אמרי בינה אורח חיים קז

אין בידו למחול כמבואר בר"ן כתובות (דף ע"ג) ובמס' נדרים

ומ"ש המקו"ח בכונת הטו"ז דהוי כאילו הותנה עם הגוי דלכשתמכר לא תמכור אלא לי ומש"ה כשהנכרי רוצה למכרו לאחר נקנה באותו פעם לישראל הראשון מחמת התנאי ובישראל כה"ג לא קני כשלא אמר מעכשיו כמבואר ח"מ (סי' ר"ו) הוא מטעם אסמכתא אבל בגוי כ' הראב"ד דאין דין אסמכתא לגוי עכ"ד ודבריו תמוהין הא אף אם נאמר דבגוי ליכא דין אסמכתא מ"מ לא הוי רק תנאי שימכור לו בהקנאה או דנתחייב בזה למכור לו אבל שיהי' נקנה באותו פעם להישראל הראשון מחמת התנאי זה לא ניתן להאמר דבמה יעשה מהעדר קנין ובלא מעשה קנין במה יקנה והקונה לא נתכוין לזכות בעד המוכר הראשון ורק החיוב עליו למכור לו כשרוצה למכור ואם מכר יכול לומר לו לאו בע"ד דידי את וכמבואר במל"מ הלכות מכירה (פ"ח) ועיין קצות החושן ) סי' ר"ו) ובנתיבות שם ובמטלטלין לכ"ע קנה השני אף אם נתחייב למכור לו כמבואר שם עכ"ד וצ"ע

סי' כ"ב כתב המג"א (סי' ת"נ סק"ט) דמותר לומר בפסח לנכרי חנוני תן לפועלים חמץ ואני פורע ובס' מקו"ח כ' אף דיש שליחות לנכרי לחומרא מ"מ כיון דהחמץ אינו שלו ל"ה רק כאומר לנכרי האכל מחמצך לנכרי אחר דלא שייך בזה שליחות והנאה לא חשיב מה שמאכיל לפועל שמזונותיו עליו כיון דיכול לסלקו בזוזי וקשה קצת מדברי תוס' כתובות ריש פ' המדיר דפריך ופרנס לאו שליחותי' קעביד וכתבו התוס' ולא דמי להא דאומר אדם לחנוני תן פירות לחמרי ולפועלי ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום יין נסך דלא קאמר ליה דליתוב להו איסורא הלכך לאו שליחותי' עביד אי יהיב להו יי"נ אבל הכא שליחותי' קעביד אי יהיב להו שום מזונות עכ"ל הרי מבואר דבאומר דליתוב להו איסור' אסור מצד דהוי כעושה שליחותי' ומשמע מדבריהם דמה"ד אסור ולא מצד חומרא ואף דאין שליחות לנכרי מ"מ כיון דזה הוציא ממון על פיו ונתחייב לשלם מדין שכירות או מדין ערב ועיין מס' ע"ז (דף ע"א) דאסור לומר עול תחתי לעוצר וברש"י ותוס' דכל מה דיהיב כאילו יהיב ישראל דבמקומו הוא ובש"ע יו"ד (סי' קל"ב ס"ה) ובש"ך שם ועי"ש בב"ח דמבואר מדבריו דבאומר תן לפועלי חמץ דומה לאומר היה במקומי ועיין במח"א הלכות שלוחין (סי' כ"ד) גם מ"ש המקו"ח דהוי כאומר האכל מחמצך לגוי אחר יש לגמגם אף דל"ש בזה שליחות מ"מ נהנה הישראל מן החמץ במה שעושה רצונו בדבר האסור בהנא' ואף דלגבי פועלים לא חשיב כ"כ הנא' כיון דיכול לסלקו בזוזי מ"מ באומר לנכרי שיתן לנכרי אחר ודאי המקבל יחזיק לו טובה וגם נהנה במה שנעשה רצונו בזה והנכרי הנותן שומע לו שמצוה לו דוקא חמץ גם מה שהוליד מזה המ"א כשהתינוק צריך לשתות חמץ לומר לנכרי תן לו לשתות חמץ ואני פורע ואין זה הנאה במה שבנו שותה החמץ כמו ביו"ד (סי' רכ"א) לא אבין שם מותר לזון בנותיו כשאינו מצוה לו אבל כשמצוה לו ודאי אסור ואפי' ללמדו דעת המחבר שם דאסור דעושה שליחותו ואף לרמ"א שם דמותר בדבר שאין צריך שליחות היינו לא כשהוציא ממון על פיו וא"כ בזה שהוציא הנכרי הממון על פיו למה לא יהי' כנהנה מאיסור הנאה ומ"ש דפועלים נמי מזונותן עליו ואפ"ה שרי כמ"ש המרדכי המעיין במרדכי יראה דאין עכ"פ מזונותן עליו לתת דוק' חמץ אבל בתינוק שרוצ' דוק' להשקותו חמץ הוי כנהנה מחמץ וצ"ע להתיר

סי' כ"ג. יש לחקור במצות אכילת מצה דליל פסח אם דומה לכל אכילות שבתור' דקי"ל באכילת איסור כר' יוחנן סוף פ' גיד הנשה דהעיקר הוא אכילת גרון ואם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חייב וכן פסק הרמב"ם הל' מ"א והנה מלשון ירושלמי פ"ו דנזיר נראה לכאור' דגם באכילת מצה סגי בהנאת גרון דהביא שם פלוגת' דר' יוחנן ור"ל המובא בש"ס דידן ס"פ גה"נ באבר מן החי שחלקו ואכלו ואית' שם ר' בא בן ר' ממל בעי כזית מצה שחלקו בפיו ואכלו בפלוגתא דר"י ור"ל אמר ר' יוסי בר' בון בכל מקום לא נהנה חיכו כזית. וע"ש בפ"מ דהיינו בלשון בתמי' דמ"מ נהנה חיכו בכזית ויוצא ואבר מה"ח חידוש ובעי שלם ומדנקט נהנה חיכו בכזית משמע דגם באכילה דמצה אזלינן בתר הנאת גרון ולפ"ז אם אכל חצי זית מצה והקיאו וחזר ואכלו היה נראה דיוצא בו כמו דחייב באכילת איסור וכן ראיתי להגאון מו"ה משה סופר זצ"ל בחידושיו הנדפסים בספר ר"י מגא"ש על שבועות שכתב כן בפשיטות דגבי מצה אזלינן ג"כ בתר הנאת גרון והביא ראיה מתשובת פ"מ שכ' בברכת המזון אכילה במעיו בעינן דכתיב ואכלת ושבעת בעינן שישבעו מעיו מבואר דבכל מצות דכתיב גבייהו אכילה סתם סגי בכזית מצומצם והביא ממ"ש התוס' משם הירושלמי דתיתי עשה דמצה ולדחי ל"ת דחדש ואי ס"ד דבעשה דמצה בעי הנאת מעיו א"כ על איסור חדש כבר עבר בהנאת גרונו וידי מצה לא יצא עד שיכנס למעיו ול"ה בעידנא דומיא דכ' התוס' גבי עשה דפרי' ורבי' אלא ודאי דלענין מצה אזלינן בתר הנאת גרון אולם בלבוש או"ח (סי' תע"ה) בהג"ה כ' שם בטעמ' דבלע מצ' יצא ובלע מרור לא יצא אע"ג דבלשון א' כתי' על מצות ומרורים יאכלוהו משום דאכילת מצה אע"פ שהוא זכר לגאולה וחירות מ"מ בעיקר אכילתו הוא לאכול לשובע למלא את כריסו כשהוא רעב לפיכך יוצא בה אף בבליעה דאף בבליעה מתמלא הכרס ואוכל לשובע נפשו אבל אכילת מרור אינו למלאות הכרס אלא זכר לוימררו את חייהם וכשאינו מרגיש טעם המרירות אינו יוצא ובמצה יוצא דגם במצרים אכלו למלאות הכרס עי"ש מבואר מדבריו דבאכילת מצה בעי מילוי כריסו ואם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל לדבריו אינו יוצא אע"ג דבאכילת איסור הוי בכה"ג אכילה לחייבו מ"מ באכילת מצה המצוה הוא על מלוי הכרס מכזית ודלא כמ"ש הגאון מוהרמ"ס הנ"ל ומה שהביא ראי' מקושית הירושלמי נראה לענ"ד דלאו ראי' היא כלל דהא מבואר בפסחים (דף קט"ו) כרכן בסיב ואכלן ידי מצה לא יצא ועיין מל"מ (פ' י"ד ממ"א) או מטעם דהוי שלא כדרך אכילתו או מטעם חציצה עכ"פ מבואר דבעינן שיבא הכזית מצה להכרס דרך הגרון ולנגוע בהגרון ממש א"כ אינו דומה לדברי התוספות בעשה דפו"ר דשם תיכף כשהערה בה עובר על הלאו ואינו חלק מהמצו' אף דהביאה אי אפשר בלי העראה מ"מ אינו רק הכשר מצוה דאם היה באפשרות לקיים המצוה בלי העראה הי' ג"כ קיום המצוה ואין ההעראה חלק מן המצוה רק דבלתי באפשרות לבא לקיום המצוה א"ל ע"י העראה והוי הכשר מצו' משא"כ בעש' דאכילת מצה כיון דגם מה שבא תוך הגרון הוא ג"כ תנאי וחלק מן המצוה ובלעדי זה לא יקיים המצוה הוי בעידנא דומה למילה אף דמל ולא פרע הוי כאילו ל"מ מ"מ הוי החיתוך חלק מגוף המצו' להסיר הערל' כמבואר בנ"י (פ"ב דב"מ) והוי בעידנא לכ"ע וכן נמי בזה כיון דהמצו' שתרד המצה דרך הגרון ולנגוע בו בלי חציצה הוי חלק מגוף המצו' ואף אם נאמר דל"ב הנאת גרון לקיים המצוה רק מלוי הכרס הוא גוף המצוה מ"מ הוי שפיר בעידנא ועיין מ"מ פ"ו ה"ב ממצה) ובל"מ שם דאם כרכן במרור כיון דבי' אתעביד מצוה לא הוי הפסק כיון דמעין המצוה הוא אע"ג דלא יצא ידי חובת מרור אבל כרכן בסיב דאין הסיב ענין למצוה כלל הוי הפסק מזה נראה דהוי דרך אכיל' באיסורין כשכרכן בסיב רק במצה מטעם חציצה אתינן עלה דלא למחשב אכילה דאם נאמר כהך צד שכתב במל"מ דלאו דרך אכילה בכך אמאי כשכרכן במרור ובלען יצא ידי מצה אף דמעין המצוה הוא נימא מ"מ כיון שלא הרגיש הגרון טעם מצה אמאי יצא אלא ודאי דאכילה הוי בכה"ג או דבמצה בעי מלוי כרס רק נגיעה בפיו בעי ומרור הוי כמין במינו דאינו חוצץ עכ"פ אין ראי' דאכילה דמצה יהי' סגי בהנאת גרון

וקצת יש להביא ראי' דגם באכל ח"ז והקיאו וחזר ואכלו דיצא מהא דכתבו הפוסקים בשם הירושלמי דאם נשבע שלא לאכול מצה בליל פסח דלא חלה השבוע' דא"כ כולל ואמאי לא יחול בכולל דאם נאמר באכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו לא מקיים המצו' של אכילת מצה ולגבי איסור שבועה אם אכל על דרך זה חייב [וכבר כתבתי במקום אחר במ"ש הא"מ (סי' י"ד) הטעם בהא דאמר רבא שבועות (דף כ"ז) בנשבע ואכלו אם נשתייר הימנה כזית נשאל עליה מיגו דמהני לי' שאלה אכזית בתר' אהני נמי אכזית קמ' דמשמע אם לא שייר רק ח"ז אינו נשאל עלי' ולדעת הרמב"ם דאם נשבע שלא לאכול אסור בכל שהוא מה"ת למה לא מקרי חל הנדר עדיין שהי' ראוי לשאלה וכ' הא"מ כיון דהטעם דאסור בכ"ש אינו מצד נדרו שהרי הוא לא נדר אלא על שיעור שלם אלא דממילא רמי רחמנ' איסור משהו משום דחזי לאצטרופי לכך אינו בשאלה כיון דלא נשאר רק ח"ז תו לית לי' צירוף לאותו ח"ז ולהנ"ל אם אכל הח"ז והקיאו וחזר ואכלו חייב א"כ חזי לאצטרופי עכ"פ] וא"כ יהיה אסור אף לאכול כזית שלם מטעם כולל להנך פוסקים דחל ודוחק לומר כיון דנשבע שלא יאכל מצה בליל פסח הי' כונתו רק על אכילת מעיו דוקא כמו חיוב מצות מצה וכמ"ש הריב"ש דלא הוי כולל במצה עשירה דלא הי' כונתו ע"ז זה דוחק כיון דאמר לשון אכיל' ואכילה הוא בכ"מ הנאת גרון אלא ודאי דגם באכיל' כזו מקיים מצות מצה וליכא כולל אך י"ל בנדרים הולכין אחר לשון בני אדם ובלבנ"א אין אכיל' פחות מכזית במלוי כרס ויבואר אי"ה בחיו"ד

והנה מבואר מש"ס סוכה ופסחים דילפינן ג"ש לחם עוני ממאי דכתי' בחלה מלחם הארץ ושם כתיב עריסותיכם משלכם כ"נ במצה בעינן משלכם ולדברי ר"מ דמעשר שני ממון גבוה הוא אין אדם יוצא בו יד"ח וכתב הרא"ש שם משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה דג"ש זו מקובלת. ובמקו"ח (סי' תנ"ד) תמה בזה הא מדלעסה קני' מטעם שינוי וכמו דמבואר מתוספות גיטין דלמ"ד היזיק שאינו ניכר שמיה היזק הוי שינוי מכש"כ היזק ניכר ע"י הלעיסה דנפסד ואינו דומה למ"ש דלאו גזלן הוא רק דל"ה לכם ואף במע"ש משולחן גבוה זכי משא"כ כשגזל ולעסו קניי' ואף בבלע מצה מ"מ תיכף שנמאס קנאו בשינוי וקיום המצוה הוא בהנא' מעיו וכתב ואפשר הנאת גרונו בעינן ג"כ שיהי' משלו אולם מדלא אשתמיט תנא לומר מצה גזולה פסול ע"כ דאינו פסול מד"ת מטעם לכם רק מטעם מצוה הב"ב ואף דהיכא דקני' קודם עשיית המצוה ל"ה מהב"ע מ"מ הכא דקנין בשעת האכילה דהלעיסה צורך אכילה הוי מהב"ע והנה כחיזיון הזה כבר חזה הריטב"א סוכה שם דאף דבירושלמי פסלו מצה גזולה מטעם מצוה הבאה בעבירה בגמרא דילן לא אידכרו משום דלא משכחת לה דסברי לה דמכי לעסי' בפומי' קני לה דלאו בר אהדורי הוא ואין לנגזל אלא דמים ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה לא משום לכם ולא משום מהב"ע ולא משכחת רק במ"ש ולכאורה הא משכחת לה כשבלע וכנרא' סובר הריטב"א דבאכלת מצה בעי הנאת גרון