אילימה יא

המדות בכוונת המצות והתפלות והתורה וכיוצא עובד אמיתי המיישיר העבודה לאמת ולעבודה הנכונה במכוון ולא כעובדים העבודה סתם לאלוה שאינם יודעים שאין העבודה מקובלת אלא דווקא על הדרך הזה. ועכ"ז אין בעבודה הסתמיית המכוונת סתם אליו התעוב (החויב) ח"ו אלא שאינה נבחרת כעבודה המיושבת אליו על הדרך הרצוי' בכוונה אל המדות כדפי':

והטעם שהתפלה והתורה והמצוה המכוונות אל המדות ימשיך היחוד הגמור אמנם הבלתי מכוונות אל המדות יש בהם ייחוד ולא כ"כ ולכך עבודה רצוי' היא. ועכ"ז החושב שזאת הגשמית היא עבודה תגיע אליו נחת רוח כפשט הענין אינו אלא טועה ומעשיו רצוים וכוונתו אינה רצוי' והחושב שהעבודה ממש אל המדות מחליף ח"ו וגרוע אל הקודם אמנם העבודה הרצוי' עם הכוונה הנבחרת לקשר המדות ולהכינם שתתיישרנה להאיר א"ס בהם שאין א"ס מאיר בהם אלא בהכנתם מפני שאין אור א"ס מאיר אלא במקום השלם וכ"ז שלא ישתלמו לא יאיר בהם וכיון שהם נקראים לבושי המלך הוא הדין והוא הטעם עונש החוטא ועונו יקרע בגדי המלך בענין שאינם רצוים למלך ללובשם והקורע בגדי המלך חייב כפי מה שקרע או לכלך בענין שנפגמו מלהתלבש בהם המלך ולזה צריך שתהיה כוונת העובד וזו היא העבודה לפניו ואל זה כוונו באמרם אליו ולא למדותיו וזהו עמוד שהעבודה כולה נסמכת עליה ואין לזוז ממנה:

פרק ג לידע שיש אלוה ידיעה זו אינה ידיעת מה הוא מפני שאין השגה לשום נמצא במהותו כלל מפני שא"א שיושג. אמנם ידיעה זו היא לידע שישנו וחויב המציאות ודע שכמו שאין האדם מכיר הנשמה שבו אלא הנשמה שופע בו והוא יודע ששפעו הוא מהנשמה. כך אין הספי' מכירות בא"ס אלא הם אליו כגוף אל הנשמה יודעות הם שכחם ושפעם ממנו אבל אינם מכירות בו אלא פעולותיו וזו עיקר האמונה שאין מי שיודע אמיתת מציאותו אלא הוא בעצמו מפני שאם נאמר שאמיתת עצמותו ידועה יהי' לו תכלית ואפי' שיאמר שישיג קצת שום נמצא בממציא יהי' לו תכלית לכך צריך שנאמר שאמיתת עצמותו בלתי ידועה אלא אל עצמו שידיעתו אין לה תכלית והוא אין לו תכלית והוא וידיעתו וחכמתו הכל אחד והוא יודע את עצמו ואין זולתו שידע ממנו כלל רק פעולתיו והמכיר פעולותיו על אמיתתם הוא בעצמו שהפעילם והמציאם ואין אותו מדע ענין מחודש אלא מפני המצאתם אמנם דבק בו הוא ומדעו א' ויודע בהם בקדימותו ואין כאן מקום הדרוש הזה ויתבאר אמנם הנמצאים כל השכלתם לידע פעולותיו והכתר משכיל להשיג עצמו והנפעלים ממנו באמצעות כח א"ס השופע בו וכן שאר הנמצאים אמנם להשיג אמיתת עצמות המאציל ח"ו אין לחלק ההשגה הזו לחלקים שא"כ נתן לו תכלית וגבול ולזה הוא שאין לו תכלית יודע את עצמו וכל השאר השגתם בפעולתיו ואין מי שיכיר אמתת הפעולות ומציאותם כפועל עצמו ואחריו ירדו ההשגות כפי רדת הנמצאים וגם הידיעה בחיוב מציאותו יגדל או ימעט שאנו נדע חיוב מציאותו מהכרח אחד או ב' והמלאכים יחייבו מציאותו ממאה הכרחיות והמתעלים עליהם מאלף והמתעלים עליהם ממאה אלף ועוד אנו נחייב מציאותו מכח אלו הפעולות הגשמיות שהם פחותות בערך הנפלאות העליונות והעליונים יחייבו מציאותו מצד הפלאים העליונים והנמצאים המשובחים ולכך יקבע חוזק דבקותם באמונתם דבקות נפלא בתשוקה חשובה והם יתעדנו בהשגה ההיא תכלית עידון מפני שיפלא חשקם כעין צד חיובם האלוה ועד"ז תתעלה תשוקת העבודה אל הגלגלים על ב"א ותשוקת המלאכים על הגלגלים וכך תתעלה זו למעלה מזו שאנו לא נוכל להתדבק מפני מיעוט השגתינו ולכך ימעט ידיעתינו בחיוב מציאותו עם היות שנשוה כולנו באמונה הכוללת שנדע שיש אלוה. וכמו שיהיה בינינו הבדל בין חכם לחכם בהשכלת ידיעת חיובו ויתעלה האחד על חבירו. כך יהי' עילוי בענין זה בין בחי' ובחי' מהנמצאים אם היות שישתוו כולם בחיוב ידיעת שיש אלוה ולכך נאמר שמי שחייב מציאותו מצד ידיעתו בנמצאים התחתונים אינו שוה כמי שחייב מציאותו מצד הנמצאים העליונים. וכך יתעלה מעלה על מעלה הידיעה הזאת כדי שידע האדם המסובבים העליונים ומתוכם יכיר החיוב הזה. והדין נותן כך:

והנה מי שיכיר הגלגלים והנמצאים הגשמיים ויכריח מתוכם האלוה הנה אפי' שיאמין שאין למציאות כחו תכלית עכ"ז לא יכיר מהו גודל התכלית לתת עליו מעלת אין לו תכלית והמשל בזה הנער שלא יכיר אלא חשבון העשרה יחשוב שלמעלה מעשרה אין לו תכלית ויחשוב אין לו תכלית מעט בערך ומי שידע חשבון המאה יחשוב אין לו תכלית למעלה ממאה ומי שיודע המספר לרוב הרבה מאד ידע שאין לו תכלית הרבה מאד והמשל בזה ממש בחיוב מציאותו שיחייב אותו למעלה מהגלגלים והמשובח מי שיחייבנו למעלה מנעשים ונוצרים ונבראים ונאצלים וכל פרטי הנמצאים. ומתוכם יחייב מציאותו יחייבנו חיוב נפלא. אמנם להשיג עצמותו ומהותו אין מי שיגיענו כלל מפני שכל הנאצלים ואפי' הכתר הנאצל הא' עם היותו בלתי מתגלה הוא מושג מצד התפשטות החכמה הנעלמה שבו. ועם היות שיושג חלקו