חמדת שלמה חלק ב ו

לקבלת התורה כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת אחרי שכבר הוטהרו והבא לטהר מסייעין לו ומה שלא נתנה תורה ביום וי"ו שהוא שני להפרשה נכון לפמ"ש לעיל עפי"מ דאי' הכל מודים שבשבת נתנה תורה דכתיב זכור את יום השבת וכתיב זכור את יום הזה וכיון שהתורה אי אפשר שתשתנה ע"כ א"א שתנתן התורה קודם שבת [מלבד דרשת גלילאי שלפי דרכי הוא נכון יותר לישוב הקושי'] וע"כ שפיר אמרינן זמן מתן תורתינו שהיו ראוים אז לקבלת התורה משא"כ אי אמרי' שעדיין לא היו מטוהרים הי' קשה איך אמרי' זמן מ"ת א"ו כדכתיבנא ודוק

ובמאי דכתיבנא יש ליישב מאי דהוי קשי' לי לכאורה מאי דאי' מנ"ל דהסכים הקב"ה למשה דלא שרי' שכינה עד צפרא דשבתא דלמא משום דלא טבלו דהיו סוברים דהפליטה יהיה טמא ביום ג' כמ"ש משה רבינו, אח"כ ראיתי שהפ"י הקשה כן, עוד הקשה דמשמע דמתחלה הי' ראוי ליתן התורה ביום ו' לולי דמשה רבינו הוסיף יום א' מדעתו הא בלוחות כתיב זכור את יום השבת לקדשו ולפי ילפותא דזכור היינו עצומו של יום קשה וכי ח"ו הי' השתנות בלוחות עיי"ש שתי' עפי"מ זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ולכאורה י"ל בפשוט לפי"מ דקיי"ל אין אדם דן גז"ש מעצמו עי' סוכה ר"פ לולב הגזול בתו', וא"כ הא דיליף מזכור את היום הזה היינו שהיה מקובל כך וא"כ היה אפשר לומר דאם היה נתינת התורה ביום ו' לא הי' ניתן לדרוש גז"ש זו ומ"מ לא הי' שינוי ולפ"ז יש מקום ליישב קו' הראשונה ג"כ דהא צ"ל לענין מאי נמסר לדרוש גז"ש בזה אחרי שאין נ"מ לדינא לכאורה אמנם אם נאמר דהסכים הקב"ה ע"י ומוכח מכאן דין פליטה לכל מר כדאי' לי' א"ש דהגז"ש אתי לארויי דין פליטה וא"כ ממילא מוכח דהסכים הקב"ה על ידו אמנם באמת מ"ש הפ"י דמשמע דתחלה הי' ראוי להנתן התורה ביום ו' קשה בעיני וכי ח"ו לומר כן עי' מ"ש רש"י פ' בא כה אמר ה' אהי' שלחני אליכ' ובלתי ס' הא דהסכים היינו דמזה מוכח שכוונת הקב"ה הי' תיכף לומר היום כמחר בפרט שהדבר נוגע לדינא כמה זמן פליטה וע"כ מוכרח לומר שכוונת הש"י הי' תיכף היום כמחר ובזה מיושב יותר קו' הראשונ' כיון דגז"ש דזכור נמסר לדרוש מוכח שכך היה כוונת הקב"ה תיכף, אח"ז נתיישבתי כי מל' הגמ' הוסיף י"א מדעתו משמע כמ"ש הפ"י דלולי זאת מנ"ל דהוסיף מדעתו דלמא תיכף נא' לו הפי' היום כמחר כמו כל גופי תור' הנמסרים למשה וכ"נ מדברי המג"א בתי' קושי' הנ"ל שכ' דהרמז הוא עמ"ש יום א' הוסיף משה מדעתו, אך הדבר תמו' מאוד כיון דבזה תלוי דין פליטה איך אפשר לומר דהוסיף מדעתו, אך לפמ"ש לעיל נכון דעיקר הקפידא הי' ראוי להיות רק על הפליטה ושימוש של אחר הגירות אבל קודם גירות י"ל דאין קפידא כלל דאינו מטמא כלל כמוש"ל ולפי"ז י"ל להיות דין פליטה תלוי בראוי להזריע ומי שבקי בחכמת הטבע ע"צ האמת יוכל להשכיל זה מדעתו מעתה י"ל דלפי משמעות הפשוט היום ומחר וכיון דלפי השכלת משה רבינו בענין ש"ז הראוי להזריע הי' נמשך יותר מהיום ומחר וצ"ל שלא הקפיד הש"י על פליטה שקודם גירות ומשה רבינו רצה לתוס' טהרה שלא יהי' שום פליטה וכיון שאינו נגד משמעות די"ל היום כמחר ע"כ אמר לשלושת וא"ש דמוכח דהסכים הקב"ה ע"י דאם לא הי' הקפידא רק לאחר גירות לא הי' צריכים טבילה כלל ולפי"ז נ"ל דלפי משמעות הפשוט היום ומחר הי' הזאה בד' ועיי' היטב בכל זה ודוק

אמר ר"ח ב"ח מאי דכתיב כתפוח בעצי היער כו' למה נמשלו ישראל לתפוח לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע (שבת פ"ח ע"א) והקשה בתוס' בשם ר"ת הא חזינן דתפוח הוא גדל כשארי אילנות ותי' דתפוח היינו אתרוג דריח אפך כתפוחי' מתרגמין כאתרוגין ואתרוג דר באילנו משנה לשנה ואחר השנה נושרין עליו של שנה העבר ובאין אחרים תחתיהן והוי פריו קודם לאותן עלין הבאים, והקשו א"כ תימא שמביא קרא כתפוח בעצי היער דנאמר על הקב"ה כדאמר כן דודי בין הבנים וקרא דריח אפך הל"ל לאתויי טפי והניחו בתימא עיי"ש. ולפע"ד נראה ליישב תמיהת תוס' דהנה ידוע דאצל השם יתברך ב"ה וברוך שמו לעד ולנצח נצחים לא שייך להמשיל שום ענין כי הוא אחד ואין שני להמשיל לו להחבירה והנה הב"ע כ' על מאי דאי' במס' יומא דף ס"ט ע"ב דאמר ריב"ל למה נקרא שמן אנשי כנה"ג שהחזירו עטרה ליושנה אתא משה אמר האל הגדול הגבור והנורא אתא ירמי' ואמר כו' אתא דניאל ואמר כו' אתו אינהו ואמרו אדרבא זו היא גבורת גבורתו כו' ואלו הן נוראותיו כו', וכ' הב"ע שהדבר תמו' דאטו מפני שהקב"ה אינו מראה גבורותיו לנו לכך לא ניתן למלך הכבוד עוז והדר, וכ' דהענין הוא אדרבא אין מהראוי והרשות ליתן שום שבח ותהלה להש"י ב"ה וב"ש וכענין ההוא דנחית ואמר האל כו' וא"ל סיימתינהו כו' ואין לנו רשות לתאר את הש"י בשום תואר, רק במדות המתגלים לנו בטובו הגדול וברוב רחמיו וחסדיו, ובהיות ישראל היו שרויין על אדמתן ומקדש הקודש על תילו נתגלה לנו הש"י במדותיו ובמדות האלו תיארו אותו ית"ש כביכול לזאת מימי משה ואילך שאז נתגלה במדת הגבורה והנורא והגדולה לכך היו רשאים לומר הגדול הגבור והנורא ואח"כ בימי ירמי' ודניאל אשר גרמו העוונות ונסתם התגלות הלזה חשבו שאדרבא אין רשות להגיד גם שבח הזה עד שבאו אנשי כנה"ג ואמרו הן הן גבורותיו כי גם עתה מתגלה לנו במדות אלו כי הן הן גבורותיו ונוראותיו א"כ שוב רשות להגיד שבח הזה ע"כ דברי הב"ע, היוצא מזה שאין לנו רשות להגיד שום תואר רק במדות המתגלים לנו ברחמיו ית"ש, והנה ידוע שבמדה שאדם מודד מודדין לו, וכפי אשר האדם מתנהג כן מעורר וממשיך עליו מדת טובו ית"ש, לזה שאל שפיר דהמלך החכם אמר כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים אמר שהמע"ה שהש"י נתגלה אז על עם קדושו במדה זו של תפוח א"כ בלתי ספק הי' לישראל אז מעשים כמדות האלו של תפוח אשר בעבור זה זכו להתגלות להם במדה זו, ואמר שפיר למה נמשלו ישראל לתפוח, איזהו מדה הי' אז לישראל דמיון לתפוח, ואמר שפיר מה תפוח זה פריו קודם לעליו והעדיפות בזה שפריו קודם לעליו הוא מורה על קיום הדבר כי שארי אילנות בעת שנתגדל הפרי עדיין אין אות אשר בשנה אחרת הבאה יהי' פרי אחר תמור זה אבל האתרוג בעת גמר הפרי תיכף באים עלים חדשים והוא לאות על פרי שיצמח אח"כ, והנה כי כן מעשי המצות אשר ידוע אמרם מצוה גוררת מצוה ותיכף בעשות האדם מצוה אחת לבו נכון ובטוח כי עלהו לא יבול ויזכה לעשות עוד מצוה וכן לעולם וכן הבטיחנו הש"י באמרו ועתה אם שמוע תשמעו בקולי לפי' רש"י אם עתה תקבלו עליכם יערב לכם מכאן ואילך, גם הבטיחנו והייתם לי סגולה הרומז על הדביקות בו ית"ש שהוא ענין נצחי והנה במה שאמרו נעשה ונשמע אשר פירושו נעשה והעשי' יגרום שיזכו לשמוע וכדאי' בגמ' מי גילה רז זה לבני שמה"ש משתמשין בו וכ' המהרש"א דזה דבר סוד שהמלאך הוא כולו רוחני ואין לו דעת אחרת רק לעשות רצונו ית"ש והוא מוכן כאלו עשה אבל האדם המחובר בגוף ונפש ויש בו גם יצה"ר ואינו מוכן כ"כ לעשות רצון אבינו שבשמים, ובמתן תוה"ק נגלה להם סוד זה להיות להם דעת אחת כמ"ש מי יתן והי' לבב"ם זה ששני הלבבות יהיו לדעת אחת כמלאכים הללו שהם מוכנים קודם השמיעה וכן הי' אז במעמד הנבחר שהכינו עצמם לזה לכן זכו שהש"י ב"ה וב"ש נתגלה להם במדה זו ושפיר אמר כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים, מהר יטהר ד' לבבינו לעבדו שכם אחד וללמוד תוה"ק ובכתרה של תורה יענדנו שנים עם עדנים, ונזכה לשמוע דברי עתיק יומין פנים בפנים, וזאת בריתו אשר אמר לא ימוש מאתנו ומזרעינו וזרע זרעינו עד עולם כהבטחתו ית"ש אלינו ברחמיו וחסדיו הנאמנים, וישלח לנו המבשר טוב להשיב לב אבות על בנים וגו' בבא"ס: