אמרי בינה אורח חיים קמט

טו) המ"א (סי' תרמ"ט ס"קך) כ' משם הש"ג דערלת חו"ל כשר שהרי יכול לכתחילה להאכילו לחבירו שאינו מכיר בה וכ' המג"א דאף למ"ש הב"י י"ד הלכות ערלה דאסור להאכילו לחבירו מ"מ נ"ל דיש להכשיר הואיל דפשטא דתלמודא משמע שיכול להאכילו לחבירו יש לסמוך עליו לגבי אתרוג. ולא אבין כלל הא מ"מ כיון דאסור להאכילו לחבירו ובהנאה אסור אף ערלת חו"ל א"כ ל"ה לכם דהא איסור הנאה לדעת הפוסקים הוי כמו הפקר ואין לו קנין בו ויכול כל אחד לזכות בו ואף נכרי יכול לזכות בו ולקחת ממנו ואינו רשאי למחות בו ועימ"ש הנתיבות (סי' ער"ה) ואף למה דנראה מדברי המג"א שם דסובר דאיסור הנאה הוי שלו מ"מ היתר אכילה בעינן וכיון דאסור להאכילו אף אם היה דרבנן ל"ה לכם כמו תרומות פירות וטבל דרבנן ואף בפשטא דש"ס דמותר להאכילו לחבירו ע"כ היינו במקום דלא יודע לחבירו ולא יחזיק לו טובה כיון דאסור בהנאה ועיין שב שמעתא (ש"א פ"ב) דהקשה בהא דמספקי אהדדי הא כיון דודאן אסור בהנאה כי יהיב לחבירו וידע בערלה אסור לאיתהנויי ביה והאסור בהנאה אסור ליתן לחבירו אף אם מותר לחבירו כמבואר מתוס' פסחים (דף כ"ב) עי"ש וע"כ דאיירי במקום ובאופן דלית ליה ביה שום טוה"נ ואינו נהנה א"כ אמאי יכול לצאת בו ועיין ס' כפות תמרים פ' לולב הגזול ואף במה שיש היתר אכילה ממש לבד כמו מע"ש בירושלם אינו יוצא בו לדעת הר"ן. וזכיה והיתר אכילה בתרומה לכהן לדעתו אינו יוצא כיון דאין לו בו לישראל היתר אכילה ק"ו ערלת חו"ל דאין לו בו ד"מ והיתר אכילה רק למי שלא ידע שהוא ערלה ודברי המג"א צ"ע

טז) ואם צריך לאתרוג לצאת ואין לו רק מה שתלה בסוכה שלו לנוי סוכה ראיתי בס' נחלת אבות הנדפס מחדש מבעל שער משפט דהעלה לאסור מטעם דא"ב היתר אכילה וזה הוקצה למצותו והוי כשל ערל' ואף דשאני הכא מאתרוג של ערלה ודמאי שהם אסורין לעולם משא"כ הכא שאחר החג יהיה מותר באכילה ז"א דהא המודר הנאה מלולב א"י בו כמו שכ' הרמ"א ולא חילק בין הדירו לזמן או לעולם. ולא נהירא להמבואר בש"ס פסחים (דף מ"ח) יכול לא יבא מן המוקצה אמרת מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו אף כל שאיסור גופו גרם לו אלא איסור דבר אחר גרם לו ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר עי"ש דמבואר דאף דדבר הצריך שיהיה מותר לישראל כמו נסכים מדכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל והאסור מדרבנן ל"ה מן המותר זה דוקא באיסור גופו אבל בדבר שדבר אחר גורם דהיינו הזמן ולמחר יהיה מותר בזה האסור מדרבנן הוי מן המותר לישראל ועיין ס' הלכות יו"ט ממהרי"ט אלגזי הל' בכורות (פ"ה) דהקשה על ר"מ דסובר סוכה (דף כ"ג) בעושה סוכתו ע"ג בהמה ר"מ מכשיר ואף דבעינן סוכה הראוי לשבעה סובר ר' מאיר כיון דמד"ת מחזי חזי הא ר' מאיר סובר פסחים דשורפין בשש טהורה עם טמאה ומטעם כיון דאסור מדרבנן לא הוי ראוי לך ואינו צריך לשמור התרומה הרי דאזיל אף להקל בתר דרבנן ואמאי בסוכה לא פוסל הואיל דאינו ראוי לשבעה עי"ש ולא קשה להמבוא' בש"ס הנז' בדרבנן מחלקינן בין איסור גופו לאיסור דבר אחר ושם בתרומה סוף סוף אינו ראוי לך לעולם משא"כ בסוכה כיון דמדאורייתא חזיא וגם עכשיו רק היום גורם והוי איסור דבר אחר גורם לו לכך הוי ראוי לשבעה וז"פ וא"כ אף מוקצה ראוי לאכילה הוי כיון דרק מדרבנן איסור דבר אחר גורם משא"כ במודר הנאה דאיסור גופו הוא שוב ראיתי שהעלה כן בס' בשמים ראש

יז) בספר קול אליהו או"ח (סי' כ"ה) כ' לדון באם מקבל אתרוג במעמלה"ח אם סגי בנטילה אחת לעשות שתיהן לזכות במתנה וגם לקיים בזה מצות נטילת לולב ואתרוג או נאמר דאותו נטילה אינו עולה רק לזכות וצריך שישאר בידו שיעור זכיה ושיעור נטילה וההמון נוטלים והוא בידם רגע כמימריה ומברכים אפשר דאינו עולה נטיל' אחת לשני דברים גם מסתפק אם שפיר דמי לברך הברכה קודם שזכה בו דהא לאו שלו הוא עדיין ואפשר דבעינן הברכה בדבר שהיא שלו ואם הזכיה הוי הפסק ע"ש. ולכאורה י"ל אף מדאגבה' נפיק ביה מ"מ שיהיה הקנין ויצאת מצוה ביחד לא סגי וראי' מדברי תוס' סוכה (דל"א) בהא דאמר רבא של ע"ז לא יטול ואם נטל יצא דכתבו דע"כ איירי ביו"ט שני דל"ב לכם ולא כיון לזכות דאם נתכווין לזכות וביו"ט ראשון כתותי מיכתת שיעורא דהוי ע"ז של ישראל דאין לה ביטול ונימא אף ביו"ט ראשון וכיון לזכות מ"מ הא דאין לו ביטול הוא אח"כ כשכבר זכה וא"כ יצא מיד בטרם שאין לה ביטול אך ז"א דאף דבאו שניהם ביחד מ"מ כיון דע"כ כשתאמר דיצא הוא דזכה בו ואם זכה כבר אין לה ביטול וכתותי מיכתת שיעורא. ומצאתי בס' בית אפרים דעמד ע"ז והוסיף לומר די"ל דיצא מיד כשנטל ולענין כתותי מיכתת לא נוכל לומר רק אחר תוך כדי דיבור דתוכד"ד יכול לחזור ואם אינו חוזר למפרע הוי שלו וכבר יצא דמ"מ ל"ש כתותי כיון דיכול לחזור מזכייתו אולם באמת סברת תוס' דמ"מ כיון דלמפרע הוא של ישראל מיד מדאגביה שוב הוי כתותי נמי דכיון דלא חזר הוי שלו למפרע ובפרט להסוברים דהא דיכול לחזור תוכד"ד הוא רק מדרבנן ודאי דהוי מה"ת כתותי מכתת שיעור' מיד מדאגביה לזכות וכנראה דכיון דכתיב ולקחתם לכם משמע דסגי בנטילה אחת לזכות ולצאת. אולם לברך קודם שנתן לו משמע דלא אריך למיעבד הכי דהא כתבו תוס' והרא"ש והטור דלא מסתבר שיברך עליו בעוד שהוא מונח בכלי כמו בתפילין דמברך משעת הנחה עד שעת הקשירה דכ"ז שאין המצוה מזומנת בידו לעשות לא מסתבר שיברך וטוב לברך משיתחיל ליטול הלולב וכ"ש דלא מסתבר שיברך קודם שזכה בדבר שצריך שיהיה שלו דאין מזומנת לו כלל וכ"ש לדעת הסוברים דעיקר הברכ' נתקנ' על העבר ובספר ארחות חיים הל' לולב כתב וז"ל ויש לדעת כי מה שרצו חכמים שיטלנו תחילה והוצרכו לתקן הברכה בלשון שעבר ולא חששו לברך בלמד ויברך עליו קודם שיטלנו שתהא הברכה עובר לעשייתה כדין כל שאר המצות לפי שחששו שמא יבא לברך לבטלה אם יברך קודם שיטלנו כגון שיקדמנו אחר ויטלנו לעצמו ואין לומר שיטלנו הפוך מלמעלה למטה בשביל חששא זו ויברך קודם שיחזרנו כהלכתו שאין זה נוי למצוה אלא זלזול עכ"ל א"כ מה"ט ודאי אין לברך בטרם שיזכה בו דאף הסוברים דיכול לברך קודם שנטלו כיון דמזומן לפניו היינו כשהוא כבר שלו עכ"פ ובידו לקח אבל כשעדיין לא זכה ודאי לכ"ע אין לברך קודם שיזכה בו ועיין בביאורי הגר"א ז"ל (סי' תרנ"א ס"ק ט"ז) ובכפ"ת (דף ל"ט) דק"ל על תוס' אמאי לא כתבו דרך אחר שיטול הלולב בידו ולא יגביהנו מן הארץ דאם לא יגביהו ג"ט לא מקרי הגבהה עי"ש ובמה שיש להעיר בדבריו ואין להאריך

חי) לעיל בדינים שקודם לד"ש (ס"ט) כתבתי לבאר בדברי תו' סוכה דהיכ' דאין העבירה גורם המצוה ויכול לעשות המצו' בלא העבירה לא מפסל המצוה משום מצוה הבאה בעבירה וכמו כן כתבתי לעיל בדיני יו"ט (סי' כ') במודר הנאה מן השופר דלדעת הכלבו דאסור הוא בעצמו לתקוע בו שנהנה וכמבואר (סי' תקפ"ו ס"ה) מ"מ בדיעבד יצא אולם ראיתי בספר ארחות חיים הלכות לולב (ס"ז) וז"ל והראב"ד כ' דאתרוג של אשרה פי' מתשמישי ע"ז פסול בכל הימים ואפי' דיעבד משום דמתהני בחזותא ובריחא משא"כ בשאר מינים ואע"פ דמצות לאו להנות לתנו י"ל דהוי כמודר הנאה ממעין שאסור לטבול בו בימות החמ' כיון דמתהני בי' ממש אסור ע"כ הרי דסובר היכא שנהנה בשעת המצו' אף שאי אפשר לתקן דאף אם נאמר שלא יצא מ"מ כבר נהנה אעפ"כ כיון דבשעת המצוה נעשה העבירה קרינן בי' מצוה הבאה בעבירה וא"י אף בדיעבד. ובס' תמים דעים להראב"ד (סי' רמ"א) כתב ובנוסחאות הישנות הספרדיות גרסינן באתרוג בענין של אשרה פסול משום דהו"ל מהב"ע ופירושא דמילתא דאפי' בכל אשרה נמי פסול אפי' דלאו דמשה ומשום דמתהני מריחא בתפיסתו משא"כ בשאר מינים עכ"ל וגירסא זאת הביאו התוס' ריש פ' לולב הגזול אף על לולב וכן בפי' המשניות לרמב"ם וכבר כתבתי לדון די"ל דהעביר' הוא שרוצה בקיומו ואסור זה הוא בשל ע"ז ולראב"ד לא נראה לי' רק מטעם שיש הנאת הגוף אולם לא אדע למה כ' דוקא באתרוג הא בהדס יש לו ג"כ הנאת הגוף מריחא ולפ"ז יש לדון בהא דמבואר ( סי' תרנ"ה) בנכרי שהביא לולב מחוץ לתחום לישראל דמותר אף למי שהובאה בשבילו מטעם דמצות לאו להנות נתנו מ"מ באתרוג והדס דנהנה מחזותא וריחא י"ל דאסור ועי"ש בתמים דעים בהא דרבא (דף ל"ז) הדס במחובר מותר להריח בו שכתב שאם מחוץ לתחום אייתו לי' אסור להריח דגזרינן דילמ' משוי לי' שליח לאתויי בשבת ועיין פ"ח (סוף סי' תקפ"ו) בשופר שהביא מחוץ לתחום הוא עצמו אסור לתקוע בו שנהנה וא"כ יש לדון כ"כ באתרוג והדס והיינו אם הביא מחוץ לי"ב מיל וכמ"ש המג"א שם דאף ביו"ט הוא מדאוריית' וע"ש בפ"ח ובגליון רע"א ז"ל שהביא דברי התשב"ץ וכן דייק מדברי הרמב"ם ומה שהקשה שם הא מדאורייתא מותר מדין מתוך כמו הוצאת שופר לתקוע בו וכן בספרו דו"ח פסחים (דצ"ג) עמד שם בזאת ע"ד תוס' שם דתחומין יהי' מותר ביו"ט לצורך או"נ אולם כבר עמד ע"ז במהרש"א כתובו' (ד"ז) והדברים מבוארים מכל הראשונים דרק מה שהוא שם מלאכה מותר ביו"ט לצורך אוכל נפש ולא שאר איסורין ותחומין לאו שם מלאכה הוא לא הותרה ביו"ט אף לצורך או"נ וא"כ י"ל דגם באתרוג והדס אסור למי שהובא בשבילו מצד הנאת הגוף

ברם י"ל למ"ש בכמה מקומות ליישב דברי הר"ן והכלבו דאף דהנאת הגוף הוא דבר שאינו מתכוין ולדעת הר"ן חולין פ' גה"נ בהנא' באינו מתכוין מותר אף בפסיק רישי' ורק במודר הנאה דקונמות יש בו משום מעילה בזה דמתעסק ג"כ חייב לכך אף באינו מתכוין אסור מה שאין כן בשאר איסורין דמתעסק פטור לכך הנאה שאינו מתכוין אינו אסור אף בפ"ר ויבואר עוד אי"ה בחיו"ד א"כ י"ל דלא איכפת לן בשופר לאסור לתקוע בו המובא בשבילו בשביל הנאתו כיון שאינו מתכוין רק למצוה וכן בהדס ואתרוג אף שלדעת הראב"ד ע"כ דסובר כשיטת תוס' פסחים דגם הנאה שאינו מתכוין אם הוא פס"ר אסור מ"מ אפשר דרק בשל אשרה וגם הוא איסור תורה משא"כ באיסור דרבנן י"ל דמודה דהנאה בפ"ר מותר באינו מתכוין ועיין מ"ש לעיל בדיני שבת ובאמת אף שהטור וש"ע לא כתבו דבבא מחוץ לתחום מותר רק בלולב אבל במקור הדין בתשובת הרשב"א (סי' תתמ"ז) כתב להדיא לולב או אתרוג ודוחק לומר שהרשב"א חולק ע"ד הראב"ד הנ"ל דבאתרוג שנהנה מריח הוי מצו הבאה בעבירה או לשיטתו דמלל"הנ אף ביש הנאות הגוף א"ו דהואיל דאינו מתכווין ול"ה רק פ"ר באיסור דרבנן וכה"ג במקום צורך מצוה לכ"ע שרי: