אבן עזרא על שמות; פירוש הקצר לא

ויאמר הגאון כי נבחרו אלה שניהם בעבור ששבטם נמשל לאריה, וזה דרך דרש הדרש, כי מה טעם לשאלה הזאת, למה נבחרו אלה בעבור שלא הי' בדורם כמוהם:

בצלאל, הוא הקרוי בשם והיא מעלה גדולה, וכן ונקראה בשם:

ודבר בצלאל שלא היה בן עשר שנים פרשתיו בפסוק והנה אהרן וחור:

וטעם בחכמה בתבונה ובדעת, שהיה חכם גדול, וידע כל סוד סתום, כי אין ראוי לעשות מלאכת קדש הקדשים רק מי שהוא מלא חכמה, כי בדעתו סוד המשכן ידע סוד עביו, גם זה יורה שלא היה נער כי מתי למד כל חכמה, ואין טענה משלמה, כי אין מפורש בכתוב בן כמה שנים מלך, והוא לא בקש חכמה רק חכמת המשפט להיות לו לב חכם לשפוט, ובפירוש משלי פרשתי ההפרש בין חכמה ודעת ותבונה:

וטעם ובכל מלאכה בעבור שימצא חכם גדול בכל חכמה ולא ידע לתקן מלאכה אחת, ובצלאל היה חכם גם בכל מלאכה, על כן תוספת וי"ו ובכל.

וטעם לחשב מחשבות להוציא דברים חדשים מדעתו בכח מחשבתו:

בזהב ובכסף ובנחשת ובחרשת אבן, אומנות, כי חרש יקרא על האבנים והעץ. וטעם ובחרשת עץ על כל דבר העשוי מעצי שטים.

וטעם לעשות בכל מלאכה על כל אורג ורוקם, כי כן כתוב.

ואת בגדי השרד, הם הבגדים שיכסו בהם כלי הקדש בנסוע הארן, ויתכן להיות פי' שרד כמו הנסיעה וקרוב מעט מגזר' שריד ופליט.

וטעם אך, בעבור שצום לעשות מלאכת השם אמר הכתוב אך בשבת לא תעשו, והנה זה הפסוק טעמו שישמרו כל השבתות ולא יעשו בהם מלאכת הקדש. ויאמר הגאון כי טעם כי אות היא, שלא יִוָדע הישראלי כי אם בשמירת השבת, אם היה בעיר לסגור חנות הסחורה ואם בדרך שלא ילך, וטעמו היא שתדעו שאתם מקודשים לי, וזה רמז שחייב אדם בכל שבת ללמוד דברי התורה, וכן מדוע את הולכת אליו היום לא חדש ולא שבת, כי בשבת היו הולכים אנשים ונשים לנביאים ולחכמים לשמוע דברי תורה, והעד הנאמן שנת השמיטה שהיא כמו השבת ואמר הכתוב שתקרא התורה נגד כל ישראל בשנת השמיטה בחג הסכות שהוא בראש השנה ואמר למען ישמעו ולמען ילמדו:

וטעם ושמרתם את השבת, שיהי' יום קדש שלא תעשה בו מלאכה שאדם צריך לה כי הפסוק הראשון למלאכת השם. ויאמר הגאון כי טעם ושמרתם להוסיף מחול על הקדש כי לא ישמר הדבר כי אם בגדול ממנו:

כל אחד ממחלליה מות יומת וזה בפרהסיא, כי כל העושה בה מלאכה בסתר ונכרתה. ויאמר הגאון כי פירושו אם לא ימיתוהו בית דין יכרת בידי שמים:

שבת שבתון, מפורש, וטעם זה הפסוק לפרש מה הוא חלול השבת, והנה באר שהוא כל העושה מלאכה ביום השבת, בין שתהי' לשם או לאדם, ואבות המלאכות ידענום מדברי הקבלה. ומלת שבת קשה בדקדוק, ולפי דעתי שהתי"ו לשון נקבה ותי"ו השרש חסר שהי' ראוי לה יותר על משקל דלקת ובהתחבר תי"ו עם תי"ו יחסרו האחת ופתחו הבי"ת להורות על לשון נקבה, כמלת אחת, גם משרת את המלך, על כן שבת לשון נקבה, אע"פ שמצאנו עולת שבת בשבתו כל שומר שבת מחללו:

וטעם לעשות את השבת והשביתה איננה מעשה, שיעשה קודם השבת כל מה שהוא צריך כדי שישבות כמו המאכל ולא יכנס ביום ששי בדרך אם ידע שהדרך בספק היא להגיע קודם השבת, וזה טעם ושמרו שלא ישכחו רק ישמרו כדי שינוחו יום שבת:

וטעם ביני ובין בני ישראל אות היא, פי' הפסוק שהוא למעלה מה האות הוא כי ששת ימים, והנה העושה מלאכה בשבת מכחש מעשה בראשית ויש מפרש אות היא לעולם שהיא אות כי העולם נברא, וכבר חפשתי בכל המקרא ולא מצאתי עולם כי אם כמשמעו כמו לעולם ועד, ועולם קדמונינו לשון בפני עצמה:

וינפש, כמי שייגע וישיב נפשו, ואמת כי השם לא ייעף ולא ייגע רק דברה תורה כלשון בני אדם להבין פתאים:

וטעם ככלותו לדבר אתו, דבר המשכן והשבת:

לחות אבן, מפורש:

כתבים באצבע אלהים, זה פלא גדול עומד, וטעם באצבע בעבור שמנהג הכותב לכתוב באצבעו אמרה ג"כ התורה על דרך משל: