אמרי בינה אורח חיים קיב

לכם ממש י"ל דלכך ל"מ קנין דרבנן למיפק בי' אבל מהא דאמר רב נחמן מבואר דאף למאן דפוסל סוכה שאולה ג"כ נפיק ע"י קנין דרבנן. ולמ"ש יש לומר דמגזל עצים אין כ"כ ראי' די"ל שם כיון דאתי לידו בתורת גזילה תקנו רבנן מפני תקנות השבים דלא יצטרך לסתור הבנין משא"כ בהך דאסא דלא אתכוין כלל לגזול רק הואיל דגורם שיתעבד אביד' חשיב באיסורא אתי לידו שלא לצאת בו בזה י"ל דאף בגזלן ממש קונה אף בשינוי החוזר מטעם תקנות השבים ג"כ מ"מ היכא דרק באיסורא בא לידו ולית בי' קנין גזילה גרע דל"ש כ"כ תקנות השבים לכך הביא תו' ראי' מההיא סבתא דשם פי' רש"י דגזלי ממנה עבדי דריש גלות' עצים וסככו בהן דאף דהם גזלו מ"מ הריש גלותא לא גזל והבנין הי' שלו ומה תקנות השבים שייך בזה ובכ"ז כיון דבבא לידו בתורת גזל עבדו רבנן תקנתא דמריש משום תקנות השבים ולא פלוג רבנן בתקנתן ובכ"מ דבאיסורא בא לידו שייך תקנות מריש כן נמי ראוי שיהני בזה שינוי החוזר וע"ז מתרצי דבלולב ל"ש כ"כ תקנות השבים דנקל להתיר אגודו

וקצת יש להתבונן בדברי תוס' שם דכתבו עוד ומה שנקצץ מן המחובר לא חשיב שינוי מעשה כיון דלא נשתנה שמו בכך דמעיקרא אסא והשתא אסא ומה ק"ל למ"ש דהגוזז לא אתכווין לקנות בתורת גזילה רק במה שגורם שיתעבד מטלטלין ויהי' אבידה זה חשיב באיסורא אתי לידו א"כ גוף השינוי מעשה הוא האיסור ובזה ל"ש שיקנו ע"י שינוי מעשה. אולם אף בלא דברינו למה דנלמוד בפשטות הדברים דהחותכו מהמחובר הוי גזלן ממש מ"מ כיצד נוכל לומר דמה שנקצץ ממחובר יחשב שינוי מעשה כיון דבזה נעשה גזלן וע"כ סברו תוס' דשינוי מעשה עם הגזילה בא ביחד כן נמי אתי שפיר אף לדרכינו ועיין בכ"ז

סי' כ"ז כתב האלפסי פסחים (דף מ"ו) הלכה כר"א דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה ולכי נפק יו"ט שרפינן לה ואח"כ הביא פלוגתא דרבה ור"ח באופה מיו"ט לחול דרבה אמר אינו לוקה דאמרינן הואיל. וכתב ואסיקנא בפלוגתא דר"א ור"י קא מיפלגי דרבה אמר אמרינן הואיל כר"א דר"א סבר דהאי חלה חמץ שמוזהרין עליה בב"י ובי"מ הוא מ"ט דאמרינן הואיל ואי בעי מיתשל עלה כו' ור"י סבר ל"א הואיל ואיפסק הלכתא כר"א הלכך הלכתא כרבה דקאי כר"א דהלכתא כוותיה. והקשה הר"ן הא אסקינן סוף פ"ב דקידושין דטוה"נ ממון וא"כ אפשר דהלכתא כר"א דעובר על ב"י ובי"מ מטעם דטוה"נ ממון ולא משום הואיל דאי בעי מיתשל ואם נאמר דאף אם טוה"נ ממון מ"מ בעינן לבא לסברת הואיל דכל חדא וחדא חזיא כדי שיהי' ראוי לאפות היה לו לרי"ף לומר מטעם זה דהלכתא כרבה וע"כ דמזה ליכא הוכחה די"ל הואיל דבידו עדיף א"כ אינו מוכח גם אם תאמר דהלכתא כר"א דהוא משום הואיל אי בעי מיתשל דלמא הוא מטעם טוה"נ ממון

וי"ל בדרך חידוד דהנה מבואר ש"ע (סי' תק"ו) בעיסה שנילושה בערב יו"ט דאין מפרישין ממנו חלה ביו"ט דעת המרדכי דאסור לאפות הואיל דא"י לאכול והקשה הב"י הא חלת חו"ל אוכל והולך ומשייר ואח"כ מפריש א"כ ראוי לאכול וכתב הב"ח דכוונת המרדכי כיון דהשתא אינו רשאי לאכול כולה וכשאופה וישייר אסור דמ"מ אפשר למיפלגי בלישה מקרי והוי כמו עיסה חציה של ישראל וחציה של נכרי דהא רק ארי' דרבע עליה דאין מפרישין ביו"ט והוי מ"מ כאפשר למיפלגי. ובמג"א שם תמה הא במתניתן דכיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט נמי נימא דאפשר למיפלגי בלישה ובכ"ז מותר לאפות וכבר ביארו האחרונים אף דשם ארי' דאיסור דאורייתא רבע עליו דיעבור על ב"י ובי"מ מ"מ מדאורייתא יכול להפריש ולשרוף קודם שתחמץ כמו שכתבו תוס' שם רק מדרבנן אסור ובכ"ז מותר לאפות. ונראה ליישב דהא כל מה דאמרינן חלת חו"ל אוכל ומשייר ואח"כ מפריש כתב המרי"ו מובא בטו"ז יו"ד הלכות חלה דהטעם הוא דבדרבנן אמרינן יש ברירה והוברר למפרע שמה שמפריש הוא חלק החלה ומה שאכל בהיתר אכיל וא"כ י"ל עד כאן לא שרינן לאכול הפת על סמך שיפריש אח"כ רק אם כבר אפה אבל אם גילגל העיסה מעי"ט ועדיין לא נאפה אינו רשאי לאפות דממ"נ אם לא יאכל ממנה ביו"ט הוי אפיה שלא לצורך ואם יאכל וישייר ויסמוך על מה שיפריש אחר יו"ט א"כ בהכרח צריך אתה לומר דהובררה למפרע שמה שמפריש הוא חלק החלה ומה שאכל היה של היתר א"כ ע"כ אפה שלא לצורך הדיוט דאל"כ הוי תרתי דסתרי והמרדכי סובר כשיטות הסוברים דאף בחד טירחא לבשל או לאפות ביחד קדירה אחת או פת אחת בעדו ובעד נכרי ג"כ אסור מטעם דאפשר למיפלגי בלישה וכמבואר מדברי תוס' פסחים שם שהקשו מה מועיל היתר לאפות מטעם הואיל אי בעי בצע מכל חדא וחדא הא זה ג"כ אסור מטעם דאפשר למיפלגי בלישה וכתבו דל"ה רק איסור דרבנן וגבי חלה לא אסרו משום תיקון חלה ועיין ד"מ (סי' תקי"ב ובב"י שם משם האורחות חיים ובמג"א שם (ס"ק ג' ובמ"ש אא"ז מ"ו ז"ל בקונטרס מים חיים (סי' ח"י) שבספר דברי חיים וא"כ ביו"ט אחר שאינו של פסח דל"ש תיקון חלה דיכול להשאיר העיסה על אחר יו"ט אסור. אך לפי"ז יש להבין בסוגיא שם הא דמותר לר"א לאפות מטעם הואיל אי בעי בצע מכל חדא וחדא ואף אם מפריש אח"כ חלה שלמה מ"מ מותר מטעם הואיל [וע"ש ס' חכמת שלמה וברש"ל בתשובה דהוכיח מזה ממה דצריך לבא להואיל אי בעי בצע ולמאי צריך לבצוע מכל חדא וחדא הא יכול לבצוע מחדא על כולם וגם באמת יעשה כן וליכא טירחא בזה א"ו דצריך או שיפריש עוגה שלמה על כולם או לבצוע מכל חדא וחדא ולא סגי אם מפריש פרוסה מאחת על כולם. ותמהני על רבינו הגדול מרן עק"א ז"ל בדו"ח על פסחי' שם שעמד ע"ז בתמי' הא דין גדול הוכיח מזה המהרש"ל וכנ"ל] ויקשה אם מפריש אח"כ חלה שלמה ואינו בוצע מכל חדא וחדא נימא לחומרא דילמא יש ברירה והוברר שזה חלקו של כהן ואפה שלא לצורך. בשלמא אם באמת בוצע מכל חדא וחדא לא מחמרינן מטעם הואיל דאפשר למפלגי בלישה כיון דל"ה רק איסור דרבנן שרי משום תיקון חלה אבל אם אח"כ מפריש חלה שלמה אם יש ברירה הוברר הדבר שלמפרע אפה שלא לצורך ואינו דומה להואיל אי מיקלע אורחים הרי דעל ספק מלאכת אוכל נפש אינו חייב ולעולם כל היום הוא בספק דלמא מימלכו אורחים לבא ואם יבאו ויאכלו לא עשה איסור אבל לענין הפרשת חלה שתלוי בו ולהפריש חלק הכהן מוכרח שוב אם נאמר י"ב הוברר שזה חלקו של כהן ואפה שלא לצורך

ונראה דהנה מה שס"ד דר"א ור"י פליגי אם טוה"נ ממון ע"כ הא דשרי לאפות לר"א הא אף אם טוה"נ ממון ועובר אם לא יהי' נאפה מ"מ מוטב שיעבור בב"י בשוא"ת ממה שיעבור בקו"ע על ל"ת מלאכה וע"כ אתינן לסברת הואיל אי בעי בצע מכל חדא וחדא וע"כ צ"ל דר"א לשיטתו דסובר אין ברירה בבירור כמבואר ש"ס נדרים (דע"ד) דאי יש זיקה בשומרת יבם אין ברירה ואף שניהם אינן יכולין להפר כיון דבשעת הפרתן אין ברור לנו מי הוא אישה [ועיין טורי אבן ר"ה (דף י"ג) דכ' דר"א סבר בכורות (דף נ"ז) לגבי אחין שחלקו לענין מעשר בהמה דיש ברירה וכתבתי בגליון דשם הוא ר' אלעזר אבל ר' אליעזר מוכח מש"ס נדרים הנז' דסובר א"ב ובביצה (דף ד') דר"א סבר נשחטה הובררה דלאכילה עומדת הרי דסובר י"ב וכן ביצה (דף ל"ד) ועוד אמר ר"א עומד אדם על המוקצה וצריך לחלק בין דרבנן לדאורייתא] וכיון דא"ב שפיר רשאי לאפות כ"ז שלא הוברר ולמה דמסיק הש"ס דכ"ע סברי טוה"נ אינו ממון רק דפליגי בהואיל י"ל אף לדידן דפסקינן בדאורייתא א"ב מספק וא"כ היכא דהחומרא יהי' דאם יש ברירה עביד איסורא אמרינן להחמיר מספק דילמ' יש ברירה א"כ כיצד יהי' רשאי לאפות הא אם יפריש אח"כ חלה שלמה דילמ' יש ברירה והוברר למפרע שזאת היא החלה ועשה מלאכת אפיה שלא לצורך. יש לומר דהנה אם טוה"נ אינו ממון א"כ אין לו שום תועלת מאפית החלה רק שהוכרח לאפות כדי שלא תחמיץ ושלא יעבור על ב"י וכיון דאינו צריך לעצם האפיה רק לסלק ממנ' החשש חימוץ הוי מלאכה דאצל"ג וכמו מכבה גחלית ברה"ר בשבת שלא יזקו דהוי מלאכה שאצל"ג והחופר גומה וא"צ אלא לעפרה והמוציא מת לקברו דכולן הוי לסלק הדבר וה"נ עיקר תועלת ותכלית האפיה הו' שלא יחמץ העיסה ואינו אסור אלא מדרבנן בשלמא אם נאמר טוהנ"מ שפיר יש לו תועלת מן האפיה בעצם דיהיה לו אח"כ טוה"נ לתת לכל כהן שירצ' אבל אם טוה"נ א"מ היינו דאינו שוה כלל וכמו שהוכחתי בהגהותי בד"ח דיני חמץ (סי' כ"א) מש"ס כתובו' (דף ק"ה ע"ב) ורמ"א יו"ד (סי' ק"ס ודלא כמו שכתב במקו"ח וכן מבואר מירושלמי סוף מס' נדרים דאי טוה"נ א"מ אינו רשאי לקבל עבור זה ממון א"כ אין לו שום תועלת רק לסלק איסור חמץ והוי מלאכה שאצל"ג ומה שהקשה השא"ר דאף אי טוהנ"מ יפקיר הטוה"נ וכ' דבכ"מ טוה"נ א"מ רק לגבי חמץ לא גרע מגול"מ וכבר כתבתי בזה לעיל (סי' ד') ולדברי הירושלמי דאינו רשאי לקבל עבור זה ממון ע"כ הפירוש אי טוה"נ ממון היינו שיכול לקבל ממון בעד זה ובכ"מ הוי ממון והא דהקש' דיפקיר הטוה"נ צריך לומר דהא באמת מה טוה"נ יש לו בו מי פתי יתן לו ממון בעד עיסה חלה טמאה הא כל כהן לא יקבלנו שלא יעבור על ב"י והמקו"ח כתב בזה כיון דבאמ' הא דעובר על כל חמץ שלו חידוש הוא דא"ב ועשאה הכתוב כאלו הוא ברשותו לכן גם בזה כיון דאם ל"ה חמץ היה שוה טוה"נ והיה ברשותו אוקמי' הכתוב ברשותו אולם יש לגמגם בזה בשלמא כל חמץ דעלמא כבר הי' שלו וברשותו קודם זמן איסור וחידשה התורה אף אחר זמן איסור אינו יוצא מרשותו אבל בכה"ג דאינו שלו וחלק של כהן הוא שמפריש רק טוה"נ נשאר לו וכיון שלא ימצא מי שיקבלה איזה זכות שייך לו בה ואף בקנה חמץ בפסח דלוקה וכתב הרשב"א בתשובה (סי' קע"ו) אף דאיסורי הנאה אין לו בו זכי' מ"מ בחמץ גלי התורה הרי דאף לקנות מחדש גלי לן התורה דעובר ואוקמי' ברשותיה היינו מ"מ כיון שרוצה לזכות אמרינן דרואין כאילו נ"ה חמץ דזוכה כן אף שהוא חמץ ואסור בהנאה זוכה בו לענין שיעבור על ב"י משא"כ בחלה כיון דלא יקבלנ' הכהן איזה זכות יש לו בהעיס' למימר טובת הנ"מ לאוקמי ברשותו כדי שיעבור עליו וצ"ל כיון דאם תאמר שלא יעבור שוב לא יהי' אסור אחר הפסח וישאר לו בו שפיר טוה"נ על אחה"פ והוי גורם לממון לכך עובר וכיון שכן שפיר א"י להפקיר דהוי כדבר שלא בא לעולם [ועי' מ"ש לעיל להשיב ע"ז] עכ"פ אם טוה"נ ממון שפיר הוי מלאכה הצל"ג אבל אם טוה"נ אינו ממון שפיר הוי מלאכ' שאצל"ג וליכ' רק איסו' דרבנן ובדרבנן סמכינן לקולא לומר שוב אין ברירה

וי"ל ג"כ בישוב קושית תוס' אמאי סמכינן לכתחלה על הואיל הא רבה