אמרי בינה אורח חיים מא

לענין איסור שלא למנוייו דמותר מטעם חינוך ויסוב הקושיא על תוס' כנ"ל וכאשר רמז המל"מ ועוד הא מבואר בנדרים (דף ל"ד) במודר קטן אסור ללמוד עמו ועי"ש בר"ן ורשב"א דאסור למספי ליה איסור בידים הרי דאף במצוה לחנכו בלימוד אסור וזה י"ל דדוקא באכילת פסח מותר לחנכו כיון דאם נאסר להאכיל לו משום שלא למנוייו לא יתחנך במצו' זו כלל לכך שרי משא"כ שם בנדרים יכול אחר ללמוד עמו: ולמה שכתבתי דבאיסור עשה ליכא איסור דאוריית' כיון דלא נוכל למילף מבינייהו דשרצים ודם ואין בו איסור למספי בידים רק מדרבנן ממילא מותר במקום מצוה דחינוך דאתי מצוה דחינוך דרבנן ומדחי האיסור דרבנן למספי בידים איסור עש' ואכילת ק"פ שלא למנוייו לית בי' אזהרה רק לכל היותר עשה דאיש לפי אכלו תכוסו כמבואר למעיין ברמב"ם הלכות ק"פ וזה שכתבו דלא אסור כ"א בשרץ ונבל' אף דנבל' לא ידענו מקרא מ"מ ילפינן מבינייהו דשרצי' ודם ובאיסור עשה דליכ' אזהרה אינו רק איסור דרבנן ובמקום חינוך מותר ועיין מג"א (סי' י"ד ס"ק ג) שכ' לענין לתלות ציצית דקטן דינו כאשה ולכאורה הא כמו דלענין שחיטה מקרי קטן בר זביח' הואיל דגדול אסור למספי ליה בידים שאינו זבוח וכמ"ש טעם זה במהרי"ל ועיין ת"ש (סי' ב ס"ק ל"ט) כמו כן יהי' מקרי בר חיוב לענין לתלות ציצית כיון דאסור למספי ליה בידים להלבישו בגד בד' כנפות בלא ציצית א"ו כיון דאיסור הלבשה לא הוי רק עשה אינו אסור מדאוריית' למספי לי' ולכך לא מקרי בר חיוב בזה לדעת ר"ת שם כיון דרק מדרבנן אסור למספי ליה איסור עשה ועיין ס' חמד משה (סי' י"ג) שכתב שם על קושית המג"א שם בשבת (דף קל"א) דקאמר הואיל ובידו להפקירן ולא אמרינן הואיל ובידו ליתן לקטן דשם איירי למ"ד ציצית חובת טלית הוא הי' נראה דאסור ליתנן לקטן דהוי כמאכילו נבלה בידים ולמ"ש ל"ה רק איסור דרבנן למספי לקטן איסור עשה א"כ הדר יקשה כמ"ש שם דאין לדחות איסור תורה בשביל דרבנן כמו כן אין לדחות בשביל איסור דרבנן דלא למספי איסור עשה לקטן איסור דאוריית' לעשות ציצית אך מ"מ י"ל דהא עכ"פ אף בקטן תקלה הוא בעושה עבירה רק רחמנא חס עלי' שלא לענוש אותו כמבואר ש"ס סנהדרין (דף נ"ד) כמ"ש הת"ה דמה"ט אסרה תורה דלא למספי לי' בידים א"כ אף אם לא נוכל למילף איסור עשה ואסור רק מדרבנן למספי מ"מ כיון דהקטן יעשה איסור במה שיקנה שוב לא הוי זכות לו ולא קנה רק בדעת אחרת מקנה וכבר כתבו דדא"מ הוא מצד זכייה וא"כ כאן דהוי חוב שיעש' איסור ע"י מה שיקנה לא שייך זכייה ולא מהני דא"מ ושוב לא יקנה הקטן ואכ"מ בזה

; אך אם ניחות בזה דקל מחמור לא נילף לי' מבינייהו דשרצים ודם יש להתבונן לכאורה א"כ חלב אף דחמור באיסור כרת מנ"ל לאסור כיון דחלב קיל דהותר מכללו אצל חיה כמבואר פסחים (דף כ"ג) כה"ג וזה לא שמענו וכן יש להתבונן באיסור נדר שהדירו גדול לקטן מליהנות היה מותר מה"ת למספי ליה דקיל הואיל דיש היתר לאיסורא דישנו בשאלה וראיתי בס' קה"י ממהרי"ט אלגזי ז"ל (דף ס') שכ' כן באמת דאיסור הבא מעצמו כגון נדר ושבועה לא ילפינן מבינייהו כמבואר בחולין (דף ק"כ) בהא דתני' בהקדש היוצא ממנו כמותו דמנ"ל דלא נוכל למילף מחלב וחמץ ונבל' עי"ש וכ"כ בס' ח"ס או"ח (סי' פ"ג) וברשב"א ור"ן נדרים (דל"ז) הנ"ל מבואר דאף איסור נדר אסור למספי בידים דדוחק לומר דרק מדרבנן יהיה אסור ללמוד עמו ועוד אם יהי' רק מדרבנן יש מקום לפלפל אם דבר שאינו מתכוין בפסיק רישי' אף בדרבנן אסור אמנם י"ל הא תרומה ג"כ הוי כאיסור הבא מאליו דיש היתר לאיסורו דמצי לאיתשולי ואיסור הבא מאליו ותרומה לזר דאסור להאכיל לקטן נוכל למילף מטבל דהוי איסור הבא מאליו וילפינן טבל מבינייהו דדם ושרצים ושוב ילפינן חילול חילול תרומה מטבל עי' תוס' חולין שם ד"ה היכא וא"ל אף טבל לא נילף מבינייהו דקיל דיש היתר לאיסורא דיכול להפריש ממ"א על טבל זה וזה יהי' מותר נוכ' לומר תרומה הבא ליד כהן דליתא שוב בשאלה נוכל למילף מדם ושרצים ושוב ילפינן טבל מגז"ש דחילול חילול וכיון דטבל אף דיש היתר לאיסר' אסור למספי לי' בידים שוב ילפינן מגז"ש הנז' אף תרומ' דלא בא ליד כהן וממילא ידענו דאף איסור דישנו בשאלה אסור להאכילן בידים ועיין תוס' קידושין (דף ל"ח) ד"ה והוא ובפנ"י ובמקנה שם ומבואר שם דטבל כיון דאיסורו אינו אלא מחמת תרומה ומעשר לא חמירי מנייהו ותרומה ומעשר לא נוכל למילף מחדש שהן בשאלה ולכאורה למ"ש אף דישנו בשאלה היינו טרם שבא ליד כהן דאתי דיבור ומבטל דיבור אבל אחר שבא ליד כהן דלא אתי דיבור דהתרה ומבטל מעשה א"כ שפיר נוכל למילף אך אתי שפיר דשם בעינן למילף מחדש שיהי' נוהג בחו"ל והיינו חיוב להפריש על זה שפיר יש למפרך מה לחדש שכן אינו בשאל' אבל לענין חומר האיסור תרומה ליכא למפרך כיון דעכ"פ יש תרומה דליתא בשאלה ואסור להאכיל לקטן שוב ילפינן טבל מנייהו ושוב ילפינן אף תרומה שלא בא ליד כהן אף דקיל ואיתא בשאלה מ"מ מגז"ש דחילול וממיל' אף נדר דקיל אסור למספי בידים ומכ"ש חלב אף דהותר מכללו

ואם חייב מלקות המאכיל לקטן איסור דאורייתא כתב הפ"מ במ"ז (סי' שמ"ג) ומשמע דלקי עלה אם האכילו בידים ומפסל לעדות בהו אולם בא"א שם פשיטא לי' דלא לקי וכן נראה מדלא כ' הרמב"ם הלכות סנהדרין למנות לאו זה למלקות ורש"י פרשת שמיני כ' לחייב המאכילין לקטנים ועי"ש במזרחי דדעת רמב"ם דאין עוברים בלאו ודעת ר' ישעי' דלוקה. ובאמת נראה דלרמב"ם עובר בלאו אך דאינו לוקה והטעם דאף בלאו המפורש בתור' כמו במאכיל מן הפסח למומר או לגר תושב כת' הרמב"ם (פ"ט מק"פ) דאינו לוקה ועי"ש בכ"מ כיון דלא כתיב בהדיא לא תאכילום אין לוקין עליו ובאמת יש להתבונן הא בנזיר שגילח אחד המגלח ואחד המתגלח לוקה כמ"ש רמב"ם פ"ה מנזירות דכתיב תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעביר הוא ולא לא יעביר לאחר והיינו ודאי כשמסייע למגלח דאל"כ הוי לאו שאין ב"מ וכמ"ש הרמב"ם (פי"ב מע"ז) וע"כ צריך לחלק ממה דכ' כל בן נכר לא יאכל בו דהמאכיל אינו לוקה ובס' החינוך (סי' י"ג) כ' הטעם דא"ש מלקות לפי שא"ב מעשה עי"ש ואולי גם הרמב"ם מטעם זה כת' דאינו לוקה אף דמשכחת מעשה אם האכילו לתוך פיו מ"מ עיקר הלאו הוא שבן נכר אוכל בו הוי כאין בו מעשה וכמו כן במאכיל נבלה לקטן ג"כ י"ל דלכך לא הזכיר הרמב"ם ללקות דהוי לאו שאב"מ וצ"ע

עוד כתב שם הפ"מ להסתפק אם אנס לגדול שיאכל נבלה או איסור כדומ' ילקה המאניס דמ"ש להזהיר גדולים על הקטנים או אונס לגדול והאכילו בידים שהניח לפיו והכהו עד שבלע וי"ל דלקטן הזהירה התורה כדי שלא ירגיל עצמו לאכול כשיגדיל משא"כ כשאנס לגדול עבר על לפני עור אלא דלא לקי עכ"ד ולמ"ש מדברי הרמב"ם נראה דל"מ במאכיל יש ב"מ אולם לדברי הפ"מ מנ"ל דאזהור הקר' על הקטני' דלמא על הגדולים ואם נאמר דא"ב מלקות א"כ לא צריך להזהיר על גדולים שלא להאכילם דקאי מכבר בלאו דלפ"ע אולם ראיתי בתו"כ פ' אחרי להדיא דגם על הגדול הזהירה התורה ועי"ש בקרבן אהרון דב' דרשות הן ומבואר דעל הגדולים חייב מלקות רק מכרת ממעטינן ועי' עוד בתו"כ פ' שמיני ובק"א שם ועי' רמב"ם (פ"י מכלאים) במלביש כלאים לחבירו אם לא ידע הלובש המלביש לוק' וכן לענין טומאת כהנים וכבר תמהו הראשוני' מנ"ל לרמב"ם כן. וראיתי יש מי שכ' דלמד ממ' דמרב' דלא להאכיל לקטן בידים מכ"ש לגדול השוגג. אולם א"כ הי' לו לרמב"ם להזכיר זה הדין גם במאכיל נבלה או חמץ בפסח דלוקה או בשרצים דמרבינן להדי' בתו"כ ולמ"ש י"ל במאכיל לא משכחת מלקות דהוי לאו שאב"מ כמו במאכיל ק"פ לבן נכר רק במלביש לחבירו הגדול או שמטמ' לכהן משכחת ע"י מעש'. אך עכ"פ א"כ הי"ל לרמב"ם למנות ג"כ המלקו' במטמא לקטן או מלבישו כלאים דלוקה אם נאמר דסובר דהוי דרשה גמורה להזהיר גדולים על הקטנים מזה נראה קצת כמ"ש הרא"מ שם

סי' ט. דעת הרשב"א והר"ן דאיסור דרבנן מותר להאכיל בידים לקטן היכא דהוא לצרכו דקטן לדידן דקיימא לן קטן אוכל נבלות אין ב"ד מצווין להפרישו נחית דרגא דאיסור דרבנן מותר להאכילו בידים והקשה בשעה"מ (פ"א משביתת עשור) משבת ( דף קכ"ח) מפנין כו' אבל לא הטבל ופריך הש"ס פשיטא לא צריכא בטבל טבול מדרבנן ולדעת הרשב"א אמאי אין מפנין הא ראוי וחזי לקטנים ואף דחזי לבהמה מפנין ק"ו דחזי לקטנים עוד נתקשתי מהא דמבואר בירושלמי מס' דמאי (פ"ב) החנוונים אינם רשאים למכור את הדמאי חברייא בשם ר"י מפני התינוקת דלא ייכלון טבל וקשה הא הרשב"א סובר לקוח אחר מירוח פטור מה"ת א"כ ל"ה רק ספק איסור דרבנן. וזה לא קשיא על הירושלמי דבש"ס דילן יבמות (דף קי"ד) פריך הש"ס מבריית' בן חבר שרגיל לילך אצל אבי אמו ע"ה אינו חושש שמא יאכילנו דברים שאינם מתוקנים מצא בידו פירות אינו זקוק לו אר"י בדמאי הקילו הרי דאף למ"ד דב"ד מצווין להפרישו מ"מ הקילו בדמאי דיש לחלק או דשם איירי בפירות דל"ה גוף הטבל רק מדרבנן משא"כ בדבר שעיקר חיובו מדאוריית' לא הקילו או די"ל ולחלק בין דבר הבא במקרה כגון מצא בידו פירות לכך אינו זקוק לו וסמכינן על רוב ע"ה מעשרין הן כיון דדנין על אדם ידוע אמרינן דזהו מהרוב רק רבנן החמירו לכך הקילו בזה דא"צ להפרישו אבל בנידון דירושלמי דהוא דבר הרגיל וההוה שמוכר החנווני לכל מי שבא לקנות והקטנים באים לקנות ומוסר בידים לקטנים בזה אסור להאכיל אף איסורי דרבנן אבל לדעת רשב"א דבכל איסורי דרבנן לצרכו דקטן מאכילו בידים לדידן דאף בדאורייתא אין מצווין להפרישו יקשה אמאי צריך לעשר בשביל התינוקת ודוחק לומר דהרשב"א ג"כ לא התיר רק במקרה ולא בההווה ורגיל דמשמע מכמה דוכתי ברשב"א דלעולם מותר להאכיל לקטן

וי"ל דהא הרשב"א יבמות שם הקש' לשיטתו אמאי אין מערבין בטבל דרבנן הא הוי סעוד' ראוי לקטנים כמו דמערבין מה"ט ביוה"כ ותירץ דביה"כ המאכל בעצמותו מותר אף לגדולים רק איסורא דיומא גרם משא"כ טבל דרבנן דבעצמותו לא חזי לגדולים אין מערבין בשביל דחזי לקטנים ולכאורה מאי ק"ל לרשב"א הא טבל אסור בהנאה של כלוי א"כ אסור לישראל להאכיל בידים לקטן דאסור עליו הנא' של כלוי דומה לזה כתב בחידושו הר"ן נדה (דף ל"ב) בהא דאסור לסוכה בשמן של תרומה אף דסיכה כשתי' ל"ה רק מדרבנן מ"מ משום הסכין אותו