אמרי בינה חושן משפט קמז

שוב ע"י ריעותא דנפילה דחזקה שהב"ד דנו על פיה עדיפא היא מחזקת השטר כשאינו בידו ונפל דריע' בנפילה אבל כשכבר החזקנו חזקת השטר ודנו הב"ד ע"י חזקת השטר ואז לא היה שום ריעותא נשאר בחזקתו והארכתי בזה ליישב כל דברי רש"י שם אכ"מ. ואם כן ה"נ לענין תרתי לריעותא י"ל סברא הזאת דהיכא דעשו הב"ד המעשה עפ"י חזקה כמו בבאו שני עדים להעיד לחייבו ונתקבל עדותן בב"ד ואז ל"ה שום ריעות' נודע להב"ד ודנו ע"פ חק התור' עפ"י שנים עדים יקום דבר אף דנתברר אחר כך ריעותא מפסול שלהם חזקת כשרות שלהם אלימא טובא ואמרינן השתא דאיתרעאי ולא נוכל לצרף חזקת ממון של הנידון כ"ז שהיינו מחזיקים לעדים כשרים ואף במקוה דנמדד ג"כ היינו דנין המקוה בחזקתה כ"ז של"ה יודעים שחסרה והיינו מטהרים כל הטהרות הנעשים ע"ג ובכ"ז כיון שנודע אח"כ מהחסרון מצרפינן החזקה דהשתא לחזק' טומאה ומטמאינן למפרע שם לא היה לנו שום ספק רק למיזל בתר חזקה דמעיקרא ושלא לחוש על חסרון אבל היכא דצריך קבלת עדות בפני ב"ד ושהב"ד ישמעו ויעשו כאשר העידו העדים בזה נתחזק הדבר להחזיק בעדותם וכ"ז שלא נודע לנו בעליל דבטעות הי'. ועיין יו"ד (סי' ח"י סי"ג) הואיל ויצא בהיתר וכתבו הטו"ז והש"ך שם כיון דנתחזק פ"א להתיר אין מוציאין מחזקת היתר. ובת"ש שם הביא ראי' לסברת הטו"ז מש"ס כתובות (דף כ"ד) גדולה חזקה שאין ב"ד יכולין להוציאם. ובאמת אינו דומה לשם דשם אינו ברור לפנינו עתה הריעותא בגוף החזקה רק איתרע במה דנאבד ספר יחוסם וזה אינו ריעותא בבירור מה שאין כן בסכין הנמצא אחר כך והוא פגום דכמו שהסכין לפנינו איתרע בבירור וגם הוא כמקוה שנמדד נימא ג"כ דהוחזקו הטהרות הנעשים ע"ג בהיתר וע"כ צריך לומר דוקא במקוה לא ירדנו מקודם לבית הספק כלל רק לתומנו הלכנו לעשות ע"ג הטהרות ולא הצריכו חז"ל למדוד בכל פעם לכך כיון שנולד אחר כך הריעותא ואין לנו זמן מבורר לדעת מתי בא החסרון לכך מטמאין למפרע מה שאין כן בשוחט בסכין דאם הסכין לפנינו אחר השחיטה רפה בידינו חזקת הסכין וחייבו חכז"ל לבדוק דלמא נפגם ואז מצטרפינן חזקה דהשתא עם חזקה דאינו זבוח ובאם נאבד הסכין מחזקינן ליה להסכין בחזקת שלם ולא נפגם אז אף דמצא אחר כך הסכין לא נוציא מה דדנין עליו אז אמר השחיטה והיינו מחזקינן ליה בחזקת שלם ובזה מיושב קושית הפלתי שם (ס"ק ד') מה דקאמר הש"ס חולין אנקבא ריאה היכא דממשמשא ידא דטבחא תלינן או לא תלינן מסתברא דתלינן דהא תלינן בזאב ומה ראיה שם כבר נטל הזאב והן אבודים וכבר יצא הדבר בהיתר אבל בפנינו וא"י מאין בא הנקב אין תולין ביד הטבח עיי"ש ולמ"ש אתי שפיר דשם איירי אף בבני מעים שנטל הזאב דאף אם היו לפנינו לא היינו צריכים לבדוק אחריהם בשום דבר רק ממילא מוקמינן על חזקת כשרות של הבהמה לכך אם מצא אחר כך כשהן נקובים אי לאו דתלינן בזאב ל"ש לומר דיצא בהיתר ושפיר מדמי הש"ס מה שאין כן בסכין דבאנו לחשש והיינו דנין לאוקמי על החזקה זה מקרי יצא הדבר בהיתר דומה למ"ש הש"מ כתובות הנז'. וה"נ לגבי עדים כיון שהב"ד קבלו עדותן והחזקנו אותם לעדים כשרים על פי חק התורה לדון ע"י עדותם הוי כיצא הדבר בהיתר אז תלינן אם נפסלו ע"י עבירה ע"כ שהיה אח"כ כדי שלא לגרוע מה שכבר נתקבלה עדותן ועשינו מעשה על פיהם

עוד י"ל דע"כ לא מחזקינן החזקה דהשתא לומר שמעיקרא כן היה רק בדבר הנעשה במקרה אמרינן שפיר דכמו שהיה המקרה השתא כמו כן הי' מעיקרא כיון דאין דבר לתלות בהמקר' אבל דבר הנעשה בכוונה ובדעת לא נוכל לדון מהנעשה עכשיו לומר שמעיקרא נעשה וכ"ז שנוכל להחזיק דלא נעשה המעשה מחזקינן ודומה להא דאין אנו מחזקינן ריעותא ממקום למקום ואין דנין הריעותא דהשתא להחזיקה ממקום למקום כמו כן אף דודאי איתרע החזקת כשרת לא מרעינן ליה להחזקה על למפרע ואמרינן השתא דאיתרע ובמ"א הארכתי בזה לברר סברא זאת והערותי בדברי תוס' חולין וריש מס' נדה בנגע בבית דההסגר הוא לדעת אם תעמוד בעינא או תהי' חסירה ואם נמצא חסר בסוף ז' ימים לא נוכל לדון על מעיקרא לומר שגם קודם גמר ההסגר נחסרה דזה הוי כמו ממקום למקום כיון דהמקום גורם היינו זמן ההסגר לברר הדבר והארכתי שם בדברי תוס' אכ"מ וכמו כן חזקת כשרות דישראל אלים טובא והזמן הוא כמו ממקום למקום דכ"ז ועת נפרד מחבירו ואין דנין מהשתא על למפרע וכיון דל"ש חזקה דהשתא נשאר החזק' כשרות כ"ז שנוכל להחזיקו בתקפו. וביותר כנודע דאין אדם יכול לומר אני אני הוא רק הקב"ה אמר ראו עתה כי אני אני ואין בו שימי כלל ח"ו ובאדם הזמן מבלה אותו ואינו ברגע של עכשיו אותו שהיה ברגע הקדום שכבר נשתנה ולא יפול לשון אני אני הוא שאינו בכל פעם על תאר אחד קיים רק ה' בלתי משתנה שהוא היום אותו שהיה אתמול מבלי שינוי עיין ספר עיקרים מאמר ד' (פי"ז) ואף כי כל דברים המורכבים כן הוא שמשתנים בכל רגע ורגע בכ"ז כיון שאינם פועלים בדעת ורצון מחזקינן על חזקתן כמו שהיינו מחזיקי' אותם מקודם וגם חזקה דהשתא נוכל לומר שהיה משתנה מקודם לכן דכל מקרה שקרה עכשיו יכול להיות שקרה קודם לכן לכך הוי כאותו מקום מה שאין כן אדם הפועל ברצון לא נוכל לומר ממה דידענו עכשיו שעבר עליו רוח הרעה לעשות העול ולדון בו שגם מקודם לכן הי' מעושי הרעה כיון שכבר נשתנה ואינו היום אותו שהי' אתמול והוי כמו דלא מחזקינן הריעותא ממקום למקום וא"ל א"כ למ"ש הנו"ב מהדורא קמא (סי' ל"א) והמקו"ח (סי' תס"ז) לדון דכמו דאין מחזיקין איסור ממקום למקום כמו כן אין מחזקינן חזקה דמעיקרא ממקום למקום אם כן כמו כן החזקת כשרות הוי כמו ממקום למקום ז"א דחזקת כשרות הוא חזקה דאתיא מכח רובא וכמו שכתב הפנ"י גיטין (דף י"ז) והוא בכ"מ ובכל זמן או דהוי חזקת הגוף דלא עשה מעשה בפועל והוא תלוי בכ"מ ובכ"ז משא"כ הא דהשתא ידענו בבירור דאתרע תלוי במה דעבר עליו רוח טומאה והזמן גורם דהוי כמו מקום למקום דנשתנה מזגו ומהותו ואין מחזקינן הריעותא ממקום למקום ולגבי אדם העושה בפועל ודעת הוי הזמן כמו ממקום למקום ועיין מ"ש מזה ג"כ בח"ר חיו"ד דיני שחיטה (סי' ט') ועוד יש לדון דוקא דבר שנתברר לנו בחוש האמת לאמתו שהשתא איתרע בבירור גמור בזה שייך לדון מחזקה דהשת' על מעיקרא מה שאין כן עדים המעידין על אדם שעשה עבירה דאנן לא ידענו אמיתת הדבר שכן הוא רק כך גזרה תורה לחתוך הדבר על פי ב' עדים א"כ די לנו לדון שכן הוא הדבר עכשיו אבל לדון מעכשיו על העבר מטעם תרתי לריעותא י"ל דלא נוכל להמשיך מהשתא על מעיקרא כיון דגם עכשיו לא ידענו בירור גמור. אך אם נאמר כן הי' נ"מ לכמה דברים הן במקוה שנמדד ונמצא חסר על פי שני עדים ובכ"מ דאנו דנין מטעם תרתי לריעותא אם הריעות' דעכשיו לא נתברר בירור גמור אמת לאמיתו רק על פי עדים לא נדון בהו תרתי לריעותא ולא נראה כן מכמה מקומות רק בכל אנפי דנין תרתי לריעותא בלעדי בהך לפסול מעיקרא יש ויש כמה סברות לחלק וכמו שכתבתי

וראיתי בתומים (ס"ק ח') דהקשה על הש"ע דפוסק ביו"ד (סי' פ"א) בגבינות שנעשה מבהמה הנמצאת טריפה דאם ברור שהוגלד פי המכה דודאי הי' ג' ימים קודם השחיטה מטרפינן למפרע כיון דיצאה שעה אחת מחזקתו ואין לומר עכשיו נטרפה ל"מ חזקתו א"כ אמאי בעדים שחתמו על השטר הכתוב זמן בניסן וראו עדים השטר באייר והעדים החתומים אמרו בזמנו כתבנוה ונמצאו זוממים דלא פסלינן להעדים רק מאייר ומחזקינן דבאייר זייפו וכתבו הזמן בניסן לוה נימא כיון דע"כ יצאו מאייר מחזקת כשרות יהיו נפסלין למפרע ואיך נוציא ממון בעדותן וכתב כיון דהזמה היא חידוש עיי"ש דכתב שזה דוחק ולמ"ש אתי שפיר דחזקה דלא נעשה מעשה עדיף ואמרינן השתא דאיתרע ואף דלא נעשה ברגע הזאת מכל מקום כל מה דנוכל לאוקמי על חזקה דלא נעשה מעשה רשע מחזקינן

גם י"ל דכל סברת הרשב"א הוא דהא דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא אף דהשתא איתרע היינו דכ"ז שנוכל לומר דהא דהיינו מחזקינן בחזקת היתר וכשר מחזקינן וכאשר מבואר מדברי רש"י ריש מס' נדה וז"ל העמיד אשה על חזקתה שהרי מספק אתה בא לטמאותה לענין טהרות דקודם ראיה ספק הוי לה דם מקודם לכן ס' ל"ה הלכך העמיד אשה על חזקתה שהית' קודם ראי' כשנתעסקה בטהרות אלו עכ"ד מבואר דכל כח חזקה דמעיקרא היכא דאיתרע הוא לאוקמי על חזקה שהיינו מוקמינן קודם דראינו דאיתיליד הריעותא וכבר כתבתי בזה בהגהותי לד"ח סוף חיו"ד ובמ"א ולכך דעת הרשב"א לגבי גבינות כיון דראינו דאיתרע החזקה שהיינו מחזקינן את הבהמה לכשרה ונתברר לנו שבטעות היינו מחזקינן לכשרה כיון דע"כ לא נעשה השתא טריפה רק מעיקרא ואתברר שהיינו בטעות לכך מטרפינן הגבינות כיון דלא יש זמן מבורר לומר השתא איתרע. מה שאין כן בנידון דידן אף דכעת נתברר לנו ע"י הזמה דהעדים פסולין המה ואיתרע חזקתם מ"מ לא נוכל לפסול אותן רק מזמן שראו העדים השטר ביד המלוה ואם ראה באייר אז הוי כאלו אתברר להעדים דיצאו מחזקתם ואם נולד הספק אז בשעה שראו העדים השטר היינו נוכל לאוקמ' אותן על חזקתן ולומר השתא דאיתרעאו והוי כאלו נולד הספק מאז כיון דעכשיו נתברר דשקר חתמו רק דלא ידענו אימתי לכך אמרינן השתא דאיתרעאו היינו מזמן שראו העדים השטר

סי' לח הא דפסקינן ש"ע (סי' ל"ד סכ"ו) דלוה המעיד על המלוה שהלוה לו בריבית דמצטרף עם עד אחד