אמרי בינה אורח חיים קיט

והולכת בהמה אע"ג דדבר שאפשר מאתמול כיון דהותר לגמרי יו"ט אצל א אוכל נפש הוצאה כאוכל נפש הוא ואו"נ גופיה בלש ואופה ומבשל וכן סכין עצמה או"נ חשיב ולא מכשירין אבל הוצאה נאסרה בשבת לצורך מילה אבל ביו"ט מדין מתוך שריא לב"ה עכ"ל והיינו להוציא סכין למול מותר מדין מתוך או להתינוק או לולב אבל סכין לשחוט הוי כאו"נ עצמו ואף שפוד ג"כ צריך לצלות ובכ"ז ל"ה כאו"נ עצמו רק מכשירין ע"כ צריך לומר דנמסר לחכמים וכמו שכ' הראב"ד בהשגות אבל לא מטעם מתוך

עוד כ' בספר הנז' לתמוה על המג"א שכ' בסי' (תק"א) דבקוע עצים גדולים כעין שעושין לבישול ולהסק' אין בהם בעצמותן משום מלאכ' כלל רק משום עובדא דחול ורק בדקות חייב משום טוחן ומביא כן משם מרדכי ורא"ש ונעלם ממנו דברי רמב"ן מלחמות הנז' ומדחיק א"ע לפרש דברי מרדכי והרא"ש ויש"ש בדחוקים גדולים והעלה דדעת כל הפוסקים הראשונים שגם בחתיכות גדולות יש בו משום טוחן ובשבת חייב עליו וביו"ט סמוך לחשיכה דל"ש הואיל חייב והאריך בזה ובמכ"ת לא כן הוא ואין שום דיעה מן הראשונים כשחותך עצים לבישול דהיינו לחתיכה גדולה לבינונים שיהיה חייב משום טוחן רק כשמבקע לקטנים הרבה והרמב"ן כשכ' דהמבקע בקופיץ דחייב היינו ג"כ כשמבקע לקטנים הרבה אף דעושה בשינוי ע"י קופיץ מ"מ הוי טוחן אבל לא כשמבקע לעצים שהמה לצורך בישול וכמבואר מש"ס דשבת האי מאן דסלית סילתי וברש"י היינו דקים הרבה ודברי המרדכי מבוארים בשבלי הלקט הלכות יו"ט דהקשה משם י"א איך מותר לבקע עצים ביו"ט הא הוי אב מלאכה וכתב משם רבינו ישעי' דסלית סילתי חייב משום טוחן דוקא כשיעשה אותו קיסמין דקין כדי להאחז בהן האור אבל בקוע עצים אינו אלא טירחא בעלמא משום כבוד יו"ט התירו ומורי דחה זה הפירוש ונראה לי לפרש הטעם שהבקוע צורך אוכל נפש חשבינן ליה ולא מכשירי או"נ עכ"ל ובזה מחולקי' אם מותר אף לבקוע דקים או לא וע"ז כתב הרמב"ן דסובר דאם צריך כדי שיאחוז בהן האור מותר בשינוי ע"י קופיץ אף דהוי מלאכה דאורייתא היינו כשחותך לדקים כמו קסמין. וכן דעת הר"ן להתיר אף לדקי' שהביא המג"א אבל דעת ר"י ומרדכי ורא"ש דדקים אסור ולא נעלם ח"ו שום דבר מן מאור עינינו המג"א ולא הייתי צריך לכתוב בלעדי אחרי ראיתי להמחבר הנז' שהלך בגדולות ונפלאות נגד המג"א

הדרן למאי דקמן דנראה דאף צרכי הנאות כל הגוף מותר מה"ת בלא מתוך. וכן אף הרשב"א דכ' בחידושיו הנ"ל דמטעם מתוך אתינן עלה חזר בו בספרו עבודת הקודש שכ' (ש"ג אות ה') מחמם אדם חמין לרגליו ואפילו מים שאינן ראוין לשתיה שדבר זה צריך לכל נפש והרי הוא בכלל מה שאמר הכתוב אשר יאכל לכל נפש יעשה לכם עכ"ל הרי דהתורה התירה להדיא מה שצריך לכל נפש בהנאות הגוף ולא מטעם מתוך ומשמע דמלשון נפש מרבינן הנאה ג"כ כמו דדרשינן חולין (דף ק"כ) לגבי חמץ וחלב בהמחה וגמאו דחייב מדכ' נפש לרבות השותה ועיין ביצה (דף כ"א) דצריך לריה"ג לכם למעט בהמה מדכתיב נפש ועמדו המפרשים למה צריך לדידיה לכם למעט בהמה ולכתוב נפש לא לכתוב נפש ולא נצטרך למעט אולם נראה דמנפש מרבינן כל צרכי הנפש היינו הנאות הגוף ובספר יראים (סי' קיג) כ' וז"ל ולאו דוקא או"נ התיר הכתוב אלא כל הנאת נפש כדתנן ב"ש אומרים לא יחם אדם חמין לרגליו אא"כ היה ראוי לשתיה וב"ה מתירין והלכה כב"ה והטעם דכתיב אשר יאכל ואמרינן פ' כ"ש בין לחזקיה בין לר' אבהו כ"מ שנאמר יאכל בין איסור אכילה בין איסור הנאה במשמע ודוקא הנאה השוה לכל נפש אבל שאינו שוה לכל נפש אסורה דתנן כו' לגמר ד"ה אסור וטעמא שאין גימור כלים צריך אלא לחולים עכ"ל הרי מבואר להדיא דהנאות השוה לכל נפש מדאורייתא התירה מדכ' יאכל דמשמע אף הנאה וכ"כ בסמ"ג דמיאכל ילפינן ועיין תוס' רי"ד קידושין (דף נ"ז) ואכ"מ בזה. עכ"פ מבואר מדבריהם דלאו מטעם מתוך אתינן עלה וכמו שכ' הב"ח והפ"ח. והא דמבואר מש"ס כתובות הנז' דביאה מטעם מתוך הותרה מבואר בש"מ שם וז"ל ולפי תירץ שני של תוס' (היינו על הקושיא וכי ל"ל לר"פ מתוך ומתרץ ר"פ ס"ל דל"א מתוך אלא בצורך מצוי באו"נ לאפוקי בעילה שאינו מצוי) יש לפרש דה"ק אנא דבר הצריך לכל נפש קאמינא כו' מעיקרא דקאמר עליך אמר קרא ה"ק פי' אה"נ דל"א מתוך אלא בדבר הרגיל מיהו ביאה מגופי' דקרא נפקא דכיון דתלי קרא היתר צורך אכילה משום דשוה לכל נפש צורך ביאה נמי שוה לכ"נ וצורך מוגמר אינו שוה לכ"נ ולא אתיא ליה מקרא ולא משו' מתוך יע"ש עוד דאם נאמר דמקרא גופיה ילפינן היתר ביאה אמאי אסור לכבות הנר מפני ד"א מ"ש מאוכל וכ' דהוי כמו מכשירין דאפלו באו"נ אסור עי"ש והיינו כיון דאינו נהנה מן הכבוי ואינו רק שמסלק הגורם שא"י להנות זאת לא התירה התורה וכמ"ש הרא"ה ביצה (דף כ"ב) ועיין מג"א (סוף סי' תקי"ד) שכ' דאסור למחוט הנר בידים דהא כיבוי לא שרי אלא לצורך או"נ ול"א בי' מתוך וע"כ צ"ל ג"כ הטעם כיון דאינו נהנה מן מה שנכבה רק שע"י סילק הפחם מאיר הנר ביותר זה לא שרי וכמ"ש הרא"ה עכ"פ מבואר באמת דעת רוב ראשונים דצורך הנאות הגוף לאו מטעם מתוך התירה התורה רק מגופא דקרא וה"נ דמותר אף מכשירין לצורך הנאות הגוף דאם ל"ה מותר הנאות הגוף רק מטעם מתוך אז היה אסור המכשירין דלגבי מכשירין ע"כ דלא אמרינן מתוך כמ"ש הב"ח והשעה"מ ואף דהשעה"מ כתב זאת דוקא לרבנן דדרשי הוא ולא מכשירין אבל לר"י דדריש לכם לכל צרכיכם וממעט מן הוא רק מה שהי' לעשות מעיו"ט בזה י"ל דסובר דגם לגבי מכשירין אמרינן מתוך שהותרה לצורך הותרה אף שלא לצורך מ"מ נראה קצת לדון דאף לר"י לא אמרינן מתוך לגבי מכשירין להמבואר מדברי ר"ן (דף י"ז) שכ' דאוכל נפש ביו"ט הותר בה ולאו דחויה כמו לגבי חולי בשבת רק הותר לגמרי כיון דמותר אפי' אפשר מעיו"ט עיי"ש וא"כ י"ל הא דאמרינן מתוך שהתירה התורה לצורך או"נ התירה אף שלא לצורך היינו במקום דהתירה לגמרי כמו א"נ דהתירה התורה להדיא וכן צורך הנאת כ"נ אבל במכשירין דגילתה התור' למעט מן הוא ולרבות מן לכם ואמרינן לר"י כאן במכשירין דאי אפשר לעשותן מעיו"ט כאן במכשירין דאפשר לעשותן א"כ אמרינן דלצורך א"נ או הנאת כ"נ לא התירה לגמרי רק כמו דחויה ודוקא לצורך או"נ והנאת כ"נ אבל לצורך קצת לא אמרינן מתוך ואף דמבואר בש"ס (דף כ"ב) דמכבין הבקעת בשביל שלא יתעשן הבית או הקדירה ההוא ר' יהודא הוא עי"ש בתוס' היינו אף אם מותר לר"י בעצמו לכבות מפני ד"א משום דהוי צורך הנאת הגוף דהתירה ג"כ כמו או"נ אבל מ"מ היכא דל"ה הנאות הגוף אשר מותר לגמרי אף דמכשירין מותר לצורך או"נ מ"מ היכא דהוי צורך קצת י"ל דאף לר"י ל"א מתוך. אולם דבר שהוא צורך הנאות הגוף ממש דהתירה התורה בזה אף מכשירין לצורך זה מותר

והנה הא דבעי דבר השוה לכל נפש מבואר בש"ס כתובות דאף באכיל' ג"כ בעי שוה לכל נפש רק דאי אפשר בצבי וכיון דהוי אכילה עכ"פ זה שוה לכל נפש וכן לגמר הפירות כמבואר ביצה (דף כ"ג) אף דל"ה רק למפונקים מ"מ כיון דצורך אכילה היא מותר הוי שוה לכ"נ וראיתי בפנ"י מס' שבת (דף ל"ט) שכ' בדבר השותין טיטון ביו"ט דהוי דבר השוה לכל נפש כיון דהוי לבריאת הגוף לעכל המזון ולתאות המאכל וכיוצא בזה ואף דיש חושבין אותו לתענוג אפ"ה אין לאסור כמו שכ' תוס' שם לענין רחיצה דאסור דאינו אלא לתענוג אבל זיעה שוה הוא לכ"נ ואינו תענוג אלא לבריאת עי"ש והפ"מ מביא דבריו דדבר שהוא לרפואה שוה לכל נפש מיקרי ברפואה ותמהני ודאי דבר שהוא לרפואה ל"ה דבר השוה לכל נפש אם אינו דבר אכילה או שתיה ולהדיא מבואר מדברי רבינו אלעזר ממיץ שהבאתי לעיל אף דסובר דלצורך הנאה התירה התורה מדכ' יאכל מ"מ לגמר כלים אסור כיון דאין גימור כלים צריך אלא לחולים הרי דרק לתענוג לאו דוקא רק דבר הצריך לכ"נ הן בריאים הן חולים. וכן מבואר מדברי רמב"ן בס' ת"א שכ' מכחל עינא משום מכשירין התירוהו ביו"ט שני וכר"י דהוא דבר השוה לכ"נ שאף הבריאין כוחלין וכן הנר מפני ד"א וכבוי שלא תתעשן הבית דמכשירין נינהו וחומר הוא שהחמירו לאסור בראשון לפי שהלכה כר"י ואין מורין כן אבל צרכי חולי שאינו שוה בכ"נ והוא אסור מה"ד דומיא דמוגמר אין עושין אלא ע"י ארמי עכ"ל הרי דצרכי חולי חשי' אינו שוה לכ"נ

ועיין פ"מ במ"ז (סי' תקי"ב) דר"ל דאיסור ל"ה דבר שוה לכ"נ ואח"כ כ' לדון דאיסורא רביע עליה ולא מימעט מלכל נפש עי"ש ותמהני הא מבואר הדברים בתוס' וכל הראשונים הסוברים דבעינן צורך קצת וכתבו דהא דמבשל גיד בחלב דאם אמרינן מתוך אינו חייב על הבערה ובישול כיון דרוצה לאכול הוי כצו"ק ובש"מ כתובות מבואר כיון דעכ"פ הוי הבישול צורך אכילה וזאת מותר מה"ת דהוי דבר הצריך לאכילת כל נפש ואיסורא הוא דרכיב עליה ועיי"ש עוד כל הבערה לצורך תבשיל שרי וכל בישול שרי רק שלא יהיה לצורך חול הרי דכיון דהוי צורך אכיל' מותר מה"ת ומה"ט מותר לבשל ביו"ט סמים מרים אשר רוצה לשתות אף דל"ה שוה לכל נפש רק לחולים והבריאים אינם שותין אותו דבר המר מ"מ כיון דהוא צורך אכילה ושתיה מותר ועיין ספר החינוך פרשת אמור דכ' להדיא דלגבי אכילה ל"ב דבר השוה לכל נפש. ואף דלענין הנאה גם כן התירה התורה להדיא ואעפ"כ בעי שוה לכל נפש היינו הנאה כיון דלאחרי' הרוב ל"ה הנאה וצורך לא התירה התורה אבל שם אכילה יהיה מה שיהי' התירה התורה וכמו שכתב הש"מ דכל צרכי בישול שרי והיינו במידי דמיכלי אבל הבערה לצורך הנאת הגוף ודאי צריך שיהיה שוה לכ"נ היינו רוב הבני אדם ואף דבר שהוא לרפואה אסור כמו שהוכחנו מדברי ס' היראים ורמב"ן וכמו שאוסר המג"א להדיא

סי' ג אם בישל ביו"ט דבר האסור מדרבנן כתב הש"א (סי' ס"ד) דלא עבר על דאורייתא כיון דמדאורייתא כשר אמרינן הואיל ואף דבודאי לא יאכלו האורחים מזה וממילא לא הוי אוכל נפש וגם דלא שכיח דיקלעו אורחים וירצו לאכול דבר האסור מ"מ כיון דמניע' האכיל' הוא רק מדרבנן לא עבר על דאוריית' ולכאורה י"ל למה שהעל' הנתיבות משפט (סי' רל"ד) דאם אכל איסור דרבנן בשוגג כשלא ידע שהוא איסור אין צריך שום כפרה והוי כלא עבר מאומה והביא ראיה מעירובין (דף מ"ז) בדרבנן עבדינן עובדא והדר מותבינן תיובתא עי"ש א"כ י"ל דשפיר שייך הואיל דאם יתרמי דאחד יאכל בשוגג הוי כאכילת היתר אולם כבר השגתי ע"ז בס' דברי חיים דיני נזקי ממון (סי' א) והבאתי ראיות ברורות דאף איסור דרבנן כשאכל בשוגג צריך כפרה כמו במס' תרומות (פי"א) דבש תמרים ויין תפוחים ושאר כל מיני פירו'