חידושי מהרא"ל על הש"ס קפה

חידושים על ש"ס מסכת שבת

דף ב' ע"א בתוס' ד"ה יציאות. הקשה ריב"א דדיני הוצאה כו' וקתני הוצאה לבסוף עכ"ל. בספר פ"י תמה על התוס' דלמא להכי פתח בהוצאה משום דקדמה בקרא דאל יצא כתיב בפ' בשלח. ולא ידענא מאי קשיא ליה דהרי עיקר קושית התוס' דכיון דבפ' כלל גדול תני ליה לבסוף גם הכא ה"ל לשנות בסוף ואדרבא בפ' כלל גדול שמנה המלאכות כסדרן א"כ יותר ה"ל לפתוח בהוצאה דפתח בה בקרא תחלה, מיהו לפמ"ש דהא דנקט לישנא דארבעים חסר א' היינו משום דהוצאה והכנסה תרווייהו הוי במשכן וא"כ דמי לשני אבות וישנן כדמות ארבעים דבמוצא מרשות לרשות משמע נמי הכנסה אלא מיהו כיון דהוצאה והכנסה חדא היא אינן ארבעים ממש וא"כ אתי שפיר דנקט ארבעים חסר א' היינו שהם ארבעים בהדי הכנסה ומ"מ חסר אחת וא"כ יפה הורה לנו התנא במאי דנקט הוצאה לבסוף שבה נשלם מנין מ' חסר א' ולק"מ ודוק

בא"ד ואח"כ במה בהמה ובמה אשה שהם דברים הנוהגים בשבת, הוקשה למהרש"א דגם אבמה בהמה ובמה אשה יוצאה תקשי להו דליתני לבסוף שהם דיני הוצאה ודחק לישב ולי נראה כיון דכבר איירי התנא בדברים הנוהגים בע"ש יש לו לשנות אחר כך הדברים הנוהגין משחשיכה שהם דברים נהוגים וצריכין להזהיר עליהן לבל יכשלו ולא שיפסיק בפ' כלל גדול שהוא מדבר ממלאכות שחייבין עליהם בשבת וכמו כן ביומא דפתח בשבעת ימים קודם יוה"כ ובסוף תני דיני עבודה ובסוף תני דיני יוה"כ דאסור באכילה וכו' אף דזה הפרק הי' לו להקדים דנוהג מיד משחשיכה ודיני עבודה אינן אלא ביום ואף תרומת הדשן אינו אלא אחר חצות, אלא דכיון דכבר פתח בעניני עבודה סיים להו הכא נמי כיון דכבר פתח בדברים הנוהגין יש לו לסיים הדברים הנוהגין ולא להפסיק בחיובי' ולכן עיקר קושייתן על המשנה שבכאן דאיירי מדיני חיוב

בא"ד ועוד מפר"ת כו' אע"ג דלא שנה המלבן כו' עכ"ל והקשה מהרש"א דה"ל למינקט אן שורין דקדים במשנה וכמ"ש הר"ן ותירץ די"ל טעמא משום שביתת כלים ע"ש, ודבריו תמוהין דשביתת כלים לא שייך רק היכא דאם האדם עשה מלאכה זו חייב ג"כ וא"כ כיון שהטעם דאין שורין משום דמלאכה זו אסורה לעשות א"כ הי' לו להקדים המלאכה שנאסרה השריי' בשבילו ונראה ליישב לשון התו' דלא קאמרי משום אין שורין דהא דהקדים יציאות משום לא יצא החייט היינו משום שהיא נתינת טעם של היות ההוצאה דאורייתא לכן גזרו גם במחט שלא יצא בה סמוך לחשיכה ולולי היות ההוצאה דאורייתא לא הי' גוזרין סמוך לחשיכה וא"כ שפיר י"ל בהא דאין שורין ואינך כיון דלב"ש שביתת כלים דאורייתא א"כ אפי' לא הי' בזה בשרי' בשבת חיוב חטאת הי' אסור ג"כ מכח שבות דמה שהוא אסור לעשות גם הכלי אסור משא"כ במכבס דלא שייך שביתת כלים וא"כ דמי נמי ללא יצא החייט שלכך גזרו בע"ש משום דבשבת זהו מלאכה דאורייתא ואולי לזה כיון מהרש"א מיהו לקמן דף י"ח משמע דמשמע לן ממתניתן דשרי' הוה בשבת דאורית' ונ"ל דאין כונתם לאשמועינן דטעמא דב"ש דאסרי סמוך לחשיכה, דלא איכפת לן בטעמא דב"ש רק דה"ל למינקט טעמא דב"ה דאסרי משחשיכה ואם כן בהנך י"ל דאסרו לעשות מדרבנן וא"צ הקדמה שיש בו חיוב דאורייתא כמו שהוצרך להקדים ההוצאה משום לא יצא החייט משא"כ בכלים לכובס דהוא לא עביד מידי רק שנותן לא"י ואי לא הי' אפשר שהישראל יבא במלאכה זו לידי חיוב חטאת לא הי' לנו לאסור בא"י ואע"ג דגם שבות דשבות אסור ע"י א"י היינו דמשכחת לה איסורא דאורייתא משא"כ אילו לא הי' בעיקר הכיבוס מלאכה דאורייתא וא"ש ובהכי ניחא מה שדייק עוד מהרש"א אמאי לא כתבו התו' ולא המבעיר קודם במה מדליקין ולפ"ז א"ש דלענין במה מדליקין אין הטעם פשוט משום הבערה דהא אפי' בחנוכה אם כבתה זקוק לה אין מדליקין בהן אפי' בחול וא"כ גם בשבת אם הדלקת נר חובה נמי הוה חיישינן דילמא תו לא מתקן לי' כשיכבה ואין הטעם פשוט משום הבערה כמו בהטמנה דליכא טעמא רק שמא יחתה וא"ש ודו"ק ועיין בסמוך

בא"ד הוצרך לשנות טפי משום דמלאכה גרועה היא עכ"ל הא דלא תירצו כן על עיקר הקושי' דלהכי קמ"ל הוצאה בתחילה דא"כ גם בפ' כלל גדול ליתני הוצאה בקמייתא אלא ודאי לא אקדים תנא למיתני הוצאה משום חדושא רק כונת התוס' כיון דמלאכה גריעה היא א"כ מכח סברא לא הוה ידעינן טעמא דלא יצא החייט דיהי' האיסור משום הוצאה דמהיכי תית' לאסור הוצאה ולזה הוצרך התנא להקדים להודיענו דאיכא חיובא בהוצאה משא"כ בהני דמסברא נמי מל כה הוא ונראה דלהכי לא ניחא ליה נמי להריב"א לפרש כפר"ת משום דקשיא ליה א"כ גם מבעיר ומלבן הוי ליה להקדים ובזה סרה תלונת ס' פ"י ודו"ק

בפרש"י ובפ' הזורק נפקא לן הוצאה מויעבירו קול כו' עכ"ל רש"י לא פירש הוצאה מאל יצא לשיטתי' אזיל ספ"ק דעירובין דפירש מי כתיב אל יוצא אל יצא כתיב ופרש"י דאל יצא לא משמע לשון הוצאת משא, אלא דקשה לפרש"י לדידן דקיי"ל תחומין דרבנן א"כ אל יצא להוצאה אתי ועוד דל"ל קרא דאל יצא תיפוק ליה מויעבירו ונראה דלפרש"י למ"ד תחומין דרבנן ס"ל דצריך קרא דאל יצא דודאי לשון הוצאה לחוד לא משמע אלא דקרא איירי שלא יצא בכלי שבידו ללקוט המן וצריך קרא לזה לאשמועינן אע"ג דלא עקר הכלי בשבת או שנתן אחר לידו מ"מ אסור מכח דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו וקרא דאל יצא מתפ' דמי שיש בידו משא אל יצא ממקומו אף דלא עביד טפי אלא מה שיוצא חוץ למקומו ולא עביד עקירה כלל קמ"ל עקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי ומקרא דיעבירו לא הוה שמעינן רק בעביד עקירה והנחה ממש דל"ל דמקרא דויעבירו נמי שמעינן מדנמנעו להביא והי' אפשר שיתן אחר לידו ומהא שמעינן דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי דהא ליתא דודאי ליכא למימר שלא הי' שום מציאות להביא בהיתר דאם אחר נותן לידו ואינו עומד לפוש גם לפי האמת לא מקרי עקירה, וא"כ א"ש קרא דאל יצא להכי מיהו מ"ד תחומין דאורייתא ס"ל הא דעיקרת גופו בלא"ה מכח סברא ולכן מתקיף לה רב אשי על המקשה דפריך בפשיטות לאו שנותן לאזהרת מיתת סנהדרין משמע דפשיטא ליה דאל יצא לא מתפרש רק להוצאה ופריך מי כתיב אל יוצא אל יצא כתיב וא"כ י"ל דהך מ"ד ס"ל בלא"ה מקרא דויעבירו או מכח סברא עקירת גופו. ואייתר אל יצא לתחומין ולא הוי ניתן לאזהרת מיתת סנהדרין כלל וא"ש בזה לשון המשנה דנקט יציאות לדידן דקיי"ל תחומין דרבנן ונפקא לן מקרא דאל יצא הוצאה ובזה אפשר ליישב לשון הש"ס לקמן דף ג' ע"ב דרב מבעי' ליה מרבי אי עקירת גופו כעקירת חפץ דמי ומשני ליה דחייב ואינו דומה לידו ואמר ר' חי' לא אמינא כי קאי רבי בהאי מסכת כו' דמשני לך שינוי' דלא שנוי' הוא ויש לדקדק על הלשון אמאי קאמר משני לך וה"ל למימר דפשיט לך שאין דברי רב רק אבעיא ובבעי' שייך לשון פשוט לך, ולפ"ז אפשר דודאי אילו היה רבי משיב ליה דפטור ממתני' דדמי לידו א"כ מוכרח לומר תחומין דאורייתא ובפ' כלל גדול פריך אמתני' דאבות מלאכות מ' חסר א' וחייב על כולן ופריך דידע לשבת במאי ומשני בתחומין אליבא דר"ע מיהו לדידן דקיי"ל כר' יוחנן בלא"ה א"ש דידע לה בלאו ואילו הי' רבי משני ליה דפטור ע"כ מוכרח לומר דמתני' ס"ל תחומין דאורייתא ולא מוכח מקרא דאל יצא עקירת גופו א"כ לא קשה לן דידע לשבת במאי משא"כ למאי דשני רבי דחייב לא מוכח תחומין דאורייתא ותנא דמתני' שפיר סבר תחומין דרבנן והא דחייב התם היינו משום דידע לה בלאו וכדקיי"ל כר' יוחנן וא"ש. כן י"ל בדרך פלפול

ומה שפירש"י דחייב חטאת בשוגג ובמזיד ענוש כרת כו' היינו משום דפשיטא לן בכל דוכתי דהוצאה מהנך דלא מספקן כדלקמן אפילו לאיסי ובהוצאה לא נחלק אדם לומר שאין חייב עליה ואף דלא נפקא