אמרי בינה אורח חיים צב

שוב ל"פ אף בדבר דא"ב כרת רק בלאו ג"כ עובר. ולפ"ז להמבואר בירוש' מס' תרומה (פ"ו) דאף ר"ל דסובר חצ"ש אינו אסור מה"ת מודה באיסור הנאה דאסור מה"ת א"כ כיון דקאי על חמץ חצי שיעור באיסור הנאה דאם אוכל חצי שיעור אף דא"ח כרת מ"מ לענין הנאה ל"ב שיעור שלם א"כ ממילא אסור להשהות ויהי' קאי בב"י ולדעת רמב"ם דאינו לוקה על הנאה י"ל דלכך אינו עובר כיון דליתא בלאו דמלקות דאל"כ יהי' חמור ראיה מאכילה דסתם אכילה בכזית ועל חצי זית ליכא מלקות ובב"י יהיה בלאו למלקות וכמ"ש בכה"ג רש"י יומא ) דף ע"ט). (. אבל לשיטת התוס' דיש מלקות על הנאה א"כ אם אכל פחות מכשיעור דיש בו כדי הנאה עכ"פ ראוי לומר דחייב מלקות מצד הנאה וממילא עובר ג"כ בב"י ויש לעיין בזה. ובאמת בש"ס פסחים (ד"ד) קאמר דאתקש השבתות שאור לאכילת חמץ היינו מדכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה וכרת הוא רק באכילה ולא בהנאה כמ"ש תוס' (דף כ"א) ומבואר דאינו בעשה דהשבתה רק על מה דחייב כרת וכ"כ אינו עובר בב"י רק היכא דקאי בכרת ולא במקום דליכא כרת: ועי' פנ"י ר"פ אלו עוברין ומ"מ הסוברי' דעובר בלאו דב"י על תערובות חמץ יקשה דיהיה בלאו דב"י ג"כ על חצי זית אם ש"פ דלדעת הצל"ח פסחים ותשו' רבינו עק"א ז"ל שיעור הנאה הוא פרוטה א"כ יעבור בב"י ג"כ וצ"ע

ובאמת לדעת הר"י דאורלניש בתוס' חולין ) דף צ"ח ( דכיון דלא ילפינן טעם כעיק' רק מגעולי מדין לא קאי בלאו רק בעשה נראה ודאי דאינו עובר בב"י בתערובות חמץ והתוס' הקשו שם דנימא הדרי לאסורא קמא וכבר אמרתי די"ל דסובר דעיקר מאי דידענו דטעם איסור אסור הוא מהטמאין לאסור צירן ורוטבן כמבואר תוס' חולין (דף קי"ב) ועיקר מה דצריך למילף לאסור טעם כעיקר היינו בתערובות דלא נימא חד בתרי בטיל וזה ילפינן או ממשרת או מגעולי מדין ומ"מ אהדרי רק לאסורי קמא היינו לאיסור עשה דהטמאין ובאמת דעת רמב"ם (פ"ג) ממאכלות אסורות דאין לוקין על דבר היוצא מן הטמא ועיי"ש במ"מ

אולם במ"א נתקשתי מש"ס חולין (דף ק"ך) דיליף מהנפש לחייב ע"ד היוצא מחמץ וחלב והקשה הש"ס למה לן למילף לחייב אם המחה וגמאו בחלב וחמץ מהנפש הא נוכל למילף משרצים דכתב הטמאין לאסור צירן ורוטבן הא צריך לקרא דהנפש לחייבו כרת כמבוא' בש"ס שם ומקרא דהטמאין לא הוה נוכל למילף רק לאיסור עשה ועיין מ"מ שם ) ה"ו) וצ"ע ואי"ה יבואר בזה חיו"ד

סי' י"א חמץ משש שעות ולמעלה בע"פ אסור בהנאה ודעת רמב' דהוא מדאוריית' דקיי"ל כר"ש רק לאחר זמנו ולא לפני זמנו ועיין תוס' ורא"ש פסחים (דף כ"ח) דעכ"פ אף לר"ש אסור באכילה והוא בעשה דתשביתו שלא כדרך אכילה ודעת בעה"מ ובעהע"ט דמדאוריית' אף באכילה מותר רק מדרבנן אסור וקשה אמאי לא הביאו דברי המכילתא פרשת בא (פרשה י"ז) מצות יאכל למה נאמר לפי שלא למדנו על החמץ שהוא אסור משש שעות ולמעלה מנין שהוא אסור משש שעות ולמעלה ת"ל מצות יאכל ועיי"ש בפירוש ז"י ותמהני דמדכתיב את שבעת הימים את אתא לרבוי א"כ מבואר דעכ"פ איתא מדאורייתא בלאו הבא מכלל עשה ועוד ידענו מזה דאף בהנאה אסור אחר שש מדכתיב מצות יאכל בצירי וזה לכ"ע אתי להנאה ומדכתיב רק מצות יאכל את שבעת הימים ואתי האת לרבוי אחר שש ידענו דחמץ אסור אף בהנאה אחר שש וברמ"א ) סי' תמ"ג) כ' ע"ד המחבר דכ' משש שעות ולמעלה אסור בהנאה הוסיף הרמ"א אפי' חמצו של עכו"ם אסור להנות ממנו טור וריב"ש וקשה קצת מנין לו זה המה כתבו בתוך הפסח דאיסור הנאה הוא מדאוריית' להנות מחמץ אין חילוק בין דידיה לשל נכרי אבל בע"פ אחר שש ודאי אם נפסוק כרמב"ם דאסור מדאוריית' בלאו בע"פ ממילא אסור ג"כ בהנאה ואין חילוק בין של ישראל לשל עכו"ם אבל להפוסקים כר"ש לפני זמנו בלא כלום וליכא איסור רק מצד תשביתו וא"כ י"ל דרק בחמץ דידיה דרמי' עליו החיוב להשבית אסור ג"כ להנות ממנו או דרבנן גזרו כמ"ש תוס' שם ורא"ש אבל של גוי הואיל דאינו שלו מניין לנו לאסור בהנאה והוי כמו לראב"י פסחים (דף כ"ט) מקמא דהדר ביה דיליף שאור דאכילה משאור דראיה ושל נכרי מותר וע"ש בתוס' דבאכילה לא משכחת רק בהנאה מותר א"כ בע"פ בשל נכרי למה יהי' אסור בהנאה כיון דא"ח בתשביתו. וגם לגזור בזה אטו בפסח מניין לו לרמ"א זאת ואולי באמת הרמ"א כ' זאת דנפסוק כרמב"ם דלפני זמנו קיי"ל כר"י. אך למ"ש מדברי מכילתא דיליף מרבוי דמצות יאכל את שבעת הימים ממילא אסור להנות מחמץ מדאוריית' אחר שש אף בלא טעמא דחיוב דתשביתו

והנו"ב מהד"ק (או"ח סי' כ') כתב להוכיח דגם על ב"י עובר בע"פ אחר שש והאריך שם ובתוך דבריו ז"ל ואולם אם נילף קרא דשאור שבעת ימים לא ימצא בבתיכם בגז"ש מאך ביום ראשון תשביתו וא"כ קאי האי קרא גם אע"פ תו שפיר ילפינן אכילת חמץ מהשבתות שאור שהוא בל"ת מחצות ולמעל' ולא אבין איך נוכל למילף מגז"ש דתשביתו כיון דכתיב בהדי' בקרא שבעת ימים ומבואר כתובות (דף ל"ח) דלא אתיא גז"ש ומפקא לקרא מפשטיה וגם הא בקרא כתיב כי כל אוכל חמץ ונכרתה א"כ מהקיש' נילף דאינו עובר על ב"י רק בזמן דחייב כרת על האכילה ואף די"ל לקיים ההקיש דאינו עובר על ב"י רק על חמץ דגן גמור מ"מ נימא אין הקיש למחצה כמו דנימא אין גז"ש למחצה ובזה י"ל להמבואר מתוס' ברכות (דף נ' ע"א) דגז"ש והקיש' שקולין א"כ עובר מספק על ב"י בע"פ אחר חצות אך הראשון קשה ואפשר דילפינן שאור דב"י מדכתיב ולא יראה לך חמץ כו' בכל גבולך ושם לא כתיב שבעת ימים. אך גם שם כתיב מקודם מצות יאכל את שבעת הימים ולא יראה כו' א"כ קאי על שבעת ימים א"כ להמבואר במכילת' הנז' מרבוי דאת אסור חמץ באכיל' ובהנאה אחר שש א"כ מקשינן שפיר לעבור על ב"י ג"כ מע"פ וזכינו לדין עפי"ז די"ל אף לר"ש דלא קאי בלאו דאכילה לפני זמנו מ"מ עובר בב"י. אולם מכל הראשונים הנז' מבואר ע"כ דלא ס"ל הדרש דמכילת' הנז' וצ"ע

וקצת יש להתעורר אף לדידן דהדר בי' ראב"י ולא ילפינן שאור דאכילה משאור דראיה מ"מ י"ל דהיא רק בלאו בשל גוי וא"ב כרת דהא קשה לדידן דמבואר ש"ס פסחים (ד"ה) דאיתקש השבתות שאור לאכילת חמץ דכתיב שבעת ימים שאור ל"י בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ועי"ש בתוס' דלא איתקש אלא להשבתות של שאור שבע' ימים ומיד' הוא בתורה דאין היקש למחצ' וא"כ ידענו בהיפוך להקיש אכיל' חמץ להשבתות שאור וכמו דאינו חייב להשבית שאור דאחרים דזה ילפינן שאור שאור לג"ש וכמו דאינו עובר בב"י מדכתיב לך כן נמי אינו חייב בהשבתה בשל אחרים וכמו שכתבו המחברים וא"כ ממיל' ידענו דאינו מחויב בכרת באוכל של אחרים וע"כ הקרא דכתיב כי כל אוכל מחמצת ונכרתה קאי דוקא על שלו מדאיתקש להשבתה רק האזהרה דכתיב לא יאכל חמץ בזה לא כתיב ההיקש בזה היה ס"ד דראב"י למיליף שאור דאכיל' משאו' דראי' וכמ"ש רש"י פסחים (דף כ"ט) דקאי על חמץ דלא יאכל מזה הדר ראב"י אבל מ"מ לחייבו כרת י"ל דילפינן מן ההיקש דא"ח בשל אחרים

אולם ממה דמבואר בש"ס שם האוכל חמץ של הקדש מעל וי"א לא מעל מאן י"א אמר ר"י רנבה"ק הוא מבואר דחייב כרת אף דשל אחרים הוא ואינו עובר בב"י וא"ח בעשה דתשביתו ומ"מ חייב כרת ופוטר מתשלומין. וקשה אמאי הא אין היקש למחצה ואליב' דידן דקרא אך ביום הראשון קאי על ע"פ יש לנו היקש ג"כ על ע"פ דאינו עובר רק על חמץ דגן גמור שחייב כרת וכרת חייב רק על שבעת ימים וכמו שכ' הפנ"י והצל"ח פסחים (ד"ה) אבל מ"מ לענין זה יש לנו היקש דא"ח כרת רק על שלו דחייב בהשבתה ושני פעמים הקישה התורה אכילה להשבתה חדא מדכתיב אך ביום הראשון תשביתו כו' כי כל אוכל חמץ ונכרת' ושם כתיב מיום הראשון עד יום השביעי שנית מדכתיב שבעת ימים שאור ל"י בבתיכם כי כל אוכל מחמצת ונכרתה ואף דכתיב לא ימצא ולא כתיב לך מ"מ ידענו מגז"ש שאור דראיה דכתיב לך כן נמי לא ימצא הוא עכ"פ בקבלות אחריות אבל בלא קבלות אחריות אינו עובר כן ג"כ לא יתחייב כרת ויש לישב

והנה דעת רש"י שם דראב"י דיליף שאור דאכיל' מן שאור הראי' חמץ של אחרים מותר באכילה ובתוס' שם הקשה הא לא משכחת דאם נותן לו ה"ז שלו ואף על אחריות עובר ממילא אסור ועיין מ"ש הפנ"י והמקו"ח ) סי' תס"ו) העלה דאף אם לא יש לו רק זכות לאכול ג"כ הוי כשלו עיי"ש. והתוס' כתבו דנ"מ דמותר בהנאה ודחקו עצמם בשל גבוה דהא עכ"פ אסור מטעם הקדש. ולכאורה יש נ"מ באם הוא פחות מש"פ דמצד הקדש אין בו מעילה ומצד חמץ הי' אסיר אי לאו דשל אחרי' מותר ואולי סברו תוס' מצד הנאה בעי ג"כ ש"פ לחייבו ואינו אסור בפחות מש"פ רק כמו חצי שיעור וזה גם מצד הקדש אסור וכדעת רמב"ם פ"ו) מהלכות מעילה ועי"ש במל"מ משם רשב"א גיטין (דף י"ב). ועוד י"ל דנ"מ של גבוה לר"מ דסובר מע"ש ממון גבוה הוא רשאי לאכול מה"ת דל"ה שלו. אולם זה טעות דלא גרע מקבל אחריות דבחמץ חידשה התורה דדהגול"מ כמ"ד ועובר על ב"י ממילא אסור באכילה ג"כ ומע"ש לר"מ אף דממון גבוה הוא מ"מ צד זכות יש לו לאכול בירושלים מה שאין להם לאחרים ואסורים לגזול המנו ממיל' הוי שלו ועמ"ש לעיל (סי' ב)

ברם י"ל בדעת רש"י דנ"מ אף בחמץ של גוי אם הגוי מאכיל לישראל והישראל אינו יודע שהוא חמץ וישראל אחר יודע שזה הוא חמץ אם חייב מה"ת להפרישו דאם חמץ של גוי בעצמו ליתא באיסור אכילה רק הואיל דהישראל קונה אותו וא"כ כשא"י י"ל אסור' ל"נ ליה דיקנה דאם הי' יודע שהוא חמץ ודאי ל"ה קונה והוי קנין בטעות ונשאר לעולם אף בשעת אכילה של הגוי ואינו אוכל איסור אם של גוי מותר וכן נמי נ"מ אם מותר לישראל לצוות לגוי להאכיל לקטן חמץ של גוי דהקטן לאו בר קנין הוא ואף בדעת אחרת מקנה כתבו האחרונים בגוי המקנה לישראל ל"מ דעת גוי המקנ' וא"כ כיון דלית לי' להישראל בו צד קנין ואף להקטן האוכל לית בי' צד קנין ובכל עת הוי כאוכל של גוי וכן נמי נ"מ אם אוכל חמץ של גוי ולא ידע אם הוא חמץ דאינו חייב בקרבן ול"ש לומר דכבר קנה הישראל כיון דלא ידע שהוא חמץ איסור' לנ"ל דיקנה והוי זכי' בטעו' ואכל חמצו של גוי דאי נילף שאור דאכילה משאור דראיה ופטור מקרבן ועימ"ש בהגהותי לד"ח דיני גניבה (סי' ב)

סי' י"ב אם לא מכר הנפקד חמצו של ישראל שהי' אצלו בפקדון כ' המג"א ) סי' תמ"ג) דחייב לשלם ומיהו אם החמץ