אמרי בינה אורח חיים קי

עוד י"ל בקושית הש"א הנ"ל דלאביי אליבא דראב"י דסובר שינוי במקומו עומד הא דקאמר א"ז מברך אלא מנאץ היינו דבאמת עיקר חיוב חלה הוא מצד הנגזל דלו יהי' כאלו עירס עריסתו של חבירו ובאמת אין הגזלן יכול להפריש מן העיסה דהוי כתורם ש"ח רק יכול להפריש מעיסתו שמביא עיסה אחרת ומפריש ממנה ע"ז דאף דהתורם משלו על ש"ח הוי איבעי' במס' נדרים אם צריך דעת היינו אם ניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו אבל בגוזל מחבירו כיון דחבירו לא יפריש שזה אינו רוצה להחזיר לו י"ל דשפיר אינו מקפיד הנגזל אם מפריש הגזלן משלו ע"ז לאפקועי איסור טבל מן העיסה ושפיר קאמר כיון דמ"מ מפריש להתיר דבר הגזול א"ז מברך אלא מנאץ כיון דבעבירה בא לידו העיסה של טבל אף שהוא הפרישה מן עיסת היתר כן י"ל

אגב אציג פה מה דיש להעיר בש"ס דפסחים (ד' ל"ה) על הא דקתני במתני' שם של מע"ש והקדש שנפדו ופריך בש"ס פשיטא ומשני דקמ"ל אע"פ שלא נתן את החומש דחומש אינו מעכב והנה זה כבר אשמועי' ר' במתני' דברכות פ' ג' שאכלו ולכאור' הי' נרא' דמע"ש והקדש בנתן הקרן ולא נתן החומש אין דינן שוין דבהקדש מבואר ברמב"ם (פ"ז מערכין) דמדברי סופרים אסור ליהנות עד שיתן את החומש שמא יפשע ולא יתן אבל בשבת מפני עונג שבת מותר לאכלו שהרי הגזברים תובעי' אותו ובמעשר שני מבואר (פ"ה שם) דלא יאכל עד שיתן החומש ואפילו בשבת גזירה שמא יפשע ולא יתן ובאמת יש לעיין בהא דמבואר בר"מ (ספ"א דברכות) דאם אכל הקדש שנפדה אע"פ שלא נתן החומש דמברך תחלה וסוף ואמאי לא נימא דמ"ש מטבל של דבריהם כיון דזה ג"כ אסור מדבריהם ובהלכות עירובין (פ"א) דכ' דמערבין בו א"ש עכ"פ על הקדש דבשבת התירו לו לאכול אבל מ"ש כיון דאסור אף בשבת לאכול עד שיתן החומש א"כ אין הסעוד' ראוי' לו וצריך לחלק בין איסור זה לאיסור טבל מדבריהם דטבל מדבריהם איסור גופו גרם וחתיכה דאיסורא הוי ולכך אינו יוצא בו וכן אין מברכין דהוי מהב"ע באיסור גופו מה שא"כ הא דאסרו לאכול עד שיתן החומש הוי כמו איסור דבר אחר גרים לו וכיון דל"ה רק דרבנן מחלקינן בין איסור גופו לאיסור דבר אחר גרם לו כמו דמבואר פסחים (דף מ"ח) ואי אמרינן מוקצה דאורייתא מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר מבואר דבדרבנן מחלקין וכן פ' רמב"ם דנסכי' של מוקצה כשר מה"ט דאיסור ד"א גרם וה"נ כיון דכבר נפק לחולין אף דלא נתן החומש ואסר לו לאכול עד שיתן החומש מ"מ אין איסור גופו הוא. עכ"פ כבר אשמועינן רבי דבר זה דחומש אינו מעכב פעמיים בברכות ובעירובין והא י"ל דבפסחים אשמעינן רבי אם נפדה בלילה והי' ס"ד כיון דמחוסר ממון ל"ה כבידו ונאמר דיש דיחוי אצל מצות כיון דקודם פדיון אינו ראוי למצוה לצאת בו ידי חובת מצה קמ"ל דמ"מ כיון דבידו לפדות אף דמחוסר ממון אין דיחוי והוי כמו דקתני במתני' דסוכ' היו ענביו מרובין מעליו פסול ואם מיעטן כשר ואין ממעטין ביו"ט וכמ"ש התוס' הואיל דהוי בידו אף דעושה איסור מ"מ חשיב בידו ואשמועינן כאן אף דמחוסר ממון וגם עושה איסור דאין פודין ביו"ט מ"מ אם עבר כשר או דאין דחוי אצל מצות ועיין בזה

ולכאורה יש להעיר הא דמעשים בכל מקום שבא אורחים לאכול על שלחן בעה"ב בליל חג הפסח ויוצאין במצה שנותן לו הבעה"ב שהזמינו לאכול ידי חובת אכילת מצה ולהמתבאר דמצה בעינן שיהיה שלו א"כ צריך שיכוין לזכות בו דבמה שמזמינו ונותן לפניו לאכול אינו שלו עדיין כמבואר מנדרים (דף ל"ד) בר"ן ורא"ש שם ועיין תשובת מהרי"ט (סי' קנ"א) ובאה"ע (סי' כ"ח סי"ז) ובב"ש שם שהקשה מהא דמבואר בא"ח דאין האורחין רשאין ליטול וכ' דהוי רק ס' קידושין ובס' המקנה כ' שם דבא"ח ל"כ רק מהלכות ד"א אבל ל"ה גזל כשנותן לאחר והביא ראיה ממעילה אם אמר תן בשר לאורחים אם נטלו מעל בעה"ב מיד כמבואר מדברי תוס' קידושין דבשעה שנטלו יצאו לחולין ואי נימא דאם הקדיש האורח את חלקו אינו הקדש הא כל מתנה שאם הקדישו אינו הקדש אינו מתנה א"כ ל"י לחולין ואמאי מעל עי"ש ולהמבואר בנדרים הנז' נראה דלא קנה באמת וממעילה אינו ראיה די"ל דוקא במזמינו לאכול על שלחנו אינו קונה רק מה שאוכל משא"כ אם נותן לו לאורח דבר מה שילך ודאי קונה ויכול להקדישו ומלבד זה בנתנו לאורח אף דל"ה שלו להקדיש ולתת לאחרים מ"מ כבר זכה בו לענין זה שיכול לאכול ואם נתנו בידיו ובא ליד האורח ודאי זכה עכ"פ ששוב אין ביד הבעה"ב להוציא ממנו רק שיאכלנו וא"כ שפיר מעל דכיון דיש לו לאורח זכות זה לאכול נפק לחולין ע"י מעילה ובזה ג"כ אינו ראיה מה שהביא שם מדברי תוס' ר"פ הגוזל ומאכיל כמובן עכ"פ לענין שיהיה יוצא ידי חובת מצה הי' מקו' לומר דבעינן שיתכוין לזכות בהמצה ומותר לצורך מצוה לקנות כמבואר מג"א (סי' ש"ו) דאל"כ ל"ה מצתכם אולם למה שבארנו לעיל דזכות לאכול סגי וגם כיון שבא לתוך פיו קונה ממילא וכיון דלא כתיב מצתכם להדיא רק מגז"ש דלחם מחלה י"ל בכה"ג כשאוכל בלי שום מוחה ובדעת בעה"ב אף דלא נתכוין לקנות ממש מ"מ יוצא בו ידי חובת מצה

סי' כ"ד כתב המג"א (סי' תנ"ד סק"ה) כשאופין הרבה בתנור אחד יאמרו כל מי שיגיע מצתי לידו יהי' לו במתנה ונ"ל דטוב לומר כן בשעת טחינה שלפעמים נתחלף הקמח. ולכאורה יש לומר אף דנתחלף מ"מ קונה בשינוי ע"י הלישה ואפיה אולם ראיתי בב"ח שכתב הואיל דאע"פ שקנאו בשינוי הוא רק בדיעבד מ"מ לא יברך עליו משום בוצע ברך ניאץ ד' לכך טוב יותר שיאמרו בשעת טחינה. אך י"ל דגם מדינא אינו יוצא אם מתחלף לו הקמח הואיל דבאמת לא נתכויין לגזול ולא מצינו שיקנה ע"י שינוי רק היכא דכבר נקנה לו הדבר בקנין גזל דכל גזלן יש לו קנין עכ"פ לענין חיוב אונסין ושיקנה בשינוי וזה דוקא אם נתכוין לגזול אבל אם אינו מתכוין לגזול אינו קונה בשינוי ועיין ס' מח"א דיני גזילה (סי' ז') ובד"ח דיני גו"ג (סי' ד') באורך בזה דבלא ידע ל"ה גזלן א"כ מה"ד צריך לומר דכל מי שיגיע לידו קמח שלי יהיה שלו. אך י"ל דמ"מ א"ש דברי הב"ח דאתי עלה מטעם ברכ' דאל"כ ל"ה צריך שכל א' יאמר שנותן במתנ' רק שכ"א יכוין אם הוא שלו טוב ואף אם נתחלף רוצה בחילופיו ואף שלמ"ד חבירו הי' יכול לצאת בו דממ"נ אם שלו הוא טוב ואף אם של חבירו הוא רוצה לקנות וקונה אח"כ בשינוי ובאמת אין לו דין גזלן בכה"ג כיון דחושב שהוא שלו ומ"מ אם נתחלף רוצה לזכות בקנין וקונה בשינוי לכך כתב דמ"מ אינו רשאי לברך ועדיין יש לגמגם דבכה"ג מ"מ לאו בכלל בוצע ברך הוא ורשאי לברך שוב ראיתי בספר מקו"ח שכ' דבאמת לא שייך קנין שינוי בכה"ג והעלה דאף קודם אפייה מהני שיאמר כל מי שיגיע לידו יהי' לו במתנה דממ"נ אם נתכוין חבירו שיגיע קמחו לידו לגזול דאז שוב אינו יכול להקנותו במתנה מטעם דהוי אינו ברשותו דהא קנאו חבירו בשינוי ואם לא נתכוין לגזלו הרי הם כפקדון ביד חבירו ויכול להקנותו במתנה וכן העלה בזה בס' ש"א ( סוף סי' צ"ג) דהיכא דלא נתכוין לגזול רק דנתחלף של זה לזה ואם הי' יודע הי' נוטל את שלו ולא של חבירו לא יצא מרשות בעלים ובידו להקדיש ולהפקיר ולתת במתנה לכל מי שירצה וכתב לעיין בתוס' קידושין (דף נ"ו). והנה לכאור' מדברי תוס' שם אין ראי' דס"ל דאיירי שם שנתן הדמים שיאכלם בתורת מ"ש אבל לשיט' רש"י שם שנתן בתורת חולין א"כ אין המוכר בעצמו יכול לחללו ואיך יכול לעשות שליחותו ועי"ש בס' המקנה וכן בתוס' ב"ק (דף ס"ח) כתבו באמת דהוי אינו ברשותו אולם בריטב"א קידושין שם מבואר כיון דלא אתי לידי' דמוכר בתורת גזל אלא בתורת מקח וממכר והיה סובר שיצאו לחולין ואילו איתי' קמן ואמרינן לי' דלהדרינהו ללוקח הוה מהדר להו וכיון דטעותא הוא ל"ה מעכב להו כפקדון חשיב גבי' שיכול מפקיד להקדישו ולחלל עליו כו' מה שאין כן בגזלן דאי אמרינן לי' דלהדרה לגזילה לא הו' ציית לן עכ"ל הרי מבואר דבבא לידו בטעותא הוי כפקדון ועי' צל"ח פסחים (דף נ"ז ע"א) בהא דאין נותנין פאה לירק שכתב ג"כ בפשיטות שם כיון דעניים לא נתכוונו רק בתורת פאה וכיון שזה הוא בטעות ממילא הירק שביד עניים ברשות בעלים הן עי"ש

וראיתי בקצוה"ח ( סי' שנ"ד) שהביא דברי תוס' ב"ק הנ"ל ודברי ריטב"א קידושין וכ' ונראין דברי תוס' דכל היכא דלא ידע הו"ל דבר שאינו ברשותו אע"ג דציית דינא וראי' מהא דאמרינן שם ב"ק צנועין ור' דוסא אמרו דבר אחד דתנן ר"ד אומר לעתותי ערב אומר כל שלקטו עניים יהי' הפקר וגבי לקט לאו בתורת גזילה אתי לידי עניים אלא משום דאין בקיאין בדין דשנים לקט ושלשה אינן לקט ועניים סברי דשלשה נמי לקט וכמו שפי' רש"י שם וא"כ ודאי צייתי דינא ואפ"ה חשיב לי' א"ב ודוק' פקדון דכל אימת דבעי שקיל לי' אבל כל שבטעות בא לידו הואיל דמחוסר העמדה בדין אע"ג דציית דינא הו"ל דבר שא"ב ולענ"ד יש לחלק משם דשם אף דלקטו העניים בטעות מ"מ כבר נתערב כל מה שלקטו הן מה שלקטו כדין והן מה שלקטו בטעות ואף אם יעמיד את העניים בדין ויודיע להם ויצייתו דינ' מ"מ אין ביד בעלים ובידם לברר איז' שבלים לקטו בטעות ולכל היותר לא יתחייבו רק להחזיר ממה שלקטו שלא כדין לפי חשבון דהוי כנתערב ממון של א' בשל חבירו אבל מ"מ לא נוכל לברר איזה הם שלקטו בטעות והוי שפיר אינו ברשותם של הבעלי' לענין הפקר דצריך שיחול שם הפקר על דבר המבורר מה שלקטו יותר על דינם וכיון דצריך חלוקה ביניהם שפיר הוי א"ב משא"כ בדבר המבורר בפני עצמו והבעלים יוכלו לברר שבא ליד חבירו בטעות כיון דהוא ציית דינא שפיר י"ל דהוי כמו פקדון ביד חבירו לענין הפקר והקנאה ועי"ש בש"מ שכתב דלמ"ד כל שלקטו אף שכבר התייאשו הבעלים מקודם לכן מ"מ יכול להפקיר אף אם יאוש קונה בזה מתייאש וזה רוצה לקנות אבל הכא זה מתייאש וזה אינו רוצה לקנות דבשגגה הם לוקטים יותר ולא מזידים הם הלכך לא קנה ביאוש עי"ש מ"מ הוי אינו ברשותו כיון דאינו מבורר חלק של הבעלים

; עוד כתב הקצוה"ח ראיה מהא דקי"ל בגנב ומכר ובא אחר וגנבו דאם מכרו קודם יאוש אין הגנב משלם כפל לא לבעלים ולא ללוקח ואם נימא דבבא לידו בטעות הו"ל ברשות בעלים א"כ כשבא ליד הלוקח ולא ידע הו"ל דבר שברשותו לענין הקדש לבעלים יתחייב הגנב ג"כ בכפל א"ו דוקא פקדון ממש דלית ליה לנפקד שום טענה ולהחזרה קאי כל אימת דבעי מפקר אבל כל שיש לנפקד איזה טענה הוי א"ב ואינו ראי' מלבד די"ל במכר יש עכ"פ ללוקח זכות לתבוע הממון מטעם תקנת השוק בלאו הכי א"ש ואף אם נתן הגזלן במתנ' ונגנב מן המקבל מ"מ ג"כ הגנב פטור