אמרי בינה אורח חיים קכא

מש"ס פסחים (דס"ב) דהק' על רבה שם דס' בשוח' למולין ע"מ שיתכפרו בו ערלים שאינן מנויין דכשר ול"א הואיל דאי מל ראוי הוא מהא דאמר רב' באופה מיו"ט לחול דאמרינן הואיל ומה מדמה הש"ס בשלמא במלאכת יו"ט דאמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך היכא דהוי צו"ק שפיר ע"י הואיל חשיב צו"ק משא"כ בשוחט ע"מ שיתכפרו בו ערלי' דנאמר ע"י הואיל דאי בעי מתקן נפשו נאמר דהוא בר כפרה י"ל דלא אמרינן א"ו דסברת הואיל כיון דאפשר שיהי' פטור מדמה הש"ס שפיר לחומרא שם דנימא הואיל דאי בעי מתקן נפשי' אולם למ"ש הרמב"ן במלחמות א"ש דהוא כתב אי ס"ל לר"ח הואיל לחומרא הו"ל למימר דאינו לוקה ועוד אי הואיל דינא הוא מ"ש לקולא מ"ש לחומרא אטו הואיל ספיקא הוא ועוד הואיל דהתם לאו הואיל דאתי הוא שאפי' זרק ע"מ שיתכפרו בו ערלים לר"ח פסול אע"ג דלא אפשר לי' לתקוני נפשי' שיהא ראוי לכפר' בזריקה זו והאריך בזה וכתב לד"ה אין הואיל אלא בדבר שאפשר שיבא לעולם ושם אמרינן הואיל ובזמנו פסול שלא בזמנו נמי פסול והאי הואיל לאו הואיל דעביד דאתי לעולם הוא ואפ"ה אמרינן הואיל לר"ח משא"כ בשאר איסור והיתר לד"ה לא אמרינן הואיל אלא בדבר שאפשר שיבא לעולם אלא הנח לקדשים שכל שם שחל עליו לפסול בזמן א' פוסל לעולם עי"ש באורך וא"ש דברי הרשב"א ג"כ ממילא אך מה דנראה מדברי הרמב"ן דביו"ט סברת הואיל הוא משום דאפשר גם אח"כ שיהי' לצורך אבל היכא דאי אפשר בעולם אח"כ דאתי ל"ש סברת הואיל יש להבין מקושית הש"ס אחרישה לא לחייב דנימא הואיל דחזי לכסות דם ציפור דבזה ל"ש שיזדמן אח"כ דתו לא הוי בעידנא דעבר על הלאו ולא יפקיע קיום המצוה דאח"כ חיובו דלמפרע וע"כ צ"ל הואיל דבשעת חרישה אי הי' דם ציפור ויש לדחוק בזה

ועיין תוס' פסחים שם שכתבו הא דרשב"ג סובר דלחם הפנים דוח' יו"ט דסובר דאמרינן הואיל אי בעי פודה וקשה הא אין פודין ביו"ט וכן הקשה בשעה"מ וע"כ צ"ל דעכ"פ שייך הואיל מדאורייתא שוב לא נשאר רק איסור דרבנן ובמקדש מותר ובזה מוקשין שם דברי הצל"ח שכתב דלכך נקט ב' ימים טובים של ר"ה כשבאו עדים מן המנח' ולמעלה דאל"כ רק מספק אולי לא יבואו עדים ביום ה' או יבואו היום יכול לאפות ביום ה' ואם יבואו עדים יכול לפדות הא לר"ח דל"ל הואיל ממילא כיון דאין פודין ביו"ט א"כ אם יבאו עדים יהי' מחר חול ויאפה מחדש ושל יום ה' עבר על דאורייתא כיון דאין פודין ביו"ט והואיל לית לי' לרב חיסדא]

ודע דמבואר מדברי תוס' פסחים דאף בשבת אמרינן הואיל דחזי רק הא דל"א במלאכת שבת הואיל דחזי לחולה שיש בו סכנה משום דל"ש ולפי"ז נראה היכא דעשה מלאכת איסור בשבת ואח"כ הקרה חולי שיש ב"ס וצריך לאותו מלאכה פטור למפרע מן חיובו ובהא י"ל דאף ר"ח מודה רק דסובר דל"א הואיל כ"ז שלא באו אורחים ולגמר מחשבתו שאפה לצורך חול אבל אם באו אורחים ואכלו ביו"ט דלא נגמר מחשבתו מודה ר"ח דפטור ועיין ש"ס מנחות (דף ס"ד) נמצאת ראשונה כחושה בב"מ מהו בתר מחשבתו אזלינן וגברא לאיסורא קא מכוין א"ד בתר מעשיו אזלינן ומסיק בש"ס דהיינו דרבה ורבא שמע שטבע תינוק בים ופרש מצודה להעלות דגים והעלה דגים חייב. להעלות דגים והעל' תינוק ודגים רבה אמר פטור זיל בתר מעשיו ורבא אמר חייב זיל בתר מחשבתו ואף למאן דחייב כבר כתבו תוס' שם דל"ד לאופה מיו"ט לחול דפטור מטעם הואיל ונימא ה"נ הואיל דפטור ליה אתינוק פטור ליה אדגים דהתם אפייתו היא צורך יו"ט אבל הכא צידת דגים ל"ח בשבת והיינו אף דאם היה כוונתו על התינוק אז אף אם היה ג"כ כוונתו על דגים פטור כמבואר יומא (דף פ"ד) ועיי"ש בתוס' יום הכפורים היינו כיון דמחשבתו ומעשיו היה בדבר המותר אבל היכא דהיה כוונתו רק על דגים אף דהעל' תינוק מ"מ אזלינן בתר מחשבתו שהוציא מכח אל הפועל ודגים ל"ח כלל ורבא דפוטר סובר כיון דהמעשה עכ"פ היינו פרישת המצודה איתעבד למפרע בהיתר אזלינן בתר מעשיו. ובאמת יש להבן שם בש"ס ללשון ראשון דקאמר ע"כ רבה לא פטר אלא כיון דשמע אבל לא שמע לא וכן ללשון השני דהיינו פלוגתייהו ומאי דמיון זה לנמצאת ראשונה כחושה בב"מ דשם כל המעשה הוא לצורך דבר ההיתר ולא גרע מאופה מיו"ט לחול דאמרי' הואיל ק"ו בזה דאיגלאי מילת' למפרע דהיה לצורך ועיי"ש בתוס' בהא דס"ל לר"א דאפילו נתכפר בשניה דחייב דלא דמי לבעיא בתר מחשבתו או בתר מעשיו דהתם אם יבא אליהו ויאמר שהוא כחושה בבני מעיים הי' מביא שמינה והיינו דעל עתידות ל"א אם יבא אליהו אבל על מה שעבר שפיר אמרינן אם יבא אליהו ואזלינן בתר מעשיו וא"כ בדגים ותינוק דנגמר מחשבתו ובמעשה איסור דצד דגים ואף שהעלה תינוק ג"כ מ"מ צידות דגים היה באיסור וגם אז ל"ש לומר אם יבא אליהו כיון דהוא על עתידו' האפשרי שיצוד גם התינוק ולכך חייב משא"כ בנמצאת כחושה בב"מ דאף דנגמר מחשבתו מ"מ כל המלאכה הוא לצורך היתר י"ל דלכ"ע פטור וכן מוכרח לחלק בדברי ראב"ד בהשגות (פ"ב הט"ז) משבת דהשיג על הרמב"ם דפסק הואיל דהעלה תינוק עם דגים פטור ורוצה לפסוק כרבה דחייב וע"כ אף דס"ל הואיל היינו כיון דצידת דגים הוא באיסור ומה"ט לא השיג ראב"ד בהלכות שגגות (פ"ב) כשכתב נמצאת הראשונה טריפה בב"מ ה"ז פטור דבזה כיון דכל מעשיו הם לצורך היתר לכ"ע פטור] ובדברי רמב"ם מ"ש הואיל והעלה תינוק ה"ז פטור מחטאת אעפ"י של"ה כוונתו אלא לצוד מפני שהיה שוגג ואין לזה הבנה הא אף אם היה מזיד וקבל התרא' ג"כ פטור דאזלינן בתר מעשיו וכבר כתב הרמב"ם שם דכל החייב על זדונו כרת חייב על שגגתו חטאת וא"כ למה כ' מפני שהיה שוגג] עכ"פ ודאי היכא דאתברר שמלאכתו היה לצורך דבר המותר פטור. אך מ"מ י"ל אם אח"כ בא המקרה חולי שיש בו סכנה דומה לנתכפר בשניה ע"י שנשפך הדם דבא המקרה אח"כ דבזה למ"ש בתוס' אזלינן לכ"ע בתר מחשבתו עיי"ש בלח"מ דעמד ע"ז מה דהרמב"ם לא הביא הדין אם שחט שמינה ואח"כ הכחישה דחייב אף אם נתכפר בשניה וצ"ע בכ"ז

ודע דדעת בעה"מ שלא לפסוק כרבה והעלה דל"א הואיל ואע"ג דקיי"ל כר"א דאמר לא תקרא שם עד שתאפה הוא מטעם דכל חדא וחדא חזיא ליה ומשום ב"י שרינן ליה אף לכתחילה והביא ראי' מדפסקינן אין מזמנין את גוי ביו"ט גזירה שמא ירבה בשבילו והא מכרעת כר"ח ובספר שעה"מ עמד ע"ז הא כיון דקיי"ל כר"א דכל חדא וחדא חזיא ליה ומדרבנן הוא דאסור א"כ אמאי אין מזמנין משום גזירה שמא ירבה בשבילו הא אף אם ירבה בשבילו אינו אסור מה"ת דאמרינן הואיל דכל חתיכה וחתיכה חזיא ליה וכיון דליכא אלא איסור דרבנן היכא גזרי' עלה לפי דעתו ונראה דאף לר"פ דקאמר ע"כ ל"ק ר"א משום דכ"ח וחדא חזיא ליה הוא דוקא כשאינו מברר דאינו מבורר איזה פת יקח לחלה לכך כל חדא חזיא ושייך הואיל על כל חדא וחדא אף דעכ"פ יפריש חלה אחת ואינו ראוי לו מ"מ כ"ז שלא בירר שייך ביה הואיל דבידו לאכול כל חדא וחדא וכשאופה אמרינן בכל פעם דזאת לא תהיה חלה אבל אם מברר פעם אחד דזאת הוא אף שבידו להחליף מ"מ אסור מה"ת ולכך שייך לומר גזיר' שמא ירבה בשבילו היינו שיברר מנה יפה לכבד הגוי שזימנו בו ועושה מלאכה דאורייתא דכיון שכבר בירר ל"א תו הואיל וז"פ

סי' ד' כתב הרמ"א (סי' תצ"ה) ויש מחמירין אפי' באו"נ עצמו כ"ש מפיג טעמו כלל אם עשאו מעיו"ט וזה דעת מהרי"ל וסמ"ג מיהו אם לא עשאו מעיו"ט ויש בו צורך יו"ט מותר לעשותו ע"י שינוי ר"ן וסמ"ג. והנה דעת הר"ן דאו"נ מותר אף שלא ע"י שינוי רק דיכת מלח בעי שינוי משום דדרך הוא לדוך לפעמים על כמה ימים ואף שהר"ן ר"פ אין צדין כתב הא דכל הנידוכין נדוכין כדרכן הטעם משום שאין אותו שחיקה שהוא ליומא נעשית באותו ענין שנעשית לימים רבים היינו דעפ"י רוב אינן נידכין לאוצר רק ליומא אבל מ"מ כיון דיש בני אדם שמכינים על איזה ימים לכך צריך שינוי וכ"כ הרא"ה דבאו"נ אין חילוק בין אפשר לעשותו מעיו"ט או אי אפשר רק הטעם דמלח בעי שינוי וכן למאן דסובר דגם תבלין בעי שינוי דהוי כמו ביקוע עצים מפני שיש בני אדם שדכין מהן הרבה כדי שיהיה מוכן להם ואעפ"י שמפיגן טעמן אין חוששין לכך וחשיבה להו הזמנה דמשכחי להו נידוכין כל שעתא דבעי להו ונראה כמאן דעבד לצורך חול כיון שדרכו לעשות לימים הרבה לכך בעי שינוי עי"ש בדף י"ד. ואף דדעת רא"ה ר"פ א"צ נראה כדעת רשב"א דמדאורייתא אסור לטחון מה שדרך לימים הרבה ואזלינן בתר רוב הנטחנים לכך נאסר הטחינה מדאורייתא ולכן בעי שינוי אף מה שטוחן ליומו דנראה כמאן דעבד לחול אבל לדעת הר"ן דכל טחינה ליומא לא נאסר מדאוריית' רק מדרבנן. א"כ ממילא במלח דאין הדרך לטחון לימים רבים וגם אינו עושה בענין שנעשה לימים רבים ואמאי בעי שינוי מ"מ סובר כיון דיש בני אדם שדכין ליום או יומים לכך בעי שינוי ואף אם אינו דוכה רק מעט מ"מ בעי שינוי ומזה למד הרמ"א דהה"ד כל דבר שאינו מפיג טעם בעי שינוי כמו דיכת שקדים וכדומה

וראיתי בס' קהלת יעקב מהגאון בעל ח"ד שכתב דט"ס הוא הר"ן דדעת הר"ן דרק דיכת מלח בעי שינוי ואינו מוכרח וכמ"ש. וגם הר"ן מודה לסמ"ג להשוות כל מה דלפעמים מכינים לאיזה ימי' דבעי שינוי. עוד כתב שם דדעת מהרי"ל שהביא הד"מ לאסור בכל או"נ שאינו מתקלקל אפילו בשינוי דאפשר לעשותו מעיו"ט ס"ל כדעת תוס' מגילה דף ז') שכ' דאו"נ דעדיף טפי כגון האי דהמצניע אסור לעשותו ביו"ט וכוונתם לאו דוקא דעדיף טפי [וכ"כ המהרש"א שם להדיא] רק כל שאינו מתקלקל כלל אסור אפילו בשינוי כדעת מהרי"ל שהביא הד"מ וע"כ הא דמותר לדוך מלח בשינוי קצת דס"ל כדעת המ"מ דאין טחינה רק בפירות ולכך מותר בשינוי אבל מלאכות גמורות אפי' בשינוי אסור כשאינו מתקלקל כשנעשה מעיו"ט עכ"ד וכל דבריו תמוהין דמה שכתב דדעת מהרי"ל כדעת התוס' ז"א דלדעת תוס' מדאורייתא אסור כל שאינו מתקלקל דכתבו כן על הך דפרק המצניע ושם מבואר דלוקין על זה כמו הרודה חלת דבש כמבואר שם ועי"ש במהרש"א דדוקא במכשירין דדרשינן מדכ' לכם לכל צרכיכם וממעטינן מן הוא יש חילוק בין אפשר לעשותן לאי אפשר לעשותן משא"כ באו"נ דמצד הסברא אסור לעשות כל מה דאפשר לעשות מעיו"ט ואינו מתקלקל אז אף באי אפשר או דנאבד ג"כ אסור והמהרי"ל מודה באם נאבד וכמו שכ' הגאון הנז' גם במהרי"ל מבואר להדיא דרק מדרבנן אסור אף בשינוי מה דאפשר לעשות מעיו"ט אבל מדאורייתא מודה דאין חילוק בין אם נתקלקל או לאינו נתקלקל ומ"ש