התעוררות תשובה חלק ד תד

הוא למה צריך הקרא לומר דצום השביעי יהי' לששון ולשמחה הלא מובן הדבר מאליו ובאמת שיטה זו הוא תמוה הלא בר"ה דף י"ח ע"א מקשה הגמרא על הא דאיתא במגילת תענית בתלתא בתשרי הוא יו"ט מפני תיקון השטרות עיי"ש ותיפוק לי שהוא יום שנהרג בו גדלי' נראה להדיא שנהרג ביום ג' בתשרי ממילא הוא יו"ט הוא בב' בתשרי והדרא הקושיא לדוכתא למה אין מתפללין גם על זה ועוד מקשה גמרא ותיפוק לי' שב' בתשרי הוא יום אחר ר"ח ולמה לא קאמר הגמרא שהוא יום אחר יו"ט ורק שאסור מפני שהוא יום שאחר ר"ח ולכן נ"ל שסבר המקשן שר"ה הוא קדוש בקדושת יו"ט אבל אינו חייב בשמחה כמו שאר ימים טובים שכתוב בתורה ושמחת והוא סובר שאין מצוה להתענות וממילא כאשר יהי' צום גדלי' לששון ולשמחה יהי' ר"ה לששון ולשמחה ודבר פשוט אצלי שצ"ג אפילו אי גדלי' נהרג בר"ה מ"מ אין לו דין נדחה דמעיקרא כך תקנו חכמז"ל על אותו יום. והנה בהתעוררות תשובה מסופק אפי' יו"ט חל בשבת לפי אותן השיטות דבשבת מוקצה מותר וביו"ט אסור והטעם כמו שאמר רב נחמן ביצה דף ב' ע"ב יו"ט דקיל אתי לזלזולי בי' שבת דחמירא לא אתי לזלזולי בי' וכיון שבאותו היום שבת הוא ולא אתי לזלזולי ממילא מוקצה ג"כ מותר ומביא ראי' לזה מסוף פרק ב' דתענית מקשה על הגמרא על הא דכתוב במגילת תענית מריש ירחא דניסן עד תמני' בי אסור בהספד ובתענית משום דתיקן תמידי ולמה לי ליכתב מריש ירחא הלא בלא"ה אסור בתענית משום שהוא ר"ח ומתרץ לא נצרכא אלא לאסור יום שלפני' [בימים הכתובים במגילת תענית שאסורים בהספד גם לפניהם ולאחריהם אסור] מוכח מזה להדיא הגם שביום אי ר"ח בלא"ה לא יתענו משום ר"ח ואעפ"כ אסור לפניו משום ר"ח ואעפ"כ אסור לפניו משום שהוא יום שלפני יום שאסור לפי מגילת תענית ומצד ר"ח לפניו מותר דר"ח דאורייתא ולא בעי חיזוק אבל מגילת תענית הוא, מדברי סופרים ובעי חיזוק ה"ה אם חל יו"ט בשבת אעפ"כ מוקצה אסור באותו יום ע"כ וכעת נראה לי שחכמים רצו לעשות חזוק לדברי סופרים ואסרו יום שלפניו כדי שיאמרו העולם כמה חמור ימי מגילת תענית שלא להתענות בהם שאסרו גם יום שלפניו לא מפני גזירה שיטעו ויאכלו גם למחר ביום א' דמגילת תענית רק על הכלל כולו כדי שידעו כמה חמור ימי מגילת תענית וה"ה ביו"ט שחל בשבת אם מוקצה הי' אסור מפני אותו יום שעכשיו יו"ט שלא יזלזולי בי' הי' מותר מחמת שבת אבל חכמים אסרו מוקצה על כל יו"ט בכלל שלא יזלזולי בהם ולכן גם אם יזדמן בשבת מוקצה אסור (ועיין בשו"ת האלף כך שלמה ובשו"ת שארית יעקב]. נלע"ד מה דקשה לי ע"ד הרמב"ם הל' מאכלות אסורות פרק הלכה אם הוא מעמיד בקיבת בהמה כשירה השחוטה חלב להעשות גבינה טועמים אותה אם אינו נותן טעם הקיבה בחלב מותר בס' אבל אם העמידו בקיבת נבילה שהוא אסורה בעצמה אינו בטל אפי' באלף כיון שחזינן דאוקומי קא מיקום אוסרת הקיבה הכל והנה עפי' הפשטות כיון שחזינן דאוקומי קא מיקום נראה עין בעין דנתן הקיבה טעם בכל הגבינה דאל"כ לא נעשית גבינה וקשה אם הקיבה הכשירה שהוא בשר העמיד כל הגבינה על כרחך חזינן שהבשר נתן טעם בכל החלב כיון דנעשה גבינה, ונ"ל ליישב הנה הקיבה טעם הבשר בעצמו אינו מעמיד אבל יש בטבע הקיבה גם טעם חמוץ וזה מעמיד כל הגבינה כמו שנותן עשבים חמוצים בחלב נעשית גבינה חזינן שטעם החמוץ מעמיד והנה בגמ' חולין דף קי"ב הובא הדרש אלה הטמאים לרבות צירן ורוטבן חזינן שלולי הדרש הי' הציר והרוטב מותר ותוס' מקשים שם א"כ היכא ילפינן בשאר בשר טריפה וכדומה שהציר והרוטבים אסור כיון שדרש הזה הטמאים כתיב רק בשרצים ועיין שם ונראה לי דבר חדש שקיבת שחוטה הטעם הבשר בטל בס' כי הקיבה בעצמה אינו פולט כלל רק הטעם החמוץ בו וזה כא יאסור אפי' אם נאמר שילפינן בשר טריפה שצירן ורוטבן אסור וילפינן הקרא שכתב בשרצים מ"מ לענין איסור בשר בחלב לבשל טעם החמוץ בחלב זה לא ילפינן משקצים כיון דאיסור בשר בחלב חידוש הוא כדאיתא בגמ' לחדא דאי תרו לה כולי יומא שרי ודווקא דבר בשר אוסרה התורה אבל לענין חמוץ בחלב לא כמו דאיתא בגמ' שם דף גדי אוסרה תורה ולא דם בחלב ה"ה בזה זה אוסרה התורה ולא הטעם דחמוץ שבו ובני הרב מו"ה משה נ"י הסבירו יותר דוקא דבר שאסור בעצמו כגון נבילות וטריפות ושרצים אסרה התורה צירו וחלבו אבל בשר המותר בעצמו לא אסרה התורה ואם שהוא בעצמו מותר לאכול כדי שיחול עליו איסור בשר בחלב זה לא נוכל למילף משם ואין לך בו אלא חידושו.