איגרא רמה חלק א ז

חריפות ובקיאות הגאון רבינו משולם בעזה"י במסכת פסחים בגמרא חנן התם וכו' עד וש"מ לא אמרי' הואיל וכו' וכתב הרמב"ם פ"ב מהלכות חמץ ומצה ה"א מצות עשה מן התורה להשבית החמץ קודם זמן איסור אכילתו שנא' ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ומפי השמועה למדו שהראשון זה הוא יום ארבעה עשר. ראי' לדבר זה מה שכתב בתורה לא תשחט על חמץ דם זבחי כלומר לא תשחט הפסח ועדיין חמץ קיים ושחיטת הפסח הוא יום י"ד אחר חצות

וקשה לי למה כתב הרמב"ם מפי השמועה למדו דהא בכל הסוגיא שקלו וטרו להביא ראי' דאך ביום הראשון קאי ליום י"ד ולדעת הרמב"ם בלא"ה מפי השמועה ידענו דקאי ליום י"ד. וגם עליו קשה למה צריך לראי' כיון דלמידין מפי השמועה ונ"ל לתרץ ואגב יהי' מתורץ ב' קושי' תוס' בד"ה ואימא לרבות וכו' ואע"פ דהמהרש"א מדחה קושיא שני' דכיון דההיקש הוא מאותו פסוק שבעת ימים גופי' א"כ י"ל דלקושטא דמילתא דעתי' דאביי להך היקשא. זה אינו נראה לי דעיקר חסר מן הספר דהו"ל לאביי לאתויי ההיקש. לזאת נראה לי לתרץ בענין אחר. ונקדים לתרץ קושיות בעל פני יהושע לשיטת רש"י בביצה דף כ"ז ע"ב במתני' בהמה שמתה וכו' דרחמנא אחשבי' להבערת קדשים ואפי' בהבערה ע"י אכילת הבהמה הוי מלאכה א"כ קשה מה מוכיח רבא בשמעתין דס"ל לר"ע אין ביעור חמץ אלא שריפה דלמא לעולם השבתתו בכל דבר ואפ"ה הוי אב מלאכה דאסורה בי"ש. וי"ל דאיתא לקמן דף כ"ז ע"ב פיסקא ר"י אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה וכו' עד סוף הסוגיא, והקשה הפני יהושיע משם הירושלמי), מה השיבו רבנן לר"י דאם לא מצא עצים לשרפו יסא יושב ובטל עכ"פ מהני לן הק"ו דאם יהי' לו עצים לשרפו שיקיים מצות ביעור בשריפה ומה מגרע לן ועיין בספר יד אפרים בט"ז ס"ק ג' לפי דבריו שם מתורץ קושיות ספ"י דהוא קושיות הירושלמי. וגם מתורץ דברי רש"י ז"ל דע"כ מיירי רק ביוצא בשיירא ודוק היטב) הק"ו דלולי הק"ו יהיה השבתתו בכל דבר וא"כ נימא נמי דהק"ו אתי אם אפשר לו בשריפה ישרפו. ואם אי אפשר (לו בשריפה) ישביתו בכל דבר. והפני יהושע מקשה עלה הא דקאמר הש"ס חזר ר' יהודא ודנו דין אחר וכו' ופי' בתוס' רמה מצינו וע"י הבמה מצינו נסתר תשובת חכמים. דבאמת דומה חמץ לנותר בחומרו וקולתו. אמנם עכ"פ הק"ו אמת. דהא באמת חמץ חמור וכיון דחמור אין מן הראוי לעשות בו קולא ונ"ל לתרץ חדא באידך ואגב יהי' מתורץ קושיות תוס' בד''ה אמרו לו אשם תלוי יוכיח. תימא לרשב"א לדבריהם דרבנן דאמרו שהם בשריפה אמאי לא ילפינין חמץ מנותר. ונ"ל דתוס' כתבו בשמעתין בד"ה ואומר כל מלאכה לא תעשה אע"ג דיכול ליהנות מגחלתו אומר ר"י דסברא היא דקרא דתשביתו מיירי בכל ענין. דף ד' ע"ב עד דף ס' ע"ב אחרישה לא לחייב פ"ש אמנם הא תינח לרבנן דס"ל השבתתו בכל דברי אבל לר' יודא דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה א"כ אם יש לו עצים בוודאי אסור לו להשבית בשארי השבתות. וכללא בידן דלא שרינן מטעם הואיל אלא אם משכחת לן שיהיה הדבר העושה עכשו ו מיתר בא זו ענין אבל לר"י לא משכחת שיהיו מיתר לו להשבית בכל דבר בשום פעם. דכיון דאם אית ליה עצים צריך לשרוף. וכיון שכן אף עכשיו שאין לו עצים אסיר להשביתו בשאר דברים משום דרחמנא אחשבי' ומטעם מתיך ל"ל להתיר דהא אינו צורך קצת. וא"ת משום לאו דב"י דהא משה' כדי לבערו אינו עובר ומטעם הואיל ל"ל להתיר מטעם שכתבתי. וכיון שזכינו לזה מתורץ קושי' הירושלמי לקמן דף כ"ז דהכי אמרו לי' רבנן לר' יודא אם לא מצא עצים לשורפו יהא יושב ובטל אם ימצא חמץ בי"ט דאסור לו להשביתו בשאר השבתות. אבל לדידן מותר להשבית מטעם הואיל וכמו שכתבתי (וגם מטעם מתוך והוי צורך קצת דהיינו צורך המצוה כדי שלא יעבור בב"י) ועכשיו נבוא לבאר ולתרץ קושי' השניות בסוגיא גיא דלקמן כמ"ש לעיל. והוא דהנה איתא שם בתוס' ד"ה וחמץ הרי הוא בבל תותירו תימא לר"י היכא עביד לעיל ק"ו מנותר שאינו בבל תותירו והא חשיב הכא בל תותירו כמו ב"י. ואמר ר"י דהק"ו היה משים דבחמץ עובר בכל שעה בב"י ע"ש. אמנם הא מלתא דעובר בכל שעה אינו מלתא דפשיטא ואינו מפורש בתורה. רק דס"ל לתוס' כיון דכתיב שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם. א"כ אם קונה חמץ בכל שעה עובר בכל שעה ה"ה נמי דעובר על חתיכת חמץ אחד בכל שעה כ"ז שאינו מבערו אבל יש לאל ידי לחלק דאינו עובר בכל שעה. וכמו שאבאר והוא דאיתא לקמן דף ו' ע"ב אמר ר' אלעזר ב' דברים אינו ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו. ואלו הן בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה. וכתב השאגת ארי' דלדעת ר' שמעון דס"ל חמץ לאחר זמנו אינו אסור אלא משום קנס כיון שעבר עב"י א"כ לא צרכינן לדחוק דגזה"כ הוא דאי לאו דאסרה הכתוב בב"י וב"י החמץ ברשותו להשהותו עד לאחר הפסח ולא כלו ע"כ. ונ"ל דלדעת הפ"י שכתב דאף דמהני ביטול מטעם הפקר שלא יעבור עב"י מ"מ אכתי חל עליו מצות תשביתו. א"כ נדחים דברי שאגת ארי' הנ"ל. דמ"מ החמץ אינו ברשותו שצריך לבערו ממצות עשה דתשביתו וכיון דאינו ברשותו ואפ"ה אמר הכתוב דעובר על ב"י א"כ הוי שפיר גזירת הכתוב אבל האבן עוזר כתב דלר"י דס"ל אין ביעור חמץ אלא שריפה:

וא"כ אפרו מותר לא צריכין לגזה"כ דאכתי הוי ברשותו לשרפו וליהנות מנחלתו ואפרו. וכיון דברשותו הוא לענין זה. א"כ שפיר עובר בב"י כ"ז שלא שרפו. דנקראת חמץ שלו. משום (עיין בספר איילת אהבים לבעהמ"ח גור ארי' יהודא) אמנם עדיין קשה לי דהו"ל להתיר הבערה בי"ט אפילו בענין דאינו נהנה מגחלתו מטעם הואיל אי נהנה וכן הקשה בספר אור חדש יעוש"ה] (אהלה"ד ובזה מתורץ קושיות מפרשי' דמקשים הא סופו להקל לענין אפר ודוק)

שיש לו רשות בו לענין האפר אמנם לפי מ"ש הפ"י דחמץ שאני משאר נשרפים. דכיון דשריפת חמץ נלמד מגחלתו יהיה מותר. השתא נמי מותר. אע"כ דלית ליה לר"ע הואיל. ולפ''ז יהי' מתורץ הכל דהנה בתוס' כתבו בד"ה לא אמרי' מתוך. אע"ג דבעינן צורך היום קצת שכא מה שמבער הוי צורך. והאשר"י כתב לחלק מ"ט דנותר א"מ בשריפה בי"ט וחמץ מותר למ"ד דס"ל מתוך. הוא דבחמץ עובר בכל שעה בבל יראה משא"כ בנותר ע"ש ולמדין מזה דמשום מצות עשה לחוד לא נחשב לצורך קצת. דא"כ שריפת נותר נמי יהיה מותר. אלא משום לאו דבל יראה נחשב לצורך קצת. אמנם לדעת התוס' בפרק כל שעה דהמשה' חמץ כדי לבערו אינו עובר בבל יראה. א"כ לית לן צורך קצת כמ"ש המ"א בסימן תמ"ו. וא"כ הדר' קושי' תוס' לדוכתי'. ויש לומר סברת התוס' דוקא אם אי אפשר לו לבערו בי"ט. אבל אם אפשר לו לבערו בי"ט בוודאי עובר בב"י והנה בנד"ד אפשר לו לבערו בי"ט בשריפה וליהנות מגחלתו. וכיון דאפשר לו לבערו. א"כ עובר וכיון דעובר בב"י. ממילא דמותר להשביתו בשאר השבתות. אף לדעת בעל פ"י דהא נמי מלאכה היא דרחמנא אחשבי' להבערתו דמותר מטעם מתוך. דהוי צורך קצת אמנם הא תינח אם אית ליה עצים לשרפו. אבל אם לית ליה עצים לשרפו. א"כ אי אפשר לו לבערו בי"ט בענין המותר. וממילא דאינו עובר בב"י. דמשה' כדי לבערו. וכיון דאינו עובר. אסור לו להשביח אף בשאר השבתות דרחמנא אחשבי' אבל עדיין יש להתיר מטעם הואיל אי אית ליה עצים מותר לו אן עכשיו שאין לו נמי מותר כסברת התוס' בפסחים דף מ"ז ע"ב בד"ה ובזה יובן מה דקשה על רש"י בדף ו' ע"א. דס"ל דבלא ביטלן מותר לבערו ביו"ט מהא דר' עקיבא דקאמר בהדיא או אינו אלא ביו"ט כו'. ובזה הנ"ל מתורץ שפיר די"ל דרש"י ס"ל כ"מ להלכה הואיל ודוק) וכלומר אע"ג דבשאר השבתות לא שייך מטעם היתר גחלים ולא מטעם הואיל מ"ע מטעם מתוך מותר) משריפה נותר דומה לו בכל ענין מה נותר אפרו אסור משום הקדש. ה"ה אפר חמץ אסור (ליתא לדברי א"ע הנ"ל) אבל עדיין קשה. דהא אי לאו דכתב רחמנא שעובר בב"י. לא הוי נלמד מנותר דהא הלימוד דבמה מצינו הי' מה נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו וכו' וכו' וא"כ ממילא דאפרו הי' מותר והיו ברשותו א"כ הא דעובר בב"י לאו גזה"כ היא. ואין לומר דהא אי חמץ מנקברין בוודאי אפרו אסור כדין כל הנקברין ז"א דהפ"י מוכיח דכל זה לרבנן אבל ר יודא ע"כ ס"ל דכל הנקברין אפרן מותר מן התורה. אמנם הא תינח שאינו גזה"כ. בפעם הראשון מטעמא דפרישית. אבל הא שיעבור בכל שעה בב"י. זהו ודאי גזה"כ. דכיון דידענו שעובר בבל יראה פעם הראשון. א"כ שפיר נלמד מנותר במה מצינו דבעינן שריפה וה"ה נמי דאפרו אסור וכיון שכן תו לית לים רשות בו בחמץ משש שעות ולמעלה. וכיון שאינו ברשותו הדעת נותן שלא יעבור בב"י כמו חמץ דנכרי אלא מטעם גזה"כ ומנ"ל להמציא גזה"כ. ובוודאי יש לומר דבאמת אינו עובר בב"י אלא בפעם ראשון לר' יודא ומטעמ' דפרישית

אמנם הא תינח למסקנת ר"י דיליף נותר במה מצינו. א"כ אעפ"י שאינו עובר אלא פעם אחת נמי נלמד מנותר. אבל לס"ד דר"י דלא אסיק אדעתי' ללמוד מנותר במה מצינו. אלא דוקא בק"ו וכתבו התו"ס דהק"ו הוא משום דעובר בכל שפה בב"י א"כ לולי שעבר בכל שעה בב"י לא הוי לן ללמוד. מנותר. וממילא שיהיו אפרו מותר כדין כל הנקברין לר' יודא. והוי החמץ ברשותו. ושפיר אמרה תורם שיעבור בכל שעה בב"י אמנם נמצא לס"ד הו"א דעובר, הא תינח לר' יודא דס"ל כל הנקברין אפרן בב"י בכל שעה. מותר אבל לרבנן דר"ל כל הנקברין אפרן אסור דבר תורה. א"כ אפר החמץ ממ"נ אסור אי מטעמ' דנקברין אי מטעם דילפינן מנותר. א"כ אידי ואידי החמץ