עיקרי הד"ט יורה דעה עא

בשם מר חתנו דיבדיל בתפלה והרב מר חמיו הפיל דבריו ארצה וכתב דלא יבדיל ע"ש וע"ע לו שם דף כ"ז ע"ב דנשא ונתן בדברי הרב מ"מ הנז' שבס' רב יוסף נסתפק בזה והביא תחלה סברת הר"מ לידידי דס"ל דלפחות יגמור הברכה שהתחיל והרב המחבר ס"ל דפוסק אף באמצע הברכה ושהרצה אח"כ דבריו להר"ש בן הר"י אמאריליו והעלה דישלים הברכה דכיון שהתחיל במצוה יגמור והרב המחבר חזר והחזיק סברתו בראיות להפסיק אפילו באמצע הברכה ואם מותר האונן להסתפר עיין להרב טוב עין שהחזיק הוראתו לאיסור ועיין מה שכתבתי בח"א סימן י"א אות י"ג:

נ נשא ונתן בדברי הרמב"ן בתה"א שהקשה בההיא דפ' וא"מ דכ"ב ע"ב בשלמא גדול הדור שעמו ר' היינו דנמנע ולא חלץ וכו' שהשמיטו המדפיסים בספרו למנצח לדוד (שם סימן נ"ה):

נא שאלת חכם ותשו' ממהר"י קוואנקא באשה שנזדמן לה ללבוש לבנים בשבת וי"ט או בט"ב ויוה"כ או בז' ימי אבלה שכבר הרב משאת בנימין סימן ה' דבר על כל אחד מאלה דבשבת וי"ט פשיטא ליה דיכולה ללבוש ולרחוץ בצונן אפילו כל גופה ואפילו בחמין קצת אבריה אף שהוחמו בי"ט עצמו ובט"ב ויוה"כ וז' ימי אבלה גם כן יכולה לרחוץ בית הסתרים וירכותיה והרי"ק הנז' נשא ונתן בדבריו והביא מ"ש השכנה"ג בא"ח סימן שכ"ו הגב"י אות ב' שהקשה על הרב מ"ב הנז' כמוהו ע"ש דמסיק להתיר בי"ט להחם מים לרחוץ בית הסתרים ובית הקמטים ובט"ב ויוה"כ וימי אבלה הנכון ללבוש חלוק בדוק יפה ולרחוץ בית הסתרים כרט"ז סימן שפ"א סק"ב אבל בשבת כמ"ש כהרב מ"ב הנזכר והרצה דבריו לפני הר"ש פלורינטין ופלפל בדברי הרמ"ב ומהרי"ק הנזכר והביא גם כן מ"ש המ"ב הנז' דאפשר שלא נהגו הנשים ללבוש לבנים לרחוץ בשבת וי"ט משום דאין כל אשה יודעת לחלק בין חמין שהוחמו מע"ש וי"ט לחמין שהוחמו באותו יום גם בלתי יודעת ליזהר מאיסור סחיטה ע"ש ואח"כ באו דברי מהרי"ק על דברי הרש"ף הנז' ושוב נשא ונתן על דברי הרב אברהם ן' עזרא שהזכיר הרב יד אהרן סימן שכ"ו עיין שם (סם חיי אחר דרשותיו דף צ"א):

הד"ט ודין אשה שטבילתה במ"ש וביום ע"ש היתה עדיין אבלה עיין להרב פנים מאירות סימן ח' שזכרתיו בסימן כ"ב אות א' ועל החשש של סחיטה משבח אני מנהג עיר הלזו פירינצי שהאשה העומדת על בית הטבילה מוזהרת שלא להניח אשה לטבול במ"ש ולא בכל לילה שהחפיפה תחול בשבוע שלפניה בי"ט אא"כ יהיה לה רשות מהמ"צ של הקק"י שהוברר אצלו שלבשה לבנים ורחצה בע"ש או עי"ט ומנהג קדום הוא:

נב אף שאין להשוות דין יב"ח לדין ז' ול' דאמרינן בהו מקצת יום ככולו ואילו גבי יב"ח לא אמרינן מקצת חודש ככולו מכל מקום לדעתו ז"ל היה נראה דיום אחרון של יב"ח לומר בו מקצת יום ככולו אמנם ביטל דעתו מפני דעת הרב תרומת הדשן סימן רנ"ב דכתב דאף ביום אחרון של יב"ח לא אמרינן מקצת יום ככולו ומי שמת לו מת באחד בניסן לא כלו יב"ח עד שיכנס ר"ח ניסן (הרדב"ז ח"ג ד"פ סימן תנ"ד(:

הד"ט ועיין להרב בארות המים סימן כ"ב דפסק דמה שאסר בג"י ראשונים דינו כז' ול' דאמרינן מקצת יום ככולו וע"ל אות ל"א ועיין להרב גור חי"ד סימן ד' ובדבר מתה סימן מ"ז ולהרדב"ז הנז' סימן תקנ"ט דחילוק ידע בין דבר לדבר בדין מקצת יום ככולו מה דינו במקצת הלילה אי לא אמרינן ככולו כר"מ או אמרינן ככולו כרמב"ן דס"ל דלענין ת"ת ותשמיש המטה דאית בהו מצוה אמרינן דאף מקצת לילה סגי ואילו ברחיצה וסיכה ושאר דברים שאין בהו מצוה לא אמרינן מקצת לילה ככולו ומקצת היום דוקא בעי' ומה גם אם נשמע לאומרי' דהלכה כמיקל לאבל (וע"ל אות ב') ועוד דלהמקילי' אתה מבטל מ"ע של תורה משום ספק של דבריהן ואין להקשות דהוי כחוכא ואטלולא לבטל מקצת ולקיים מקצת שכן מצינו בשבת דנוהגים דברים שבפרהסיא ולא שבצנעא ומיהו מסתברא שצריך להמתין מלשמש בלילה יותר מעט ממה שהיה רגיל ועיין להרב ברית עולם סימן ר"מ דאחר שהביא בידו דעת הרב ס' החסידים ודברי הרדב"ז הנז' דהיקל אפילו בליל ז' ושיאחר מזמן הרגלו מסיק דבקונטרס שיורי ברכה שלו סימן שנ"ה כתב דפשטה ההוראה שלא לומר בשום דבר מקצת לילה ככולו וכיון שנתפשט המנהג אין לומר עוד הלכה כמיקל וע"ל אות א' וב' ואות וי"ו:

נג אסר לאונן לשתות אפילו שכר מדינה ופשט ספיקו של הרב מוצל מאש מתשו' הרש"ל סימן ל"א בדין ט"ב שהביא הרב החבי"ב בא"ח סימן תקנ"ב ואחרים ועיין בלבוש סימן שמ"א ופשט גם כן ספיקו של הרמ"מ הנז' בהיתר האונן אכילת תבשיל של בשר וחיליה ממרן בא"ח סימן תקנ"א ס"י (ועיין אצלי בחא"ח סימן ט' אות ל"ח ולעיל אות מ"ט הד"ט) (אגורה באהלך דף ק"ח ע"ג):

נד מי שמת לו מת ונקבר בלילה פסק הרב להברותו בלילה ואם לא אכל בלילה להברותו ביום שעדיין יום ראשון הוא וסעודה ראשונה והשיב לשאלת מעלת השואל מ"ט לא הביא מרן בש"ע אם מברין בלילה ואילו בב"י הביא כל הדעות (ועיין לעיל אות ח') (נודע ביהודה סימן צ"ח):

נה אשה שחל יום ז' של אבלותה בערב הרגל וחל טבילתה בליל י"ט במ"ש תחוף ותטול צפרניה מע"ש ותמה על מעלת השואל שנסתפק בדבר פשוט בפוסקי' ועיין מרן בא"ח סימן תקמ"ה בשם התה"ד ומג"א שם סקט"ו ורש"ך י"ד סימן שצ"ט סקט"ז ורי"ץ גיאת הביאו הטור ס"ס ש"צ ואף שאין אנו פוסקין כהרי"ץ גיאת היינו דוקא באיש ולא באשה וע"ע לו שם שדחה דעת הרב פנים מאירות שכתב דאין להתיר ב' קולות החפיפה ונטילת צפרנים ולהרחיק החפיפה מהטבילה דשאני הכא דקולא א' לענין אבלות והב' לענין טבילה כמ"ש מעלת השואל והרב הנשאל הוסיף דקולת חפיפה ונטילת צפרנים אין לו ענין אצל טבילה כלל שאף שלא לצורך טבילה מותר ותמה על רש"ך סימן ש"צ שכתב בס"ס אשה שאירע וכו' שהרי מרן פסק בסעיף ה' האשה מותרת אחר ז' נטילת שער וממילא מותרת בנטילת צפרנים ומ"ש הרב באר הגולה דנטילת שער התירו שנמאסת בה ביותר הוא תמוה דאדרבה דרכה של אשה לגדל שער וקישוט הוא לה משא"כ צפרני' וכדאמרי' גבי יפת תואר בפ' החולץ דמ"ח ע"א ונכנס ג"כ בדין נטילת שער וצפרני' בשבוע שחל ט"ב להיות בתוכה (שם סימן צ"ט):

הד"ט ועיין ג"כ להרב יד אליהו סימן צ"ו דלרבותא נקט בסימן ש"ץ ס"ה אשה מותרת לסרק ראשה במסרק אפילו תוך ז' דהגם דבסימן שפ"ח פסק דלא תכחול וכו' אפ"ה לסרוק מותרת משום שלא תתגנה וכ"ש אם הוא משום צער ולכן לא כתב זה בדין איש דאי משום צער פשיטא דמותר ואי משום קישוט בלא אבל נמי אסור כמ"ש בסימן קפ"ב ובדין נטילת צפרנים פסק הרב י"א הנז' להתיר אפילו בתוך ז' מאדם אחר דאינו במלאכה וה"ה הוא בעצמו על ידי שינוי מותר אפילו תוך ז' וע"ש ועיין גם כן להרב חיים שאל ח"א סימן ב' דהעלה דאשה שמצטערת טובא אם אחרת תטול צפרניה יש להתירה אפילו על ידי עצמה לצורך מצותה ע"ש:

נו על דבר מקרה בלתי טהור של מאבד עצמו לדעת ששמע שבעירו נהגו קרוביו אבלות שאל ממ"צ שבעיר על מה אדני ההוראה הטבעו לפי שגם בעירו היו ב' אחיות של המת ולדעת מה לעשות אם יגיע הדבר לאזנן תוך ל"י יען כי לדעתו אף דהרמב"ן בתה"א דף כ"ו ע"ב דינא הכי הלא הוא עצמו הביא דלהרמב"ם אין לנהוג עליו אבלות כלל ומדבריו משמע שהוא גם כן ביטל דעתו מפני דעת הרמב"ם כיון שלא כתב תחלה דעת הרמב"ם ואחר כך דעתו שאז היה נראה כחולק עליו ותמה על הטור שכתב כסברת הרמב"ם ולא הזכירו כלל ומרן בש"ע פסק כרמב"ם וקבל מור"ם דברי מרן בשתיקה ומה גם דהרש"ך שם משמע דלא פליגי רק לענין קריעה אבל באבלות מודה להרמב"ם אף דמדברי הרב לחם משנה וכסף משנה נראה דבאבלות נמי פליגי (ועיין לעיל סימן ל"ה אות כ"ז) (תודת שלמים בלחמי תודה סימן ת"):

נז נשא ונתן במ"ש הריק"ש בערך אאא סימן שפ"ט דנראה לו דמצא מי שהתיר חלוק המלוכלך אפילו תוך ז' עיין תוספתא אאא ע"ב עכ"ל דהיינו משום דכלי פשתן מתטנפים בקלות (וע"ל אות ס') (תודת ש אאא תודה סימן ל'):

נח הוכיח על פי איזה תלמידי חכמים אאא מקומם בשבת שבימי אבלם ושהם מהמתמיהים ויפה עשו ועושים הזקנים אאא אנים ועיין למרן סימן שצ"ב (נאמן שמואל סימן ל"ה):

נט עשה מעשה בהסכמת רבני עין אאא שנפטר בעשרה בניסן לעשות תשלום לשלשים יום שלמים אפילו שבטלו ממנו שבעה מפני הרגל ודוקא על אביו ואמו אך על אחר עשה התשלום בשבת הסמוך לרגל והביא מה שכתב הרש"ל בחלק אורח חיים סימן י"ג ומרן שפ"ט וש"צ בשם הרמב"ן והר"ם מינצי סימן צ"ה ומהרי"ל סימן כ"ב ורבו בא"ח סימן תקמ"ז וי"ד סימן שע"ה (שם סימן ל"ו):

ס נערה משודכת בחיי אביה שבמיתת אביה נתקדשה במשודכת (וכמה שכתב) מרן כרמב"ם המתיר אירוסין אפילו ביום מיתת אביו ואמו) התירה ללכת למרחץ ביום שלשים ליכנס לחופה ביום שלשים ואחד דקיימא לן דנדה תוך שלשים לובשת חלוק לליבונה ואף שבניד"ד עדיין אינה אשתו מ"מ חשיב מצוה ואין צריך להחמיר בחלוק שכבר לבשו אחר אך בזאת הרע לו ששמע שכשיש להחמיר שילבשנו אחר היה מי שמיקל ואומר דשעה לאו דוקא דהא התוספות שכתבו מנהג זה בפרק וא"מ דכ"ד ע"ב כתבו יום א' או חצי יום ולא כתבו שעה א' (שם סימן ל"ז):

הד"ט ועיין גם כן להרב זרע אמת ח"ב סימן קנ"ב דהתיר לצורך גדול לאבל תוך שבעה להחליף ע"י שילבישנו אדם אחר לפחות חצי יום ועיין להרב תורת חסד סימן כ"ו דהתיר תוך ל' אפילו על או"א להחליף אפילו בגד מגוהץ שהלבישו אדם אחר ולא התנה כלל שילבישהו לפחות חצי יום (וע"ל אות נ"ז) גם הרש"ך בסימן שפ"ט ס"ק ד' כתב על דברי מור"ם שכתב רק שעה א' פירש דבריו כלומר זמן מה וא"צ שעה זמנית וכן משמע בפוסקים ולא כמ"ש הלבוש שעה או שתים ואולי גם הוא ל"ד קאמר עכ"ל סא עשה סמוכות למעשה שהתיר לאבל בשמועה של אביו אחר ל' ליטול השער שעל השפה ומהצדדין כל שמעכב האכילה דתוך ז' אסור ולאחר ז' מותר כמרן סימן ש"צ ותמה שבב"י פסק לאסור כרמב"ם וראב"ד ובש"ע פסק להפך (שם סימן ל"ח):

סב התיר לאבלה שלקתה מכת מגפה ח"ו לרחוץ במרחץ ולהחליף בגדיה להתקרב לקרובה שאין זו רחיצה של תענוג רק כדי שלא תדבק ח"ו הרעה במתקרבי' אצלה ושכן המנהג פשוט דאף ביום אחד של אבלות רוחצים ולובשים בגדים אחרים מן הכביסה לילך להתעכב בבני משפחתם ועשה סמיכות של ממש למנהג (כתונת יוסף סימן ה'(:

סג הוראה להחמיר ליבם שמתה זקוקתו להתאבל עליה דלא דמי לארוסתו דקי"ל דאינו אונן עליה ואינו מטמא לה דשאני הא מהא ואין לחייבו דוקא מטעם ספק דאי הוה מחמירי מספיקא לא היה מקום לחייבו דהו"ל חומרא דאתי לידי קולא וכמו שהאריך בקונטרס ס"ס שלו ליישב המקומות שנראין סותרי' דברי הגאונים הריב"ל ורשד"ם וכמו שהשיג עליו הרט"ז. ושם דבר על טומאה ואבלות דשייכי הדדי שאם מיטמא תתאבל וע"כ נתעורר הרב כה"ג סי' שע"ד על מרן דפסק בסי' שע"ג דיטמא הכהן על שומרת יבם וכסברת הרשב"א דהו"ל לפסוק חייב להתאבל ושאפשר דס"ל למרן דאינו מתאבל אמנם מפי השמועה למד דרב וגדול א' בסאלוניקי נתאבל על יבמתו ע"ש והרב המחבר יישב תמיהתו דכיון שכבר פסק מרן בשע"ג ושע"ד דכל שמיטמא מתאבל הלא הא בהא סריך וסתמו כפירושו דחייב להתאבל גם משאו ומתנו יפה על שאר דברות הרכה"ג הנז' ואחר שכתב מ"ש הראוהו תשוב' שלימה מהרב פרח מ"א ח"ב סי' ק' דפוטרו בפשיטות ועמד עליו ודחה כל ראיותיו וקם דינא להתאבל על יבמתו משאת משה ח"א סימן כ"ז):

הד"ט ועיין להרב נחפה בכסף סי' ח' דפסק לפיטורא ונחלק עליו מהרי"ט בליקוטי מטה יהודה שלו ודאנן קי"ל כרשב"א ומרן בסימן שע"ב דפסק דמתאבלין ושכבר האריך הרב רבו בפרי צדיק שלו והעמיד סברת הרשב"א ע"ש:

סד מעשה שנכתב ממרחקים מיתת א' ויש לו משמעות שמת רבו או אביו והוא לאחר ל' ממ"נ יש לו לקרוע ויצא בזה אף אם יודע שהוא אביו דומה למ"ש מרן סימן ש"מ סעיף כ"ד וע"ש ברש"ך אך לענין גיהוץ ותספורת א"צ לנהוג דספיקא דרבנן הוא כמ"ש בסימן שצ"ד ונכנס בשלום בענין החזקה שדבר בו הרט"ז שם ודחה כל ראיותיו (כמו שרמזתי לעיל אות ב') ושכבר האריך בזה הרב שבות יעקב סימן כ"ח ע"ש (יד אליהו סימן מ"ד):

סה עוד נשאל שם באם הספק הוא בין ב' אנשים שרבו של א' אביו של שני והשמועה באה תוך ל' דאל"כ הו"ל ס"ס ופסק דאף דקי"ל ספק באבל להקל מ"מ הכא תרווייהו מחייבי ודומה למ"ש בסי' שע"ד בדין ספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ועיין בתוס' דיבמות דל"ז ד"ה הא וכו' ובפ' יש בכור דמ"ט ד"ה מת וכו' משום דגנאי למת שלא יתאבלו לא זה ולא זה ע"ש (שם):

סו קול האות האחרון אות לטובה אתי לנחומי לכל מאן דמצער ליה כאשר נצטער אצלו זה ימים א' חכם בענין תחיית המתים דממדרשו של רשב"י ז"ל פ' שמות ד"י ע"ב בא לידי צער דא"כ צדיקים שבח"ל לא יזכו לשנים טובות שני משיח וקשה הדבר להולמו ושאול שאל האיש יהי אלהיו עמו לבקש רפואה ומנוח ממקום אחר והאלהים אנה לידי גדול אחד ברוך הוא וברוך שמו הרב המפורסם הרדב"ז זצוק"ל בתשו' ח"ב דפוס ויניציאה סימן תרל"ט ובח"ג דפוס פיורדא סי' תרמ"ד שכתב וז"ל שאלת ממני ידיד נפשי על זמן התחיה לפי שקבלת שהוא סמוך לאלף הז' עם הכנסת שבת בעולם שהוא מנוחה וקשיא לך א"כ הצדיקים וחסידי עליון שמתו על קדושת שמו ית' בגלות לא יראו בטובתן של ישראל ולא ישמחו בשמחתה והשיב דכל ימיו נצטער על זה עד שראה דברי הריטב"א בשם רבותיו דאיכא תרי תחיות א' פרטית לצדיקים שמתו בגלות והיא סמוכה לביאת המשיח ויזכו לכל ימות המשיח בגוף ונפש ויראו בטובתן של ישראל ובנין הבית וכו' וא' כללית והיא סמוכה להכנסת שבת כאשר קבלו והוא נקרא עולם התחיה ועליה נאמר ורבים מישני אדמת עפר יקיצו וכו' וששוב ראה שמוסכם הוא שיש ב' תחיות ועל הראשונה נאמר בנבואת זכריה עוד ישבו זקנים וזקנות וכו' וילכו על משענתם ובאלישע שהחיה המת כתיב משענת וילפינן ג"ש מה התם תחיה אף כאן תחיה והכי אי' בפסח ב' ומייתי תוס' סוף מכות ע"ש שעל התחיה הראשונה מדבר דאי על אחרונה אין שם זקנה ואל רוב ימים שמיד יכנס שבת שהוא מנוחה לחי העולמים וזכור תמיד ענין זה שזו היא נחמה גדולה לסובלי צרות הגלות ועול השעבוד כי עינינו תראינה ציון נוה שאנן וארמון על משפטו ועבודת הקדש על מתכונתה ודפח"ח (ואם התחיה הכללית הנז' תהיה כללית לכל ומה שיש לעמוד בה כבר הרחבתי לע"ד הדבור קצת בספר מתנת יד פ' אחרון הנדפס פה פירינצי ש' תקנ"ד יעו"ש) וידעתי גם אני שאם נבא להסכים דברי הזוהר הנז' על פי הקדמה זו צריכים אנו לדחוק עצמנו קצת ולומר דמ"ש מתחלה שיחיו מתי א"י לאו דוקא ושגם צדיקים שבח"ל בכלל והאמת לע"ד הוא שא"א לדעת האנושי לידע העתידות על בוריין ובפרט חלוקיהן ופרטיהן ודיינו להודות ולהאמין באמונה שלימה שיקיצו וירננו שוכני עפר המקום יזכנו במהרה בימינו ומלך ביפיו תחזינה עינינו בבנין עיר קדשנו ובית תפארתנו אכי"ר: