אמרי בינה אורח חיים מט

וה"נ דכוותה אם נתבטל באופן שאין האיסור ניכר רק דטעמא קיהיב אף דלענין אכילה הוי כניכר האיסור דחיך אוכל יטעם מ"מ לענין טלטול אזלינן בתר רוב ומותר בטלטול ועי' ר"ן ע"ז (פ"ה) דאף לענין איסור הנאה אינו אסור ע"י הטעם דרק לענין אכילה דשייך בי' טעמ' אבל לא לענין הנאה כיון דל"ש בי' טעמא ואף דכ' שם למה לא נאמר דהנאה ממש לענין הנאה כטעמו ממש לענין אכילה עי"ש היינו כיון דמ"מ נהנה מן האיסור אבל לענין טלטול המיעוט נגרר בתר רוב וגם י"ל דכיון דעיקר מה שמטלטל הוא ההיתר הוי האיסור לגבי' כמו טלטול מן הצד והא דמבואר (סי' של"ה) במג"א בשם ד"מ דדוק' לתת כלי עם מים תחתיו שיתבטל היין אבל למב"מ אסור הואיל דלא יתבטל דהוי דבר שיש לו מתירין נימא ג"כ כיון דלענין טלטול הוי כמו איסור אחר יתבטל וניזל בתר רוב זה אינו דשם כיון דהוי חומר מב"מ במקום שיש לו מתירין כמ"ש הר"ן נדרים אינו בטל לשום דבר אף לענין טלטול וראי' לזה דלענין טלטול מהני מה שנתבטל ממה שכתב שם המג"א להקשות דהא אין מבטלין איסור לכתחלה וכ' דשאני הכא דאין כונתו לאכול האיסור רק להציל היין ולכאורה הא מ"מ כיון שמבטל בידים ודאי אסור לשתות וא"כ שוב מבטל כלי מהיכנו ואין לומר כיון דאינו מכוין לבטל האיסור רק להציל היין הוי כמו דאינו מכוין לבטל כמו בדבש ביו"ד ( סי' פ"ד) ז"א כיון דא"א להציל בענין אחר הוי כמתכוין להתיר היין שיפול וע"כ צ"ל הטעם כיון דאינו מבטל לאכול רק לטלט' שרי ואף דעצים שנשרו מן הדקל א"ל דמקלי קלי איסורא אין מבטלין שם ע"כ הטעם משום דהוי שימוש במוקצה ובאסור דהא בלא"ה טלטו' מוקצה לצורך אוכל נפש שרי רק שם כשמהפך הוי כמו שמשמש עם המוקצ' דאסור כמ"ש המג"א (סי' תק"ט אבל לענין בטול כלי מהיכנו דלא יצטרך לשמש עם המוקצה רק לטלטל הכלי ממקומו כיון דנתבטל ברובא אף דאסור באכילה מ"מ לענין טלטול בלבד יהי' רשאי לטלטל ומותר אף לבטל כיון שאין כונתו לשתות אך מ"ש המג"א עוד דאפי' נתרבה האיסור לית לן בה דיש לסמוך על המקילין ביו"ד ( סי' קל"ד) יש להבין דהא כיון דלהלכה קי"ל דחוזר וניעור אף אם נתערב מב"מ ומכ"ש באינו מינו כיון דנתרבה האיסור ואסור ונקרא ע"ש הרוב היין שנתערב בו אמאי יהי' שרי בטלטול ואולי כונתו דרק היכא דנשאר עכ"פ רובא דהתירא אולם בזה י"ל לכ"ע מותר בטלטול כנ"ל וצ"ע

וגם לכאורה מבואר מש"ס ביצה ( (דף ט"ל) בהא דפריך שם ולבטיל מים ומלח לגבי עיסה ומתרץ רבא תבלין לטעמא עבידי ואי נימא דטעם כעיקר לא נאמר רק לענין אכילה ולא לענין טלטול א"כ מה חומר בזה דלטעמ' עבידא הא מ"מ מה שמוליך העיס' לתחו' של בעל עיס' עיקר מה שמוליך הוא העיס' אלא מוכח כיון דלא מבטל התערובות לענין אכילה מטעם דחיך אוכל יטעם וחשיבת האוכל הוא בטעמא חשי' כאילו ניכר האיסור ועומד במקומו מבלי תערובות לכן אף לענין תחומין דלא תליא בטעמא מ"מ כיון דניכר התערובות ע"י טעמא הוי כמוליך בעינא הדבר חוץ לתחומו וה"נ לענין טלטול. אך י"ל דהא מצינו דדבר דעבידי לטעמא עדיף משאר נתינות טעם כמבואר חולין (דף ו) דאף דלא גזרו על תערובות דמאי מ"מ בשאור ותבלין דלטעמא עבידי וטעמא לא בטל גזרו ועיי"ש ברש"י לפי שהוא מתקן הכל והוא עיקרי הרי דאף במקום דבטל ברוב ולא חיישינן על הכרות הטעם מ"מ בדבר דלטעמא עבידי גרע ונקרא העיקר כן נמי לענין תחומין י"ל באמת דנתינת טעם אינו אוסר התערובות דלא אמרינן טעם כעיקר רק לענין אכילה ולא לשאר דברים ומ"מ דבר דלטעמא עבידי עדיף יותר וחשיב כאלו הוא בעינא ועיקר הדבר לאסור התערובות להוליכו חוץ לתחומו. ולא בטעמ' לבד. אולם בכ"ז מוקשים דברי המג"א דאם נתרבה היין ומתהפך המים ליין שוב מה שנפל מן היין אח"כ הוי כיין ביין והוי דבר שיל"מ במב"מ דאפי' באלף לא בטיל וע"כ דהג"א איירי רק באם עכ"פ נשאר רוב מים אז מותר אבל לא אם הרוב יין דבזה הוי כמבטל כלי מהיכנו

וראיתי בפ"מ או"ח בפתיחה להלכות יו"ט ח"ב (פ"ב אות י"ד) שכ' להניח בספק אם מודר הנא' מדבר ונתבטל די"ל דל"א דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל רק באכילה ולא בהנאה וטלטול. ולכאור' יקשה עליו מש"ס ביצה הנז' בהא דאשה ששאלה מחברת' מים ומלח לעיסה דשם לא יש איסור אכילה ואף לא איסור הנאה רק לענין להוציא לתחום בית בעל העיסה ואעפ"כ לא בטיל מטעם דהוי דשיל"מ ולמ"ש י"ל דלטעמא עבידי וכן מים לגבי עיסה חשיב יותר בעין ולא נתבטל אף לענין טלטול ועוד למ"ש תוס' שם בתירוץ הראשון אף בלטעמא עבידא הוי מבא"מ רק גבי תחומין שאני דחמירי כאילו הוי מב"מ בעלמא כיון דממונא הוא ועי' מג"א (סי' תקי"ג) דלגבי איסור מוקצה בטלים מים ומלח לגבי עיסה ורמז ע"ז (סי' שצ"ז ס"ק ט') דרק לגבי תחומין מחמירינן ודוק' בדבר דלטעמ' עביד' ועי"ש בד"מ בביאור הדברים דאזלינן לקולא בכל הנ"מ לבין שני תירוצי התוס' וכן נראה מירושלמי ביצה שם דקאמר תחומין עשו אותן כמדת הדין והקרבן עדה מדחיק שם בביאורו וכנרא' דפירושו הוא כמ"ש תוס' כיון דממונ' הוא וכן משמ' מדקאמר שם תדע לך שכן תמן אמרין בשם ר"ח ואפי' עצים וסברינן מימר עצים אין בהם ממש עי"ש והדברים מתמיהין הא כבר כתבו התוס' וכל הראשונים דאף דאמרינן יש שבח עצים בפת היינו באיסורי הנאה הוי כניכר האיסור ואסור אף בזה וזה גורם אבל באיסורי אכילה לכ"ע ל"א יש שבח עצים בפת דאף דניכר מ"מ לית בי' איסור אכילה רק מטעם הנאה אסרינן לומר יש שבח עצים בפת ועיין תוס' פסחים (דף כ"ו) ובר"ן ע"ז (דף ס"ו). וכמו דמבשל בשבת מותר א"כ אמאי נאסור אם השאיל עצים שיהיו כרגלי שתיהן אלא ודאי לגבי תחומין כיון דממונא הוא חמור רק לדידן לא מחמרינן כ"כ לגבי עצים כדמשמע שם מדברי הירושלמי ומסתימת הפוסקים שלא הביאו להלכה וא"כ י"ל דלעולם ל"א דשיל"מ בהנאה רק באכיל' ובתחומין הטעם דהוי ממונא כמ"ש התוס'

סי' ט"ו. בש"ע (סי' ש"י ס"א) עץ כו' אע"פ שהוא מאוס מותר לטלטלו דקי"ל במוקצ' מחמת מיאוס כר"ש דשרי וסתם הש"ע בלי ביאור אם אף מחמה לצל שרי או דוקא לצורך גופו ומקומו ולעיל (סי' ש"ח ס"ג) בכלי שמלאכתו לאיסור מבואר דמחמה לצל אסור אבל במוקצה מחמת מיאוס אינו מבאר ובסי' (רע"ט ס"ז) בנר של חרס דמאוס אפילו של נפט דמסריח מותר לטלטלו דמוקצה מחמת מיאוס מותר וכ' שם המג"א במסריח דוקא לצורך גופו ומקומו ומחמת מיאוס דמותר דוקא כשיש תורת כלי עליה רשב"א (סי' תר"ו) עכ"ל ולכאורה המעיין ברשב"א שם יראה דקאי אליבא דר"י דסובר מוקצה מחמת מיאוס אסור בזה כתב הרשב"א דהיכא שיש תורת כלי עליו מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו והשואל שם הקשה על דבריו שכ' בחידושיו ביצה פ' אין צדין בהא דשפוד שצלו בו בשר רבינא אמר אע"פ שאין עליו בשר מותר לטלטלו מ"ד אקוץ ברה"ר והקשו התוס' הא רבינא סובר בשבת כר"ש דלית ליה מוקצה וכ' הרשב"א אף דשפוד תורת כלי עליו אעפ"כ אסור מטעם מוקצ' מחמת מיאוס וכר"נ דבי"ט קי"ל כר"י וכ' דאף קערות שאכל בהן אסור לטלטלן בי"ט אלא לצורך גופן ומקומן ועל זה הקשה לו השואל לרשב"א הא מוקצ' מחמת מיאוס אף לצגו"מ אסור לטלטל והשיב כל שיש תורת כלי מותר לטלטל לצגו"מ ואין הפרש בין מוקצה מחמת מיאוס למחמת איסור ולא הוציאו מכלל זה אלא מסר הגדול וכדומ' המייחד לו מקום עי"ש והיינו לר"י דסובר מוקצה מחמת מיאוס בכ"ז סובר דלצגו"מ מותר אבל לר"ש דל"ל ממ"מ אפשר דאף מחמה לצל שרי אולם הדבר מבואר מדברי הג"א פ' כירה דלר"ש דסובר כל הנרות מטלטלין הוא דוקא לצגו"מ ועי' בעה"מ ור"ן פ' מי שהחשיך בהא דמבואר שם היתה בהמתו טעונה זכוכית ובקרנא דאומנא דמאוסין ואינן ראויים בשבת לכלום ואסור לטלטלן אף לר"ש דבשרגא דנפטא חזי לכסויי בי' מנא אבל הני לא חזי דאי נפל מתבר ולא עבידא לכסויי בי' מנא והמג"א (סי' רס"ו ס"ק י"ג) מעתיק דברי הר"ן ובפ"מ בא"א (סוף סי' רע"ט) הקשה הא שם ל"ה לצגו"מ ורצה ללמוד מדברי בעה"מ והר"ן דסברו דאף מחמה לצל שרי ומכח זה תמה על המג"א עי"ש ותמהני הא להדיא מבואר בבעה"מ שם דכיון דלא חזו לצור' גופן לשום דבר אף לצורך מקומן אינם ראוים ואם היו שליפי רברב' והי' תחתיו כרים וכסתות ל"ה מותר לטלטלו משם והיינו דהי' קשיא להו והא אפשר להניח תחתיהן כרים וכסתות דכשיפלו לשם יהי' מותר לטלטלו משם לצורך מקומו היינו הכו"הכ ולא יהי' מבטל כלי מהיכנו כיון דיכול לטלטלן משם בידים לצורך מקומו וע"ז מתרץ כיון דלא חזו למידי אסור אף לצגו"מ ועי"ש ברשב"א שכ"כ להדי' אבל אם היה ראוי לשום דבר תשמיש היה מותר לצורך מקומו בלבד אבל לא מחמה לצל והרשב"א שם כ' לחלוק ע"ז וסובר אף דל"ח למידי מ"מ תורת כלי עליהן ושרי לטלטלן לצורך מקומן רק כיון דאסור לטלטלן וליטלן מן הבהמ' אסור לסבב שיניח כרים וכסתות עליהן כדי שיטלטלן אח"כ לצרכן דגם נראה כחוכא עי"ש ומבואר מדבריו שם ג"כ דאף שיש תורת כלי עליהן מ"מ אף לר"ש אסור לטלטלן רק לצורך מקומן. והא דאינו רשאי לטלן ביד לצורך מקומן אף דאסור לשמש במקומן דגב בהמה הוא ואסור להשתמש בבעלי חיים מ"מ צורך מקומו הוא שלא תמות בהמתו כ' שם בחידושי הרב המאירי הטעם שאין צורך מקומו נחשב אלא שצריך למקומו ממש לישב בו ולכאורה יותר מזה נלמוד מדברי הרשב"א בהא דשפוד שכתב דהוי מוקצה מחמת מיאוס ולכך קאמר רבינא מ"ד אקוץ ובלא"ה אסור והא כתב בעצמו לענין קערות דלצורך מקומן שרי לטלטלן כיון דהוי כלי והשפוד כ' ג"כ דהוי תורת כלי וא"כ כיון דיש לחוש שלא יזוקו בו אנשי ביתו הוי כצריך למקומו ולמה צריך למילף מקוץ ברה"ר הא כיון דהוי תורת כלי ומתיירא שלא יזוקו אנשי ביתו הוי כמטלטל לצורך מקומו דמותר וצ"ל דלצורך מקומו הוי דוקא כשצריך לשמש באותו מקום ממש אבל כשאינו צריך רק לפן יזוקו אנשי ביתו זה ל"ה צורך מקומו וצ"ע בזה

ובר"ן מס' ביצה שם כ' דשפוד כיון דחזי הי' בין השמשות ונדחה ביו"ט כל שרוצה להשתמש בו מותר רק הטעם דלא חזי לכלל כאילו אין תורת כלי עליו והרוצה להשתמש בו בטלה דעתו ובכה"ג ל"ש פלוגתייהו דר"י ור"ש במוקצה כלל עי"ש ולטעמיה אזיל במס' שבת בקרנא דאומנא דלא חזו לשום דבר ואיסי להשתמש בהן לכך אסור