אמרי בינה אורח חיים לד

ודבריו סתומים ולא פי' לנו דבריו מהיכן היא ראיתו עי"ש. ולמ"ש י"ל דמזה כונתו במה דמותר למכור אידא דספסירא ולא חשש רב אדא לשביתת בהמתו עכ"פ

ובר"ן שם כ' לתרץ קושית תוס' דבנסיוני ליכא שביתת בהמתו כלל לפי שדרכן של בני אדם שקוצצין לבהמה דמים ואח"כ מנסין אותה אם מוצא לוקח מקח טעות במקחו מחזירו ואם רוצה בה הרי היא ברשותו וכל כה"ג ברשות לוקח הוא דהוי' ליה כי ההיא דהלוקח כלים לשגר לבית חמיו כו' ונאנסה בהליכה חייב וטעמא כיון דהדבר תלוי ברשות לוקח הרי היא שלו עד שיגלה דעתו שאינו חפץ במקחו עי"ש באורך דמתורת מקח נגעו בה שברשות לוקח הוא עד שיחזיר מקחו, הלכך בכה"ג בשביתת בהמתו אין כאן ספק שאין בהמה זו שלו אלא של לוקח אבל מ"מ איסור מחמר יש כאן דאין הפרש בזה בין בהמתו לבהמת חבירו עי"ש ומלבד דיש להבין למה אין כאן ספק הא עכ"פ אם ימצא הלוקח מום במקחו מחזירו א"כ עכ"פ מספק מצווה על שביתת בהמתו דלכי מחזירו ואינו רוצה במקחו מתבטל למפרע והוי של ישראל ועביד מלאכה בבהמת ישראל ועיין מג"א (סי' תמ"ח) משם הרדב"ז דמדינא אסור לתת לנכרי חמץ קודם פסח במתנה ע"מ להחזיר אף דבכל מקום מהני מתנה ע"מ להחזיר מ"מ דלמא לא יקיים הנכרי התנאי ויתבטל המתנה למפרע והוי חמצו של ישראל עי"ש וה"נ דכוות' כיון דאיסור דאוריית' הוא יש לחוש דלמ' יתבטל המקח ויעבור למפרע על מצות שביתת בהמתו ומלבד זה אף אם נרצה לדחוק כיון דהחשש רחוק הוא שימכור סמוך לשקיעת החמה דמעלי שבתא והוי כמו ספק ספקא דאף אם יזדמן שימכור סמוך לשקיעת החמה מסתמא המוכר יודע ובקי בבהמתו ואם נותן לו לנסות אחר שנגמר המקח מסתמא מכיר בה שלא ימצא הלוקח טעות במקחו וכאשר ינסה אותה יקיים מקחו ויהיה חל המקח למפרע מ"מ כיון שבידו לבטל המקח למה לא יהיה הישראל מצווה על שביתת הבהמה כיון דשל ישראל הוא ועוד ראיתי בירושלמי מס' ע"ז שם וז"ל רבי אמאי בבלייא בשם רבנן דתמן פעמים שמוכרה לו לנסיון והוא מחזיר' לאחר שלשה ימים ונמצא עבד עבודה בבהמתו של ישראל מעתה לנסיון אסור שלא לנסיון מותר זו מפני זו הרי מבואר דחיישינן לזה שיתבטל המקח וראיתי בפני מש' שם שכ' דע"כ לא כת' הר"ן רק בקצץ דמיה והירושלמי איירי בלא קצץ דמיה וכבהמתו של ישראל היא ולא נראה דבריו דא"כ דהחשש הוא בלא קצץ דמיה למה נקיט הירושלמי והוא מחזירה לאחר ג' ימים הא אף כשאינו מחזירו ונתקיים המקח מ"מ לא חל המקח רק מעת קציצת דמים וכ"ז שלא קצצו דמים לא חל הקנין וכבהמתו של ישראל היא א"ו דכונת הירושלמי באמת אף אם קצצו דמי הבהמ' מ"מ כיון שביד הלוקח להחזירה להמוכר הישראל הוי כעובד עבוד' בבהמתו של ישראל וקש' על הר"ן וי"ל דהר"ן כתב זאת רק לס"ד דקאמר בש"ס שאלה קנייא ואגרא קנייא ופי' רש"י דכיון דחייב באונסין ה"ה כשלו וחזינן דחיוב אונסין גורם למחשב כשלו ואינו של ישראל כמו כן בלוקח וקצץ דמי הבהמ' דאין הברירה עוד ביד המוכר לבטל המקח רק ביד הלוקח לכן הוי כמו שיש ללוקח בו קנין הגוף הואיל דיכול לעשות בו כחפצו לכך לא קאמר בש"ס לגבי גזיר' משום נסיוני דאסור מטעם שביתת בהמתו רק מטעם מחמר אבל אליב' דאמת דמסיק הש"ס השת' דאמר' שכירות לא קנייא גזירה משום שכירות גזירה משום שאלה ומשום נסיוני ואז באמת י"ל דגם משום שביתת בהמתו הוא אף שקצץ לו דמי הבהמ' ואין ביד המוכר לבטל המקח רק ביד הלוקח והוי כמו דיצא לגמרי מרשות המוכר מ"מ כיון דיכול להיות שיתבטל המקח ואז הוי למפרע בהמתו של הישראל והוי עובד עבוד' בשבת בבהמתו של ישראל וכמו דמבואר בירושלמי הנ"ל והא דמותר אידא דספסירא ולא חיישינן עכ"פ שיתבטל המקח היינו דשם ליכא שביתת בהמתו כלל כיון דאין הבעלים שם ואינם מוסרים להנכרי שיעבוד עבודה בשבת ואף שהישראל הספסירא מוסר הבהמ' לא איכפת לו ואף בישראל האומר לעבד תושב של ישראל חבירו שיעשה לו מלאכה דעת העו"ת המובא במג"א (סי' ד"ש סק"ד) דאינו אסור מה"ת ואף לדעת המג"א שם שכ' דאסור מדאוריית' וכמו דמשמע ג"כ מדברי תשובת רשב"א שם מ"מ גזיר' דנסיוני ודאי משמע דלא חיישינן שימסור לו בשבת ויאמר לו תא נסייה רק במעלי שבתא כמבואר בגמרא והנכרי ע"כ של הספסירא יעשה בה מלאכתו בזה לא חיישינן כן י"ל כדי להשוות דברי הירושלמי לדברי הש"ס דידן דמותר למכור ע"י ספסירא ולכאור' לטעם דשביתת בהמתו הי' מהראוי שיהי' אסור גם אידא דספסיר' וגם להשוות דברי הר"ן לדברי הירושלמי שלא יחלוק לדינא ועדיין צ"ע בדברי הר"ן בזה ועיין בירושלמי שם דמשמע ג"כ דע"י סרסור מותר למכור וע"כ דסובר דלא שייך החשש של שביתת בהמתו ג"כ בכה"ג ומטעם שכתבתי כיון דאין הבעלים שם

ובאמת בלא"ה יש להבין מנ"ל דישראל אסור לעשות מלאכה ע"י עבד ערל של ישראל חבירו כיון דכ' למען ינוח עבדך ומנ"ל דמצווה על של חבירו. ועיין מהרי"ל בתשוב' (סי' קס"א) דחקר אם רשאי להאכיל בהמות של ישראל חבירו איסור הנא' וכ' דאיסור הנאה דכתי' לא יאכל בציר"י אסור כמו דאיתא בירושלמי רפ"ב דפסחים דאף של הפקר אסור להאכיל מבואר דמבלעדי זאת אינו מצווה על של ישראל חבירו ומנ"ל דלענין שביתת בהמתו ועבדו ערל כל ישראל מצווין ואולי מדכתיב כמוך כמו שפירשתי לעיל (סי' הקדום) דברי הירושלמי מסכת שבת ממילא מחוייבים כל ישראל על של חבירו כמו דחייב על חבירו ואסור להכשילו במלאכ' כמו כן לעבד של ישראל חבירו או אף דכתי' שורך מ"מ ממילא כל ישראל מצווין כמו דכתב רש"י בחולין (דף קל"ה ע"ב) לענין ראשית הגז ישראל בר חיובא הוא וכל ישראל נקראין בלשון יחיד עי"ש וה"נ דכוות' כיון דכתיב למען ינוח שורך וחמורך כל ישראל מצווין על שור של ישראל שישבות וכן על עבדו ודלא כמו שכ' העו"ש ומ"מ י"ל דאם אחר מוסר לנכרי קודם שבת והנכרי עושה בה מלאכה דאינו חייב למחות

סי' ג. אם יש לישראל ולנכרי בהמ' בשותפות אם הישראל מצווה על שביתתה ביום השבת לכאורה נראה כמו דממעטינן בש"ס חולין (דף קל"ה) לענין ראשית הגז מדכ' צאנך ולא שותפות נכרי ה"נ מדכתיב למען ינוח שורך וחמורך ממעטינן שותפות נכרי ובב"י (סי' רמ"ה) כ' ואם ישראל ונכרי שותפים בבהמה כ' בשבולי לקט דיש לו להתנות תחלה עם הנכרי הימים שיבואו לי לא תתנם לי אלא ביום ב' או ג' אבל מדברי תשובת ריצב"א נרא' דלא מהני תנאי משום דסוף סוף חלק הישראל עוש' מלאכ' בשבת ואסור משום שביתת בהמה והאריך בזה וע"ש משם הריב"ש ובש"ע (סי' רמ"ו) ומג"א (ס"ק י"ג) ולכאור' י"ל דגם הריצב"א וריב"ש אינם חולקים על השב"ל דהוא לא איירי רק בבהמ' אחת דאין בה דין חלוק' א"כ הוי כשותפות ממש ולא קרינן בי' שורך המיוחד לך וגם למ"ש הר"ן מס' נדרים ריש פ' השותפין בדבר שאין בו דין חלוקה קנאו ע"ד כן שכל זמן שא' ישתמש יהיה כולו שלו ואינו יכול לאסור האחד על חבירו דע"ד כן נשתתפו ואמרינן בזה יש ברירה א"כ כאן נמי כשהנכרי משתמש עם הבהמ' בשבת הוי כולה של הנכרי ואין הישראל יכול לאסור עליו ועי' מ"ש בהגהותי לדברי ר חיו"ד (סי' כ"א) לדון בזה אם דוקא לענין נדר אמר הר"ן כן או אף באיסור הבא ממילא מ"מ י"ל דלענין שביתת בהמ' אין זכות הישראל אוסר כיון דאינו משמש בשל הישראל רק שלו נעשה אז מטעם בריר' ובפרט כשנשתתפו בהדיא ע"ד כן. משא"כ הריצב"א והריב"ש דאיירו ביש להם ביחד לישראל עם הנכרי בשותפות שוורים הרב' ויש בהם דין חלוקה א"כ שייך החצי לישראל קנין הגוף ואין להנכרי בשבת רק קנין פירות והוי כמו שאלה ושכירות דלא קנייא וגם כשיבואו אח"כ לידי חלוקה אולי יש ברירה לחומרא ויבורר למפרע הבהמ' שעשה בה הגוי מלאכה בשבת של ישראל היתה ולכך אסור

אמנם בש"ס ע"ז (דף ט"ו) דקאמר הטעם דאין מוכרין להם בהמ' גסה גזירה משום שאלה גזירה משום שכירות ופריך שאלה קנייא אגרא קנייא ואתקיף לה ר"ש בריה דרב אידי ושכירות מי קנייא והא תנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דיר' אמרו מפני שמכניס לתוכה ע"ז ואי ס"ד שכירות קנייא הא כי קא מעייל לביתי' קא מעייל שאני ע"ז דחמיר והדר מתקיף לה ר"י בריה דרב משרשיא והא תנן ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנ' כרשיני תרומ' וכהן ששכר פר' מישראל אע"פ שמזונותי' עליו לא יאכילנ' כרשיני תרומ' ואי ס"ד שכירות קניי' אמאי לא יאכילנ' פרה דידי' הוא אלא ש"מ שכירות ל"ק ע"כ ולכאור' קשה מה פריך מהא דתרומה הא מבואר בש"ס ב"ק (דף צ') וב"ב (דף נ') במוכר עבדו לשלשים יום דשניהם אינם בדין יום או יומים מדכ' כי כספו הוא בעינן כספו המיוחד לו. א"כ לענין תרומה הא דכהן מאכיל לבהמתו תרומ' הוא מדכ' קנין כספו דכתיב וכהן כי יקנה נפש קנין כספו ואפי' נפש בהמ' במשמע עיין ר"ש סוף מס' תרומות וא"כ לכך בכהן ששכר פרה מישראל אף דשכירות קניי' מ"מ אין לו בו אלא קנין פירות וקנין הגוף להישראל ואינו קנין כספו המיוחד לו ואף אם יש לישראל ולכהן בשותפות ממש הבהמה הגוף והפירות אינו מאכילה בתרומה כמו בעבד של שני שותפים כהן וישראל שאינו אוכל כמבואר ברמב"ם (פ"ז ה' י"ז) מתרומות והוא מתו"כ פרשת אמור [ושם מבואר אוציא אני של שותפים תלמוד לומר כספו הוא פרט לחציו עבד וחציו ב"ח ועיין תוס' גיטין (דף מ"ב ע"ב) ובמהרש"ל ובמהרש"א שם ובס' אבני מלואים ח"ב (סי' י"ד) כ' דדוק' בעבד של ב' שותפים אינו אוכל דיש בו חלק זרות אבל בחציו עבד וחציו ב"ח הוי כקנין שקנה קנין ותמהני הא להדי' מבואר בתו"כ להיפך] וא"כ כמו כן בהמ' של שותפו' כהן וישראל ג"כ אינו מאכיל' ואף די"ל דוקא בעבד דהוא בעצמו חייב במצות ל"ת דוכל זר לא יאכל ולכך דוקא אם הוא של כהן וקנין כספו מותר אבל באם יש לישראל שותפות בו אסור להאכיל בשביל שחלק הזרות אסור לאכול אבל להאכיל לבהמה דליכא איסור להבהמה רק או משום דהישראל אסור ליהנות מתרומה בהנאה של כלוי לשיטת ר"ת ובזה כיון דהכהן רוצה להאכילה והוא מותר להאכיל וליהנות בהנא' של כילוי ולא איכפת לי' במה שהישראל נהנה. גם דלגבי ישראל הוי כלא אפשר ולא מכוין. אך זה אינו דהא אף אם שכירות ל"ק הא מ"מ נימ' כיון דמזונותי' על הכהן ומה הנאה יש לישראל במה שמאכילה כרשיני