אמרי בינה חושן משפט קמט

סי' לט דעת הרשב"א בתשובה דל"א פלגינן דבורו רק היכא דאפשר למיפלג המשמעות כגון באומר פלוני בא על אשתי אבל באומר אני זניתי עם אשתך לא אמרינן פלגינן דבור'. ואף די"ל לאונס מ"מ אין קישוי אלא לדעת ובאנסוהו חי אפ"ל דהא יהרג ואל יעבור. והקשו בתומים ובנו"ב הא מבואר דעת רא"ש בתשובה וכן פסקינן באה"ע דאונסי' אף דעברו על מ"ע דקדוש השם מ"מ אינן נפסלין בשביל זה לעדות. ובקצוה"ח כתב דאף דלא מפסל לעדות באונסייהו אבל אכתי משים עצמו רשע כיון שבדין היה לו ליהרג ולא יעבור ואין אדם משים עצמו רשע אפילו בדבר דלא מיפסל ע"י וכמבואר מש"ס כתובות (דף י"ט) בהא דאמר ר"מ דא"נ לפסלו דעדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו לשקר וע"כ מטעם אף דלא מפסלו מ"מ אין אדם נאמן על עצמו לומר שעשה שלא כדין עיי"ש וכן מבואר להדיא ברשב"א כתובות שם. ובספרו שב שמעתתא (ש"ז פ"ה) כתב ע"ד עצמו וז"ל וכעת התבוננתי דבדברי תשובת רשב"א ליכא למימר הכי דהא מוכח בש"ס דהיכא דלא מיפסל לעדות משוי נפשי' רשע וראיה מהא דאמרו יבמות (דף כ"ה) בהרגתיו לא ישא את אשתו הא לאחר תנשא והאמר ר' יוסף פלוני רבעני לאונסי הוא ואחר מצטרפין להורגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה א"ת ידך עם רשע להיות עד חמס וכי תימא שאני עדות אשה דאקילו בה רבנן והאמר ר"מ גזלן דד"ת פסול לעדות אשה ע"ש ומשמע דאלו גזלן דד"ת כשר לעדות אשה מהימן לומר הרגתיו ואע"ג דמשים עצמו רשע וכן בהא דאמר ר' יוסף לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע מבואר דוקא היכא דפסול לעדות הוא דאין אדם משים עצמו רשע והא דכ' רשב"א כתיבות אליבא דר"מ דאין אדם משים עצמו שאינו חסיד היינו שם דא"נ לומר בתורת עדות אנוסים היינו דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא כל שאין כ"י יוצא ממ"א ואמרו כ"י הוא אבל פסולי עדות היינו א"נ לחכמים אלא בתורת מגו דא"ב שתקו ולר"י א"נ משום דשלא כדין עבדי הו"ל מגו במקום חזקה דמסתמא עבדי כדין וכשורה אבל היכא דנאמן בתורת עדות ממש לא מיפסל אלא אם משוי נפשיה רשע הפסול לעדות כו' ולכן מסתבר דהרשב"א בתשובה חולק וס"ל דאנוסים נמי כל היכא דיהרג ואל יעבור פסול לעדות ואע"ג דלא ביטל אלא מ"ע דונקדשתי מ"מ כל שהוא לתיאבון מיפסל אפילו בעבירה דרבנן ומכ"ש בעבירה דאורייתא והרא"ש בתשובה דמכשיר היינו מטעם דיצרן תוקפן עכ"ד

ויש להבין בדבריו הא אף אם נודה לו דדעת הרשב"א דנפסלין מה שמבואר מדברי ריב"ש בתשובה (סי' י"א) משם הרשב"א דאינם נפסלין וכמו שהביא הרמ"א אה"ע (סי' מ"ב) ומדברי רמ"א משמע דאף מדרבנן לא נפסלו אולם מה"ת ודאי אינם נפסלין וכמבואר דע' כל הפוסקים דבעינן שיעבור על עבירה שיש בה מלקות כדכתיב והיה אם בין הכות הרשע רק מדרבנן נפסלין אף בעבירה דרבנן ובזה דעת ר"י ותוס' המובא ברמ"א (סי' ל"ד) דבעו עבירה שיש בו חימוד ממון וכמו כן בעבירה דאורייתא וא"כ לאו שיש בו מלקות וא"כ אף אם נאמר דהרשב"א סובר דהעובר על העריות באונס מפסל לעדות היינו רק מדרבנן וא"כ למה כתב הרשב"א דאי אפשר למיפלג הדבור באומר אני זניתי נימא דהיה באונס וא"ל דמ"מ מיפסל הא אינו רק פסול דרבנן וכ"ז דלא הכריזו עליו קאי בחזקתו וכאן לא נכריז עליו כלל דלא נקבל עדותו על עצמו דזה כ"ע מודים דאף אם נוכל לקבל כל עדותו מה שאומר היינו בדבר דרשע כשר כמו לר' יוסף בהרגתיו דאף דלא פלגינן דיבורו מ"מ מקבלין כל עדותו הואיל דאף גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה מ"מ מודה ודאי דאינו נפסל ע"י עדותו זה דאין אדם נפסל ע"י עצמו רק דמ"מ כיון דכעת נוכל לקבל כל דבריו דאף גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה לכך לאחר תינשא. וא"כ אם נאמר כדבריו דמדר"י נלמד לדידן אף דפלגינן דבורו מ"מ במקום דא"א למפלג היינו דוקא היכא דאם נקבל דבריו יהיה פסול לעדות ופסול א"נ אבל במקום דאף לדבריו לא מפסל מדאורייתא רק פסול דרבנן וכ"ז שלא הכריזו עליו הוא כשר הדר' הקושיא לדוכתא נימא פג"ד שהיה באונס ואף דעבר על מצות עשה מ"מ לא מפסל מדאורייתא בשביל זה עד שיכריזו עליו. וכבר הבאתי למעלה דרבו החולקים על סברת המרי"ט דדן לומר בעבירה דאורייתא לא בעי הכרזה אם כן כאן דאף אחר כך לא נכריז עליו למה לא נקבל עדותו. אך י"ל דכיון דמ"מ מפסל ע"י עבירה הזאת נתבטל עדות זה וכמו שכתב הנ"י פז"ב מובא בסמ"ע (ס"ק נ"ו) בהא דבר ביניתוס דפריך הש"ס והא רבא דאמר לוה בריבית פסול לעדות והו"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד. והקשה הנ"י הא ל"ה רק פסול דרבנן וכ"ז דלא אכריזו עליו כשר הוא וכתב לאותו עדות שנפסל בשבילו לא ראו חכמים להאמינו ואפילו בלא הכרזה פסול. ובש"ך שם כתב דלדידן ליכא נ"מ ועיי"ש נתיבות דכ' דנ"מ באומר אני לויתי ממנו בריבית דל"א פלג"ד עיי"ש וע"כ הכוונה גם כן על דרך זה דאי לאו דלאותו עדות פסול היינו מאמינין לו והיינו מקבלין כל דבריו דל"ש בזה אין אדם משים עצמו רשע במקום דכשר לעדות זה רק הואיל דלאותו עדות לא מקבלין אותו לעדות ממילא כיון דל"ש לומר פלג"ד בטיל עדותו. שוב ראיתי בתומים (סי' מ"ו ס"ק מ"ב) שכ' כן בדעת הרשב"א

אך מ"מ י"ל כיון דאף אם היה באונס אינו פסול רק מדרבנן והפסול מדרבנן י"ל דנאמן עכ"פ לענין איסור להיות מעדי טומאה לאסור אותה על בעלה כיון דמה"ת עד כשר וכבר נחלק בפרט הזה הגאון בעל ב"מ עם הגרע מובא בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל (סי' צ"ט) ואילך עיי"ש דרבינו הגדול חוכך בזה לומר לחוש לעדותו בהנוגע לאיסור תורה כמו במגרש בפסולי עדות דרבנן לאחר הכרז' דמבואר בתשובת רשב"א דמן התורה מגורשת והגט רק פסול מדרבנן עיי"ש (סי' ק"ג) ומכ"ש בנידון זה דאני זניתי עם אשתך כיון דגם להבא יהיה כשר ואין אדם נפסל על ידי עצמו רק אותו עדות יתבטל מטעם דלדבריו רשע הוא אף אם נאמר דהיה באונס מ"מ מפסל מדרבנן בזה ודאי יש מקום לדון כיון דמד"ת כשר לעדות הוא למה לא נקבל עדותו. אלא ודאי נראה הפשוט דאין אדם משים עצמו רשע לומר שעשה מעשה שלא כדת התורה וכמו שכתב בקצוה"ח

אולם י"ל אף דמבואר מתשובת הרא"ש לגבי אנוסים להמיר דתם אם היו מצד פקוח נפשות דאף דחייב אדם למסור נפשו מ"מ אם עבר לא נפסל וכן מביא הריב"ש משם רשב"א דס"ל כן מ"מ לגבי עריות הוי בכלל ספק פסול דהא דעת אבוה דשמואל כתובות (דף נ"א) דאשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה דחיישינן שמא תחילתו באונס וסופו ברצון ורבא ס"ל דכל שתחילתו באונס אף שסופו ברצון אפילו היא אמרה הניחו לו שאלמלא נזקק לה היא שוכרתו מותרת מטעם יצר אלבשה וכן קיי"ל דבחזקת אנוסה היא מטעם דיצר אלבשה אולם מ"מ זה הוא רק אם היתה מקודם בחזקת כשרות מחזקינן בחזקתה ומה דעברה השתא ברצון היא דיצר אלבשה אולם היכא דאיתרע חזקת כשרות שלה חיישינן על רצון שלא מצד יצר אלבשה ועיי"ש בפנ"י שהביא דעת הפוסקים היכא דנתיחדה מתחילה ברצונה אפי' אנסה אח"כ אסורה משום שמא סופה ברצון ול"ש סברת רבא דיצר אלבשה כיון שהיא גרמה לזה והביא ראיה מדברי ר"א במס' כריתות דחייב על כל כח וכח ול"א יצר אלבשו משום דגרם בתחילה. ובהפלאה שם ביאר ביותר דסברת יצר אלבשה ואנסה דבר ברור הוא בודאי די"ל דנתרצית מרצונה רק מצד חזקת כשרות והיכא דל"ש חזקת כשרות מה"ת נימ' דיצר אלבשה עיי"ש. ולפי"ז היכא דאנסוהו לבא על ערוה ולהתקשות א"ע דמה"ד היה לו ליהרג ולא יעבור ועבר על מ"ע דונקדשתי אף דלא מפסל בשביל זה מ"מ חזקת כשרות שלו אבד בזה כיון דהתרצה בזה להתקשות א"ע ולבא על הערוה א"כ מ"מ חיישינן שמא היה סופו ברצון שלא מצד יצר דאלבשיה כיון שגרם לזה והתרצה מתחילה לעבור וא"כ א"ש דברי רשב"א באומר אני זניתי עם אשתך דנימ' פלג"ד ל"א כיון דאין קישוי אלא לדעת ואף דלא מפסל בשביל זה דלא עבר רק על עשה מכל מקום כבר אבד החזקת כשרות שלו וחיישינין על רצון ממש בסופו ושלא מצד היצר דאלבשו והוי עכ"פ לדבריו אף אם נאמר פלג"ד דהי' באונס יהי' עכ"פ מה"ד ספק פסול דאורייתא ושוב ממנ"פ אין ספק פסול דאורייתא נאמן לאסור אשה על בעלה ועיין ח"מ וב"ח אה"ע (סי' כ' ס"ג ג') בהך דאין קישוי אלא לדעת משם הנ"מ (פ"כ) מסנהדרין דמעשה בידים הוא דבר שיכול לעשות באונס שלא ברצונו אבל הקישוי כל שאינו מרוצה בדבר אי אפשר לו להתקשות וכיון שנתקשה ודאי מרוצה הוא ולכך חייב ועיין ים של שלמה יבמות ר"פ הבא על יבמתו ולדברי הכ"מ א"ד לשאר אונסין רק אמרינן דהקישוי אי אפשר בלא רצון מוחלט לעשו' דבר זה א"כ בזה אף הרא"ש מודה דנפסל לעדות כיון דחייב מית' דהקישוי הוא ברצון גמור. ואף לדעת רמב"ן יבמות שם כיון דמחמת אונס יהיב דעתו ומקשה עצמו פטור שאם תסלק אונסו מעליו אף הוא פורש. וכן משמע שם בחידושי הרשב"א דדעתו כן דהביא כן משם י"א דבאונס מיתה פטור מדיני אדם כשעבר ומשמע דסובר דאף דאין קישוי אלא לדעת מ"מ אם באונס מיתה הוכרח על הקשוי פטור מ"מ י"ל דעכ"פ לא שייך לומר יצרו אלבשו בבירור כיון דעכ"פ איתר' חזקתו דעובר במה דחייב למסור א"ע למיתה חיישינן על סופו ברצון ממש ועיין בהפלאה אה"ע (סי' ך') וא"כ אתי שפיר דברי הרשב"א הנז' דל"א פלג"ד בכה"ג כיון דאין קישוי אלא לדעת אף דהי' באונס מיתה מ"מ הוי ספק פסול ואינו נאמן לאסרה על בעלה דאין אדם משים עצמו רשע. ומכל מקום מצד הסברא והוכחות אחרות נראה דהך כללא דאין אדם משים עצמו רשע נאמר בפשיטות אף אם כשר להעיד בזה מכל מקום אינו נאמן על עצמו לומר