התעוררות תשובה חלק א ז

התעוררות (אין לסמוך על הוראה זו כלל עיי' בהקדמה) תשובה

סי' א'

בענין ר"ח לבאר מה שהובא במגן אברהם (סימן תי"ז) שהנשים נוהגות שלא לעשות מלאכה בר"ח ואיתא שם ברמ"א בשם מ"מ שאין להקל להם כלל אם גם בשני ימים ר"ח נוהגות בהם איסור מלאכה, גם אי בלילה גם כן נוהגות איסור מלאכה הגם שאין מקדשין את החודש בלילה וכן הדין ביעלה ויבוא שאם שכח לאומרו בשמ"ע בלילה שאין צריך לחזור ולהתפלל כדאיתא בגמרא ובשו"ע שם (סימן תכ"א, שנית אם גם הבתולות נוהגות איסור מלאכה בר"ח או רק נשואות, גם אם בכל המקומות נוהגים בי איסור מלאכה או מקומות מקומות יש בזה ובמקום שנהגו נהגו, גם אי אסורות בכל המלאכות כמו חוה"מ, גם למה יש שני ימים ר"ח על מה אדניה הטבעו. הנה במסכת ראש השנה (ל' ע"ב) איתא במתניתין בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום, פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהיו מקבלין עדים אלא עד המנחה, ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, והנה ממשמעות סתם המתניתין אינו מוכח שהיה דווקא בראש השנה כי לא הוזכר במתניתין ר"ה ומיירי בר"ח כדמשמע גם מהתוספות שלא נקטו בלשונם בקושיתם ובתירוצם רק ר"ח ע"ש, וכן ברמב"ם בהלכות קידוש החדש נקט סתם ולא פירוש דיוקא בר"ה רק מסיים בדבריו כמו המתניתין ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגים אותו היום קודש ולמחר קודש, ורש"י פירש על הסיפא דמתניתין נוהגין אותו היום קודש שבר"ה מיירי, וכן מסתברא כי בר"ח לא שייך לומר נוהגין אותו היום קודש דלענין מה נהגו קודש אם לא הקריב באותו יום קרבן מוסף, ודוחק גדול לומר לענין תפילות יעלה ויבוא, או שנהגו קודש שלא לעשות בו מלאכה על פי מה שנהגו הנשים איסור מלאכה בר"ח, ועוד עיקר הטעם למה שנוהגין אותו היום קודש הוא כדי שלא יזלזלו במלאכה בשנים הבאות כדאיתא ברש"י שם ודבר שהוא רק משום מנהג לא שייך למיגזר ביה משום שלא לזולזלי בי', ועוד בליל וביום שלשים בשאר ראשי חדשים עד שבאו עדים בלי ספק לא פרשו ממלאכה מצד ספק דלמא בואו עדים כיון דכל האיסור אינו אלא מנהג וספק מנהג ודאי להקל, והנה יעוין בטורי אבן במסכת ר"ה (דף כ"ג ע"א) משום ביטול מלאכה לעם שני ימים שרצה לומר כיון דאי נתיר בשתיהן מספק עקרת את המנהג לגמרי ע"כ אסור בשתיהן, ובאמת סברה זו איתא בר"ן (סוף ערבי פסחים) לענין הסיבה דמסופק הגמרא אי תרתי כסי קמאי קודם הסעודה בעי הסיבה או בתרתי כסי בתראה צריכין הסיבה ומסיק הגמרא כיון דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר לכן בעי כולהו הסיבה ומפרש הר"ן שהגם הסיבה הוא מצוה דרבנן וספק דרבנן להקל, מ"מ כי היכי דלא ליעקר לגמרי מצות הסיבה בעי הסיבה בכלהו, ואין משם כ"כ ראיה דהתם בהסיבה הספק היא בכל שנה ושנה לכל ישראל ואי אמרת ספק להקל מיעקרא מצות הסיבה דכסי לגמרי תמיד מכל ישראל משא"כ בר"ח לכל הפחות בבית הוועד ובסבוביתיהם היכא דידעו עוד באותו יום קביעות החודש ובפרט אם עברו את החודש בהם יהיו ומקיימין המנהג איסור מלאכה ולא מיעקר המנהג מכל ישראל לגמרי, ועוד יש לחלק בין מצוה דרבנן לדבר שאינו אלא מנהג ויש להביא ראיה לדברי הטורי אבן שגם במנהג להחמיר בספק ממסכת מגילה (ה' ע"ב) דרבי נטע נטיעה בפורים ומוקי בגמרא דרבי בטבריא היה ובר חמיסר הוה ונטע בארביסר ומקשה ומי פשיטא ליה לרבי דטבריא מוקפת חומה מימות יהושע בן כין הוא והא חזקיה מספקא ליה, ומשני לחזקיה מספקא ליה ולרבי פשיטא ליה ואח"כ מסיק דמלאכה רק מצד מנהג אסור ובאתריה דרבי לא נהוג, ואב"א לעולם נהוג ונטיעה של שמחה נטע, וכמה לא מתרץ הגמ' דנהוג ורבי מספקא ליה כונו חזק ומשום ספק מותר בשניהם כיון דאינו אלא מנהג וא"כ מוכח דגם בזה אסור בשניהם משום ספק וטבריא רק עיר אחת הוה שנסתפקו בה ולא כל ישראל, והפר"ח הוכיח באמת מזה דהיכא דנהוג גם בשתיהן נהוג, ואין לומר דא"כ היה פירש ממלאכה רק ביום י"ד שהוא יום קריאה לרוב העולם ובשני היה מותר וכאותן הפוסקים דסברי דקריאת המגילה בט"ו בספק מוקף חומה רק ממדת חסידות הוא והעיקר ביום י"ד שהוא זמן קריאה לרוב העולם, אכתי היה יכול לתרץ דנטע בחמיסר, ויש לומר דעדיפא מיניה נקט ומשני, אך בכל זאת דחוק לאוקמי האי דנוהגין אותו היום וכו' בר"ח כיון דלא הוזכר איסור מנהגו של מלאכה כלל במתניתין כל כי האי לא הוה ליה למשתק ולמסתם מתניתן, והנה יש לומר דמיירי הרישא בר"ח רק המתניתין מסיים דביו"ט של ר"ה היו נוהגין אותו היום קודש