אמרי בינה חושן משפט שלד

לגינה והביא דברי הפוסקים היכא דנהנה מחסרונו של חבירו חייב אף דזה נהנה וזה לא חסר ודברי תוס' ב"ק (דף כ' ע"ב) וכל דבריו לא נהירין לא מבעי למה שכ' תוס' ב"ק (דק"א) דהיכא דאין גופו או בהמתו נהנה על ידי מעשיו רק ממונו נתרבה שלא על ידי מעשיו אינו חייב לשלם ועיין ש"ך (סי' שצ"א) ודאי אתי שפיר כאן בפשיטות כיון דהוא שלא על ידי מעשיו ולא נהנה גופו ולא בהמתו אלא אף אם נאמר דחייב לשלם אף היכא דלא משתרשי לי' רק ממונו מ"מ כאן הוי זה נהנה וזה לא חסר ואינו דומה להיכא דנהנה מחסרון חבירו דחייב לשלם דשם עכ"פ היה יכול למנוע אותו מתחילה אמרינן כיון דנהנה מן ממון חבירו חייב לשלם וסוף דינו כתחילת דינו אם היה מוחה שלא להנות אבל כאן הרשה לו מדעתו מתחילה לקחת הלואה על משכונו בזה ודאי כיון דאחר כך ממילא בא שנפקע החוב דמשמיא קא מרחמי עליה שלא יצטרך לשלם להעכו"ם לכך פטור וז"פ וברור. ומ"ש מדברי מהרי"ט (סי' קכ"ח) אין ענין לכאן ועי' נתי' (סי' קכ"ח סק"ה) ודבריו שם מכוונים לדברי מהרי"ט אולם מדברי חכם צבי (סי' קל"ב) משמע דפטור מלשלם והא דחייב לעשר באנסו בית המלך גורנו בחובו הוא משום דמלכא לא טרח ואכ"מ בזה דאינו דומה לכאן כמובן ועיין בדברי חיים דיני גניבה (סי' ל"ב) ומה שכתבתי שם סוף הסי' בהגהותי

ובספר או"ת כ' לדון דלהסוברים בשומר שהוא חשוד חייב לשלם כשאינו יכול לישבע ואם כן כיון דהעכו"ם צריך לישבע דלא פשע ודלא שלח בו יד שבועת שומרים ואינו יכול לישבע שהוא חשוד חייב לשלם מד"ת ממילא שמעון הלוה מהעכו"ם וחייב לו משעבוד מדר"נ וראובן מוציא מעותיו משמעון. ובקצוה"ח כ' דכי היכא דישראל שקבל שמירה מעכו"ם פטור דממעטינן מדכתיב רעהו הה"ד להיפוך פטור דלאו רעהו ולא אשכחן לחיובא רק בנזקין ולענין שומרין אוקמוהו אדינא ואפילו ודאי פשע פטור ומה דפשיט' ליה ובס' מח"א דיני שומרים (סי' ל"ג) מספקי ליה בזה וכ' דאפשר דממעטין מרעהו כמו כן עכו"ם בנכסי ישראל ואפשר דמתחייב מידי דהוה אנזקין עיין שם בדבריו. אולם מדברי רש"י מס' ע"ז (דף ט"ו ע"א) בהא דקאמר בש"ס שאלה קנייה דכתב כיון דחייב באונסין מבואר דיש דין שומרין לגוי בנכסי ישראל וכן מבואר ברמב"ן עה"ת פ' וישלח דכתב בפשיטת דב"נ מצווה על דיני שומרי' והוא בכלל דינים. וכן כתב שם הרמב"ן דבני נח נצטוו בדיני גניבה ואונאה ובכלל הדינים הוא והביא דבריו בכ"מ הלכות מלכים ועיין תשובת רמ"א (סי' יו"ד) וביש"ש ב"ק (פ"ה סי' מ"א) דכתב להדיא דנכרי ב"ח הוא להחזיר האונאה. והדברים האלה נשמטו מהגאון בעל שבות יעקב (ח"ב סי' קס"ה) דפשיטא ליהל היפך ואכ"מ בזה ויבואר אי"ה במקומו

סי' פג אם הגיע זמן פרעון אעפ"י שהלוה ממהר לפרוע חובו כדי להציל עצמו מן היזק חילוף המטבע הדין עמו כמבואר בש"ע (סי' ע"ד ס"ב) ויש לחקור אם אין הלוה לפנינו ובא אחר ורוצה לשלם להמלוה בעד הלוה כדי להציל את הלוה מן ההפסד אם יכול לפרוע בעדו דיכול לומר זכין לאדם שלא בפניו ואני עומד במקומו או יש לומר כיון דזכיה הוא מטעם שליחות י"ל דאינו יכול לעשות עצמו שליח לחוב להמלוה ויכול לומר לאו בעל דברים דידי את ואיני רוצה לקבל ממך שיפקע חובי בהפרעון הזה. וראיתי בריב"ש (סי' קצ"ז) דכתב בנידון דהמלך עשה מטבע חדשה פחות הרבה מאשר היה מקודם וצוה בכל מלכותו שיקובל המטבע ואחר כמה שנים פסל אותו וזמן ידוע היה לפרעון חובות ובא אחד ופרע ביד נאמן ב"ד בעד לוה אחד לפדות משכונאממטבע הגרוע ודן הריב"ש אף דמצד דינא דמלכותא דינא מ"מ כיון דהלוה בעצמו לא עשה הפרעון ההוא ביד נאמן ב"ד ולא נתברר שהיה שלוחו אף אם היה מוסר ליד הלוה עצמו אם לא רצה לקבלם ואמר לו לאו בעל דברים דידי את הרשות בידו וכ"ש שהפרעון לחובתו של מלוה שמוציאין הקרקע מידו וכ"ש מפני חשש מטבע שהיה עומד לפסול בכל יום אעפ"י שהלוה בעצמו היה יכול לפרוע מ"מ אחר בעדו לא יפרענו לחובת המלוה כל שאינו שלוחו עיין שם בדבריו הרי מבואר דאחר א"י לפרוע בעל כרחו לטובת הלוה כל שהוא לחובת המלוה

אך יש להבין אם נאמר דזה הוי חוב אף שהוא רק להמלוה מה מועיל אם עשאו לשליח הא קיי"ל דאינו יכול לעשות שליח לחוב לאחרים אף אם עשאו שליח כרוב ההפוסקים החולקים על רש"י כמבואר (סי' ק"ה) וכן דעת ריב"ש בעצמו (סי' ק"ז) ואף לומר קים לי כרש"י הסכימו כל האחרונים דאינו יכול לומר קים לי. אם כן אמאי מהני אם עשאו שליח. אולם י"ל למה שכתבו המחברים להשיג על הנו"ב דדעתו אף בזמן הש"ס דיכול אדם לגרש אשתו בעל כרחה מ"מ אינו יכול לגרש על ידי שליח בע"כ והשיגו עליו מכמה הוכחות מש"ס ופוסקים דיכול לגרש על ידי שליח בעל כרחה והטעם כיון דהאשה משועבדת לקבל גיטה כשרוצה לגרשה ולכך יכול לגרשה אף בעל כרחה ואף על ידי שליח דהא אינו חב אלא לדידה ולא הוי במקום שחב לאחרים ועיין בית מאיר (סי' קט"ו) וכן בקצוה"ח (סי' קפ"ב) כ' גם כן ע"ד זה ויש להסביר עוד דהא עכ"פ אין האשה מחויבת להזמין את עצמה לקבל הגט וכל זמן דיכולה להשמט ממנו ולברוח לא תפסיד מזונות כמו שכ' בספר הפלאה אה"ע (סי' ע"ו) מ"מ למה שכ' הרשב"א גיטין (דף ע"ה) דאף אם נתינה בעל כרחה לא הוי נתינה היינו במה שהפסיד המקבל במה שהוא שלו אבל בגירושין שיש להאשה שעבוד על בעלה בעודה תחתיו כשהוא בא לסלק שעבוד מעליו אם אתה בא לומר שאינו יכול לסלקו אלא מדעת האשה נמצא שאתה מחייב את שלו בע"כ ואל תחייבהו ולכך גם בפרעון חוב נמי נתינה בעל כרחו של מלוה הוי נתינה עיין שם ולכך מהני גם כן על ידי שליח אף שהוא חב להמלוה וכן בגירושין וביותר יש לומר כיון דמוסר ביד השליח הגט ועושה אותו במקומו לגרש אף בע"כ אבל מ"מ עומד במקום הבעל לגרשה ברצונה שהנתינה לידה מן השליח לגירושין יהי' כמו נתינת הבעל לכך כיון שהוא במקום הבעל יכול לגרשה אף בעל כרחה לסלק מן שעבודה מה שאין כן אם עושה שליח לגבות חובו דלא חל כלל עדיין השליחות דאף לכוף להלוה שיסלק לו אינו מועיל השליחות דיכול לומר לאו בעל דברים דידי את כמבואר ברא"ש ב"ק (דף ק"ג) דאף אם עשאו שליח בעדים אינו יכול לכוף להלוה ואינו חל השליחות רק אז כשמשלם לו מדעתו ורצונו אם כן אם תפס גם כן לא מהני כיון דאז אם תפס חל השליחות ואז אם הוא במקום שחב לאחרים אין אדם יכול להעשות שליח לחוב לאחרים כמו שכ' הרא"ש דלא כל כמינה לעשות שליח לחוב לזה אבל היכא דחל השליחות מיד כמו בגירושין שמוסר ליד השליח הגט וממנה אותו במקומו לגרשה הן מדעתה הן בע"כ ממילא שוב ידו כיד הבעל ויכול לגרשה ג"כ בע"כ. וא"כ כמו כן בנידון דהריב"ש אם מוסר לו הממון וממנה אותו לשליח לפרוע עומד במקום הלוה ולא איכפת לן במה שהוא חב להמלוה. מה שאין כן אם לא עשאו לשליח רק שבא לעשות במקומו בשעה שפרע לו ואז כיון דהוי חוב לו אינו יכול לפרוע בע"כ כדי לחוב לזה דזכיה ג"כ א"י לעשות לחוב לזה

וראיתי בתשובת שער אפרים (סי' קל"ז) באחד שעשה מקח להעמיד ללוקח סחורה לזמן קצוב ובאם יעבור הזמן התחייב בקנס גדול ובסוף הזמן בא לוי ואמר שיודע בבירור שלא יבא המוכר לזמן וכדי שלא תתבע ממנו הקנס לכן אני מעמיד לך בעדו הסחורה לסלק ממנו הדו"ד והלוקח אומר לאו בעל דברים דידי את כיון שאינך שלוחו וכתב די"ל זכין לאדם שלא בפניו אף במקום דחב לאחרים בזכיה הזאת והביא ראיה מטוש"ע (סי' פ"א) דראובן האומר לשמעון חייב אתה מנה ללוי ואמר כן אעפ"י שלא בא בהרשאות לוי מ"מ הוי הודאה הרי דזכין לאדם שלא בפניו אף במקום שבא להתחייב. וראיה הזאת איני מבין כלל הא שם כיון דאמר אתם עדים ושתק הוי הודאה גמורה ומה חוב הוא לו כיון דבידו לחזור וכיון דאינו חוזר ועומד בהודאתו רוצה לחוב לעצמו ולהודות שכן הוא מה שאין כן היכא דמוחה ואומר לאו בעל דברים דידי את שפיר קאמר וכמו שכ' הריב"ש בנידונו. עוד הביא ראיה ממס' קידושין (דף כ"ג) גבי ע"כ דקונה עצמו בכסף על ידי אחרים אף שלא מדעתו משום דקבלת רבו גרמה לו הרי דחבין לו שלא בפניו כיון דעוסק בטובת האדון ה"נ אם הוא זכות לחבירו שלא בפניו. ועיין בתשובת ריב"ש מדין זה עכ"ד ובל"ס כוונתו על דברי הריב"ש הנז'. ומשם מבואר דאינו יכול לחוב לזה בעל כרחו אף שעוסק בזכות אחר וגם ראיה הזאת לא אבין כלל הא שם כבר פירש"י דהרב אינו נעשה שלוחו רק לצורך עצמו ומקניהו מאליו ואחרים אינם חבין לו רק קבלת רבו והיינו כיון שמקבל הכסף יוצא ממילא העבד לחירות ועיין שם בפ"י דהוי כמפקיר עבדו ואין צריך לזכות בעד העבד כלל ולכך אף שהוא חוב להעבד, לר"מ מ"מ אין האדון משועבד לעבדו. מה שאין כן בנידון דשער אפרים דהלוקח אינו רוצה לקבל שפי' יכול לומר לאו בע"ד דידי את כיון דלא בא בשליחותו של המוכר ואף דזכות הוא לו מה שזה מסלקו בסחורתו בעדו מ"מ אינו יכול לחוב לזה בע"כ

הגם דיש לחלק נידון דש"א מנידון דהריב"ש דשם יש חוב גמור להמלוה דמסלק לו במטבע העומד לפסול בכל יום מה שאין כן בנידון דהש"א דאין לו שום הפסד מן הקרן רק מניעת ריוח וסילוק תביעתו על הלוקח מהקנס שחייב א"ע וכבר כ' בתשובת מהר"ם אלשיך ז"ל (סי' ל"ז) דלא אמרו רק במקום שחב לאחרים לא במקום שמונע ריוח לאחרים כמו בנידון דידיה שם באלמנה שתפסה על ידי שליח מטלטלין למזונותיה שאינו חב אלא שהיורשים היו מרויחים בנכסים אבל חיובא דמזונות בכל גוונא עליהו רמיא