הלכות הרמב"ן על נדרים מג.

פירש אביי *גזירה לשאול משום להשאיל וכן כולהון גזירה:

א"ל השאילני פרתך א"ל אינה פנויה א"ל קונם שדי שאני חורש בה לעולם אם היה דרכו לחרוש הוא אסור וכל אדם מותרין ואם אין דרכו לחרוש הוא וכל אדם אסורין המודר הנאה מחבירו ואין לו מה יאכל הולך אצל החנוני ואומר איש פלוני נודר ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה הוא נותן לו ובא ונוטל מזה היה ביתו לבנות גדרו לגדור שדהו לקצור הולך לו אצל הפועלים ואומר איש פלוני מודר ממני הנאה ואיני יודע מה אעשה הן עושין ובאין ונוטלין שכרן מזה:

ומסקנא בפרק המדיר* דכל שכן (א) דשייכי ליה ולמימר כל הזן וכל העושה עמו אינו מפסיד דלאו שליחותיה קא עביד ומתניתין לא מיבעיא קתני לא מיבעיא כל הזן אינו מפסיד דבעלמא קאי אבל חנוני דרגיל אצלו ואזיל ואמר ליה כמאן דא"ל זיל הב ליה את דמי קמ"ל ודוקא כל הזן אבל אומר כל השומע קולי יזון אסור דכי אמר (ב) שליחותיה קא עביד:

היו מהלכין בדרך ואין לו מה יאכל נותן לאחר משום מתנה והלה מותר בה אם אין עמהם אחר מניח על הסלע או על הגדר ואומר הרי הן מופקרין והלה נוטל ואוכל ור' יוסי אוסר:

מ"ט דר' יוסי אמר רבא גזרה משום מתנת בית חורון ורבנן סברי לא גזרינן והלכתא כרבנן: