אמרי בינה חושן משפט ק

מהרי"ט בתשוב'. וא"כ כן נמי בנשבע שלא יעיד לו הכוונה הי' על עדו' שחייב בו להעיד היינו כשיתבענו להעיד וכן נמי אם נאמר דרק כשעומד בב"ד וא"ר להעיד אז עובר על אם לא יגיד דרק אז חל עליו החיוב ע"כ הי' כוונת שבועתו רק ע"ז לכך הוי שבועות שוא. וכן נמי יש אופן שחל עליו השבועה באם הוא שלא בפני בע"ד דאינו חייב להעיד ואם ירצה הב"ד לקבלו בדיעבד לדעת כמה פוסקים מהני עדותן ומ"מ אינו מצוה ע"ז ואינו עובר על אם לא יגיד אם כובש עדותו ואף דהא דאין מקבלין עדות שלא בפני בע"ד הוא רק מדרבנן בממון מ"מ נראה אף אם בדיעבד מהני עדותו מ"מ כיון דחכז"ל אמרו דלכתחילה צריך להיות בפני בע"ד אם העד אינו רוצה להעיד אינו עובר על הלאו דאם לא יגיד אף מה"ת הואיל דליכא חיובא עליו מדרבנן וא"כ יחול בכולל ומכ"ז מוכרת לומר דעיקר השבועה הי' רק על חיוב הגדת עדותו במקום שחייב ול"ק מזה על המרש"ל. אך מ"מ מראיות האחרות שכתבתי נראה כדעת הראנ"ח ז"ל. וכמו"ש דאיסור אם לא יגיד הוא אם אינו רוצה לילך לב"ד. ועוד ראיה דאם נאמר דאינו עובר רק אם עומד בפני ב"ד ואינו רוצה להעיד יקשה למה צריך להא דאם לא יגיד הא בלא"ה חייב להעיד מטעם השבת אבידה וכבר חייבתו התורה מכל אבידת אחיך וכל מוני מצות מונין לעשה זו דחייב להעיד בב"ד זכות חבירו וא"ל דחייבתו התורה להעיד אף במקום הפסד ממון ז"א דודאי א"ח שיפסיד בזה ממונו ושכר בעינה מותר לקבל ואף דרמב"ם במנין לאוין (סי' רצ"א) כתב בלאו דלא תעמוד על דם רעיך דברי הספרי דאם יודע לו עדות אינו רשאי לשתוק דקאי גם על ממון אם רואה ממון חבירו אבד ויכול להחזירו אליו באמרו אמת תכללהו ג"כ זאת האזהרה ע"כ צ"ל ג"כ דהוי רק דרך אסמכתא דהא מבואר בש"ס סנהדרין (דף ע"ג) דקרא דלא תעמוד אתי לחייב למיטרח ומיגר ועיי"ש ברש"י לא תעמוד על עצמך משמע אלא חזור על כל צדדין שלא יאבד דם רעיך ועל אבידת ממון א"ח למיטרח ומיגר. ואם נאמר דאינו עובר על אם לא יגיד רק כשעומד בפני ב"ד א"כ ל"צ קרא רק מטעם אבידה חייב בהשבה ועיין נתיבות דאף אם קבל קרובים דאינם עובדים על אם לא יגיד מ"מ חייבין מטעם השבת אבידה וא"כ כל עדים כשרים ג"כ חייבים מטעם השבת אבידה ול"צ קרא אם לא יגיד א"ו דלולי הקרא ל"ה מחויב לילך לפני ב"ד ולאטרוחי והוסיף קרא אם תובע אותו שילך לפני ב"ד אף דמטעם השבת אבידה ליכא מ"מ חייב לילך ולהעיד ואם אינו הולך עובר בעשה דאם לא יגיד

והנה לכאורה קשה על הרמב"ם הלכות שבועות הנ"ל דנקט באחד שנשבע ובמשנה נקט אמר לעדים משום דכפי המבואר בש"ס ב"ק בחד אינו עובר על אם לא יגיד א"כ חל השבוע' ע"ז דלא עדיף מנשבע שלא לאכול חצי שיעור דהשבועה חל הואיל דל"ה דבר המפורש בתורה. כן נמי בע"א לחייב שבועה דאינו מפורש דעובר על אם לא יגיד חל עליו השבועה וכ"כ בתומים (ס"ק א') בפשיטות דחל השבועה ע"ז א"כ יקשה על הרמב"ם דנקט על ע"א ואף אם נאמר דהשבועה הי' גם על עדות המועיל והחיוב מה"ת כגון במקום דהוי מתשאיל"מ דבזה עובר מדאורייתא על אם לא יגיד וכמבואר ברשב"א ב"ק שם. מ"מ הא השבועה הי' גם על עדות שחייב בד"ש אם לא יגיד דהיינו לחייב שבועה וא"כ כיון דע"ז חל נימא דיחול בכולל על כל עדות שיודע אף על חיוב דאוריית' ועיין כ"מ (פ"א) הלכות עדות דכתב בדעת רמב"ם דחד אינו עובר על אם לא יגיד במקום דא"ח ממון רק שבועה יקשה אמאי הוי שבועות שוא כשנשבע שלא יעיד. שוב ראיתי בחק"ל דעמד ע"ז ורצה להוכיח דדעת הרמב"ם דלא כפשטת הש"ס ב"ק דחד א"ח להעד רק מדרבנן וכמו שפירש שם הרשב"א רק דאשמועינן דגם חד חייב מדאורייתא וקאי באם לא יגיד אולם לדעתי אין זה הוכחה דהא בלא"ה משכחת כמה אנפי אשר אינו מחויב להגיד אם נאמר דגם בממון מדאורייתא אין מקבלין עדים אלא בפני בע"ד והיכא דעדים חולים או רוצים ללכת למדה"י וכדומה במקום אונס דמקבלי הוא מטעם הפקר ב"ד א"כ מדאורייתא באופן זה אינו עובר באם לא יגיד וחל ע"ז השבועה א"כ יחול בכולל אף שלא יעיד בפני בע"ד וכן אף להסוברים דבד"מ מדאורייתא ל"ב שיעידו בפני בעל דבר מ"מ כיון דחכז"ל תיקנו שלא יגיד אלא בפני בע"ד אינו מושבע ועומד ע"ז שיעיד שלא בפני בע"ד ומ"מ אם העיד והב"ד דנו ע"פ עדותן מהני ובכ"ז אינו מחויב להעיד וא"כ על אופנים האלה חל השבועה ול"ה שבועות שוא וממילא יקשה גם המתניתין דקאי על שני עדים אמאי אינו חל בכולל א"ו ע"כ דאיירי באופן דנשבע דוקא היכא דמצוה להעיד מדאורייתא וכן אף בע"א במקום דמחייב ממון דחייב מדאורייתא להעיד וקאי באם לא יגיד כמבואר ש"מ ב"ק וע"ז סובב הולך כוונת הרמב"ם אבל לעולם י"ל דע"א במקום דאינו חייב ממון רק שבועה דאינו קאי מדאורייתא באם לא יגיד

ויש להעיר אם נאמר דעיקר מצוה וחיוב להעיד הוא דוקא כשיתבענו הא דמבואר יו"ד (סי' רכ"א ס"ד) במודר הנאה דיכול להעיד לו עדות בין עדות ממון בין נפשות למ"ש שם לאסור לומר לו שילמוד עמו דעושה שליחותו א'כ איך יכול להעיד לו הא אינו חל עליו החיוב עד שיתבענו ואז עושה שליחותו ולמ"ש הש"ך שם (ס"ק ל') בתירוץ השני דאיירי שרוצה להיות עד לראות המעש' כדי להעיד וקמ"ל דליכא בזה משום הנאה א"ש דזה עושה אף שלא בשליחותו ואף באינו תובעו אבל לתירוץ הראשון בש"ך שם משמע דהטעם הוא רק משום מצוה קשה הא א"ח עד שיתבענו וא"כ עוש' שליחותו ויש ליישב כמובן. ועיין תומים דחולק על הראנ"ח וסובר היכא דתובע לחבירו וכופר ויש לו ע"א לחייבו שבועת התורה אף דגם בלא עד חייב היסת מ"מ לא יעוז להכחיש העד ולא יכפור דיכול אח"כ לפסלו לכך חייב להעיד. וראיתי גדולה מזה בחות יאיר (סי' ר"ח) דכתב אפילו מקמי דתיקון ר"נ היסת אם טען הנתבע פרעתי ומשביעו ע"א שראה שפרע לו חייב להעיד דיש לו תועלת שלא יחשיבוהו לגזלן עכ"ד והדברים צריכין ראיה דלא מצינו שיהי' זה מקרי תועלת בעדותו כיון דבלאו עדותו פטור ולא מצינו שיתחייב זה להעידו בשביל שלא יחשיבוהו לגזלן וצ"ע

והיכא דיש אנשים רבים שראו עדות אחד ותבע התובע שילכו כולם לב"ד להעיד כתב בשיורי כנה"ג יו"ד (סי' של"ד) כל שהלכו שנים מהם הנשארים אינן בלא יגיד ואם לא הועיל עדותן חייבים הנשארים ללכת שנים שנים. ובס' חק"ל כתב ותמהני ששנינו היה שני כתות עדים כפרה ראשונה ואח"כ כפרה השניה שניהם חייבין ומוקי בש"ס כגון שהיו קרובין בנשותיהן דבלא"ה ליתניהו הראשונים באם לא יגיד וא"כ א"נ כפרו הראשונים בב"ד אינן בלא יגיד שאפשר להתקיים בב' הנשארים ולא הפסידו כלום עכ"ד ולא אדע מה בא להשיג על הכנה"ג הא לא כתוב לדון על הראשונים אם עברו או לא רק דן על הנותרים דאינן עוברים כיון שהלכו שנים ולמה ילכו על מגן ואח"כ אם לא הועילו כ' דחייבים. ובודאי החיוב והמצוה חל על כולם להעיד דאל"כ כל אחת ידחו רק אם הלכו שנים ללא צורך שילכו הנשארים. גם י"ל דאם השנים כפרו עברו אף אם יש עוד שנים דאל"כ ידחו תמיד כ"א ומתניתין איירי רק אם תבע לכת אחת וכפרו בזה פריך הש"ס אמאי חייבין הא קיימי שניה אבל אם תבע לכולם ביחד י"ל דעברו אלו שהלכו וכפרו אף דנשארו שנים וכן משמע מלשון רמב"ם הלכות שבועות (פ"י הט"ו) שכתב וז"ל השביע ב' כתי עדים ושתיהן ראויות להעיד וכפרה כת הראשונה כו' פטורים משבועת עדות מפני שהן סומכין על עדות שניה כו' דקדק וכתב השביע שני כתי עדים היינו שתבע לכל כת בפ"ע לכך פטורין אבל אם תבע לכולם בפ"א י"ל דכל כת שתובע חייבין דאל"כ כ"א ידחה על חבירו ואף דנראה בפשיטות דגם בכה"ג פטורין דל"ה רק כפירת דברים כיון דיש עוד כת אחת וא"ח בק"ש מ"מ קאי בחיוב דואם לא יגיד ובכלל נשיאת עון אף בלא שבועה וא"ד לדבר הגול"מ כמובן. וגם הא יש כמה אנפי דא"ח ק"ש כגון קרקע וכדומה ובחיוב להעיד קאי וגם בלא"ה דעת כמה ראשונים שם דלדידן דפסקינן הכופר בממון שיש עליו עדים חייב כמו כן חייבין הכת הראשונה בק"ש אף דקיימא שניה יע"ש בלח"מ מ"ש בדעת רמב"ם א"כ ודאי קאי כל כת וכת באם לא יגיד וזה פשוט

סי' ט כתיב עפ"י שני עדים יקום דבר דרשו חכז"ל מפיהם ולא מפי כתבם. ודעת ר"ת דוקא אלם דאינו ראוי להעיד בפיו אבל ביכול להעיד בפיו יכול להעיד מתוך הכתב ודעת הרמ"א בתשובה דבדיני נפשות מודה ר"ת דצריך להעיד בפיו אולם דעת הר"ש בן התשב"ץ במאמר תיקון סופרים דאף בדנ"פ ודיני קנסות כותבין ושולחין עדותן בב"ד והקשה על ר"ת מהא דמס' שבועות צורבא מרבנן דידע סהדותא לחבריה לא ליזל לב"ד דזוטר ובאיסורא אין חכמה כו' ואמאי יכתבנה וישלחנו לב"ד וכן באיסורא לא ליזל ויכתב עדותו וישלחנו גם הקשה הא בדנ"פ וקנסו' בעינן דו"ח וכתב דאפשר דר"ת לא הכשיר רק בדבר דא"צ דו"ח גם הביא משם ספר המצות קטן דהקשה מהא דמלך לא מעיד ולא מעידין ואם איתא ישלח כתבו לב"ד. וראיתי בתומים (סי' כ"ח ס"ק ט"ו) דעמד ג"כ ע"ז מהך דצורבא מדרבנן וכתב בשלמא כהן גדול דאינו מעיד משום דהוא זקן ואינו לפ"כ ל"ק כיון דאינו במציאות דיכול להעיד בפיו דהוי זקן ואינו לפ"כ א"כ אינו ראוי לבילה אבל בחזי דראוי להעד בפני ב"ד הגדול ממנו ראוי לבילה מיקרי. ואני לא א]דע הא לדעת רמב"ם וש"ע ח"מ (סי' רס"ג) בזקן ואינו לפי כבודו גבי אבידה אם רצה למחול יכול למחול א"כ ראוי לבילה הוא לגבי עדות והתומים בעצמו (ס"ק י"ב) סובר דכ"כ לגבי עדות יכול למחול הן אמת דדעת רשב"א מס' שבועות (דף ל')