן ע"י עצמו וכמו שכתב המח"א בעצמו בהגהותיו לרמב"ם ודבריו מוכרחין וא"כ אינו ראיה מזה דרמב"ם איירי לגבי עצמו אולם באמת מדכתב הרי הן בחזקתן משמע דלגבי אחרים ג"כ נשארו בחזקתן ודלא כמו"ש המ"כ שבב"י אבל דברי המח"א סותרין דברי עצמו

ויש עוד שיטה אחרת בתוס' ישנים שם ובש"מ ב"מ דבמקום דלא נגמר עדותן שלא ידעו אם שוגג הי' או מזיד בזה מתרצינן דיבורו ונאמן