אמרי בינה אורח חיים קיג

לא אמר רק דאינו לוקה ולמ"ש י"ל דהא בש"ס ביצה ( (דף כ"א) הקשו אמאי עיסת הכלבים בזמן שהרועים אוכלים ממנה מותר לאפותו ביו"ט הא אפשר למפלגי' בלישה ומשני הואיל דאפשר לפייסן בנבלה והקשה הש"ס הא ר"ח לית לי' הואיל ומשני כגון דאית לי' נבל' והקשו הראשוני' הא אף לרבה דאית לי' הואיל מ"מ לכתחלה אסור רק האופה אינו לוקה וכ' שם בש"מ דלרבי עקיבא דדרש מנפש אף נפש בהמה מותר לעשות מלאכ' בשביל בהמ' רק מדרבנן אסור ומשום הואיל מותר לכתחילה איסור דרבנן וכן כתב הש"א (סי' ק"ד) לדון דמשום הואיל מותר אף לכתחלה איסור דרבנן ביו"ט א"כ ג"כ לענין חלה כיון דאי טוה"נ א"מ ליכא איסור דאורייתא במלאכת אפיה ביו"ט כיון דלא הוי רק מלאכה שאצל"ג ולפ"ז כיון דל"ה רק מלאכה דרבנן לא קש' דנימא יש ברירה כיון דאליבא דידן מספקא לן אם יש ברירה או א"ב ובדרבנן היכא דיש להקל ולומר אין ברירה אמרינן להקל כמו שהעלה הש"א דיני חמץ ואם א"ב מותר לאפות מטעם הואיל דאי בעי בצע מכל חדא

ולפ"ז א"ש דברי הרי"ף כיון דרבי אמר הלכה כר"א ולדידן לא נוכל לומר דעובר על ב"י מטעם טוה"נ ממון דאם טוה"נ ממון אז הוי אפיתו מלאכה הצל"ג והוי איסור דאורייתא ואיך נתיר לו לאפות ע"י הואיל כיון דאח"כ יפריש כיכר שלם אם לא יבצע מכל אחד ודילמא יש ברירה וקעביד איסור דאורייתא לכך הוכיח הרי"ף דע"כ סובר הטעם דעובר לא משום טוה"נ דא"מ רק מטעם הואיל אי בעי מתשל וטוה"נ בכה"ג א"מ וממילא הוי משאצל"ג ולא הוי מלאכת אפיה מלאכה דאוריי' רק איסד"ר ובדרבנן אמרינן שוב אח"כ לקולא דא"ב לכך יש לאפות ושפיר הוכיח דאמרינן הואיל כרבה והא דלא הוכיח דקי"ל הואיל מהא דשרינן מטעם הואיל אי בעי בצע מכל חדא וחדא הוא משום דנוכל לומר כיון דע"כ לא הוי רק איסור דרבנן י"ל דסמכינן על הואיל אבל מאן לימא לן דבאיסורי דאורייתא אמרינן סברת הואיל לכך הוכיח מדאמרינן הואיל אי בעי מתשל עלה ובדאורייתא אין חילוק בין לחומרא או לקולא ועיין ר"ן מס' שבת סוף פ' המצניע דהרי"ף פוסק כר"ש דמלאכ' שאינה צל"ג פטור ועיין ב"י (סי' רע"ח). וכן יש להוכיח מדברי הרי"ף עירובין פ' המוצא תפילין שכ' בהא דאם רק חייב וה"מ לר"י דמלאכה שאצל"ג חייב אבל לר"ש הוי מלאכה שאצל"ג משמע דפוסק כר"ש וכן מבואר מדברי רמב"ן מלחמות מס' שבת ועיין מס' שבת ( דף ע"ה) האי מאן דסלת סולתי ופי' הרי"ף דמוציא מעט קמח דק דק דחייב משום טוחן הרי אף דא"צ לטחינה הזאת ג"כ חייב עי"ש במאירי בחידושיו שהקשה באמת כן על הרי"ף ואכ"מ ליישב

אך גוף הדבר דאיסור דרבנן יהי' מותר אף לכתחל' היכא דשייך הואיל שכ' הש"א וכן הש"מ הנ"ל לא כל אפין שוין ע"כ בזה דהא מבואר ביצה (דף ז' ע"ב) רבה סבר אי איכא עפר למטה אין אי לא לא חיישינן דילמא מימלך ולא שחיט והיינו דאם מימלך ולא שחט נמצא שחופר בחנם ושם ע"כ איירי בדקר נעוץ דל"ה רק איסור דרבנן הרי דרז"ל לא רצו להתיר איסור דרבנן אף אם ברור לו כעת שישחו' וחיישי לדילמא מימלך ולא ישחוט ויתעבד איסור דרבנן על מגן מכ"ש דלא שרינן לעשות לכתחל' איסור דרבנן על סמך דהואיל אי מקלע דלדבריהם מהראוי להתיר לו שישחוט מק"ו אם מותר איסור דרבנן לעשות מטעם הואיל אי מקלע לו לצורך ק"ו אם כעת נראה לו הצורך שלא נחוש לדילמא מימלך ולא ישחוט כיון דאף אם לא ישחוט לא יעשה רק איסור דרבנן וכן שם ד"י וי"א דחיישי לדילמ' מימלך מבואר דמכ"ש דלא סמכינן על הואיל וכן כבר הביאתי להעיר בזה בהגהותי בד"ח בקונטרס מים חיים שם למרן אאזמ"ו זצ"ל (סי"י) מביצה (דף י"א) מולח אדם כמה חתיכות בשר אע"פ שאינו צריך אלא לחתיכה אחת ורב אדה בר אהבה מערים ומלח גרמא גרמא חזינן דבאין צריך לו אפילו חתיכה אחת אסור ואמאי נימא הואיל אי מקלעי לי' אורחים ושם ליכא רק איסור דרבנן דמדאוריית' אין עיבוד באוכלין כמבואר שבת (דף ע"ג) ודוחק גדול לומר דשם איירי בענין דל"ש הואיל וכן מן (די"ז) שם מי שלא הניח עירובי תבשילין ה"ז לא יאפה ולא יטמין והטמנ' הוא רק איסור דרבנן ועוד מכמה מקומות בהלכות יו"ט לאסור איסור דרבנן לכתחלה אף במקום דשייך הואיל ודברי הש"א צ"ע ברם בדברי ש"מ י"ל דכת' לכ"ע שרי לאפות לצורך כלבים אלא מדרבנן אסור כיון דאפשר להו בעיסה שרי טירחא כי האי היכא דאית בי' הואיל אף לכתחל' היינו טירחא כי האי דעושה בחד טירחא לצרכו ועי' מ"ש אאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני יו"ט (סי' א') ואם יזכיני ה' יבואר עוד בדיני יום טוב בזה וראיתי ברוקח ( סי' רע"ז) וז"ל שאם ירצה יפריש חלה קטנה ויאפנה ומאכיל לכהן קטן כדאמרינן בבכורות ואם אין שם כהן קטן קי"ל כר"א דאית לי' הואיל ואי מקלע כהן קטן אכיל הלכך מותר לאפות' או אם חפץ יאפ' הכל ויקראו שם לאחר אפיתן עכ"ל וכ"ז דלא כתוס' ורוב ראשונים דלכתחלה לא סמכינן על הואיל לכן לא תקרא שם עד שתאפה וגם מ"ש לומר הואיל אי מקלע כהן קטן מבואר בטור ורמ"א (סי' תנ"ז) דדוקא אם יש כאן כהן קטן שלא ראה קרי אז מותר ובפרט למה שהוכיחו התוס' פסחים דהואיל דלא שכיח ע"כ ל"א אין לנו לא שכיח יותר מזה שיזדמן לו אורח ביו"ט כהן קטן שלא ראה קרי לכן סתם הרמ"א דל"א להתיר רק כשיש כאן כהן קטן

אמר המחבר כאשר בעזה"י נגמרו לצאת מדפוס העלים מדיני פסח הגיע לידי ספר זית רענן חלק ב' הנדפס מחדש ע"י בן כבוד שארי הגאון האביר המחבר זלה"ה ה"ה ידי"נ הרב הגדול שיחי' ובפתחי הספר ראיתי שמה (סי' ח') מובא פעמיים דברי אאמ"ו הגאון ז"ל מדיני פסח אשר שמע משמו והשיג עליו ובמחילה מכ"ת של הגאון המנוח ז"ל כי לא שם עיונו בדברי אאמ"ו ז"ל בספרו דברי חיים לכן השיג עליו וכל מעיין ישפוט בצדק וישכיל ויבין כי על מגן השיג עליו והדברים פשוטים בכ"ז מצוה וחובה עלי להיות בן מכבד אב ולהציג הדברים מול עין הרואה יען כי באו לידי הדברים עת זכיתי לסיים דיני פסח בעזה"י בחיבורי

באות א הביא דברי אאמ"ו שהשיג ע"ד הנו"ב ורעק"א ז"ל דדעתם בנכרי שהלוה לישראל על חמצו והרהינו אצלו דמהני ביטול של ישראל ההוא אמר דל"מ דהוי א"ב והביא ראי' מדברי הרמ"א יו"ד (סרנ"ח ס"י) דאינו יכול הלוה להקדיש המשכון. וכבוד שארי הגאון בעל ז"ר ז"ל הסכים ג"כ לזה משום דכל עיקרו של ביטול הוא מטעם הפקר וא"י להפקיר דבר שאינו ברשותו כ"כ משכון ואף נכרי מישראל דלא קנ' משכון וראי' לזה מדברי המרדכי סוף פ' הספינה ומדברי הרמ"א אינו ראי' דהתם בישראל מישראל דקונה משכון עכ"ד והמעיין בדברי רמ"א יו"ד יראה שמקורו מדברי המרדכי הנז' והרמ"א סתם בכל משכון אף אם הוא ביד גוי כמו דמבואר במרדכי ואאמ"ו ז"ל בדברי חיים דיני חמץ (סי' ו' וסי' י"א) הביא דברי ר"י ודברי ש"מ כתובות ( (דף נ"ט) דאף במשכון קרקע דלא שייך בי' קנין מדר"י דבע"ח קונה משכון מ"מ מה שכנגד מעותיו א"י להקדיש וכן מבואר מדברי הש"ך יו"ד (סי' רכ"א ס"ק מ"ד) ומה לו להביא יותר

ברם בגוף הדבר לענין ביטול אף כי הגר"ע ז"ל והמקו"ח (סי' תמ"ח) כ' ג"כ דבגזל חמץ פסיקא להו דהנגזל א"י לבטל דאינו ברשותו והשיג מזה על ס' תורת השלמים מבעל ח"י מ"מ יש למשדא בי' נרגא ומצאתי מקום לדברי הח"י וכן בזכרוני דפשיטא לי' לבעל כנסת יחזקאל (סי' ל"ד) שהשיג על התורת השלמים שכתב ממה דגזל חמץ ועבר עליו הפסח דאסור אחר הפסח אף דנגזל אינו עובר על ב"י וכ' הכנ"י דשם הבעלים פשעו שהי' להם למכור החמץ לגוי אגב חצירו או לבטל כמ"ש המג"א והטו"ז (סי' תמ"ג) ומאד דבריו תמוהין הא הלכה גלוי לכל הוא דאין אדם יכול למכור ולהפקיר דבר שא"ב והמג"א והטו"ז איירי בפקדון דכל היכא דאית' ברשות' דמרי' איתא משא"כ בגזילה אולם להמבואר בש"מ ב"ק (דף ל"ג) דאף בגזלן גמור אם הקדישו הנגזל והעמיד אח"כ את הגזלן בדין והוציא מידו ה"נ דקדיש והא דאמר ר' יוחנן דאינו קדוש הוא דוקא היכא דלא הוציאו בדיינין ואחר שגבאו בשור תם ולא קבל הדמים אנו רואים כאילו מעיקרא כשהקדישו הי' כבר בא ברשותו. ובהגהותי לדברי חיים (סי' ל"ב) בדיני מכירה הביאתי ראי' לזה מאביי דסובר בע"ח למפרע גובה ואי אקדיש מלוה קדוש כשגבה לבסוף וכתב שם רש"י דלא אקדיש גוף החוב רק מה שיגבה נאמר גם כן דלא יהני ההקדש דהוי אינו ברשותו עכ"פ ואף בקרקע במקום דא"י להוציא בדיינין הוי כאינו ברשותו ושם ג"כ א"י להוציא בדיינין הקרקע דיכול לסלקו בזוזי וכן אף במטלטלין אמרינן למפרע גובה כמ"ש הרמב"ן שם ואמאי הא אינו ברשותו הוא א"ו כיון דגבאו לבסוף חל ההקדש והמכר למפרע כמו בשור תם והביאתי עוד שם מדברי הטור והרמ"א ח"מ ( סי' ת"ז) דאף בזה"ז דאין דנין דיני קנסות מ"מ אם מכרו הניזק מכור וכשיתפסנו יקחנו הלוקח ועי"ש בסמ"ע אע"ג דאין לו בו דבר עד שיתפסנו אפ"ה מכירתו מכירה וזה הוי ודאי אינו ברשותו דא"י להוציא בדיינין כלל רק תפיסתו מהני ובכ"ז מהני אח"כ המכירה ועוד כתבתי שם בזה א"כ בידו להפקיר ג"כ חמץ שביד הגזלן או למכור דאח"כ כשמחזירו חל למפרע והא דכתב הרמ"א והמרדכי דא"י להקדיש המשכון אף דהקדש מפקיע מידי שעבוד מ"מ כיון שהוא ברשות מלוה הוי כא"ב היינו דא"י לאסור על המלוה דאם יחול ההקדש מהשתא מאין יגבה חובו ועיין ש"ך ח"מ (סי' רי"א) דכתב לענין המותר מן החוב דוקא להקדיש א"י אבל למכור יכול ועי"ש בנתיבות וא"כ מ"מ יש לומר כיון דיכול להפקיר ולמכור לאחר שיפדנו דמהני המכירה ואף במה דאינו בידו כלל חל המכירה למפרע כשנתקיים התנאי כמבואר ברמ"א ח"מ (ס"ס רי"א) וכמו שהאריך שם בדיני מכירה אאמ"ו ז"ל להביא ממרחק ראיות מגירושין וקידושין והדבר מבואר ברמ"א הנ"ל מכ"ש שיכול למכור משכון כשיתקיים התנאי ויפדנו דיחול המכירה מעכשיו וממילא מהני הביטול ג"כ ובגזל נמי לדעת הש"מ י"ל דמהני המכירה

אולם בהשמטות שם הבאתי מדברי המרדכי ב"מ ( פ"א) ותשובת רשב"א דמבואר דבגזילה ל"מ המכירה אף אם הוציא בדיינים והראי' שהביאתי מאביי דאקדיש מלי' דמהני בארתי במקום אחר באורך ליישב הדברים ויבואר אי"ה בחלק ח"מ וא"כ לא מהני בגזילה המכירה וההפקר וכמו כן הביטול ל"מ אך למה שבארתי לעיל בסוג ביטול החמץ מדברי הר"ן והרמב"ן חידושי פסחים דלא יחזיקו כשלו ויחשבנו כעפר ושלא יהי' רוצה בקיומו ובארתי דאף על חמץ שברשותו והוא של גוי רק דקבל עליו אחריות י"ל דג"כ מהני עיין לעיל (סי' ב') באורך טעם הדברים.