חבל יוסף (חדרי דעה) רנב

טבע הפשתן בצביעה. והצמר ניכר. ואפ"ה בטל. והיכי יתבטל הא אפשר להכיר. וע"כ צריך לחלק דאינו ניכר אלא חוט טוי בפ"ע אבל כ"ז שלא נטווה מתערבין יחד ואינו ניכר בצביעה וכן ברור בסברא. ולפ"ז תקשה מתני' דצמר רחלים וצמר גמלים שטרפן דבטל ברוב. ומבואר דהא צו"פ ל"ב ברוב. והכא כיון דאינו ניכר בצביעה כנ"ל. למה לא בטל. וע"כ דגם לאביי היתר בהיתר ל"ב. והדרא קושי' לדוכתא מבב"ח דבטל היכי דאינו בנו"ט. וצ"ל גם לדידי' דהטעם דכמאן דליתא' דמי כנ"ל וא"כ מאי פריך אביי א"ה אפי' ליכא נו"ט נמי. ולענ"ד נראה פשוט דבאמת לא שייך הך חילוק דהיכי דליכא נו"ט בטל גם בהיתר בהיתר. אלא לפ"מ דקיי"ל דטכ"ע דאוריי' וא"כ נו"ט כמאן דאיתא. ובליכא נו"ט הוא כמאן דליתא. אבל אי טכ"ע לאו דאו' ובאיסור הוא בטל וע"כ דחשוב כמאן דליתא ואפ"ה בהיתר בהיתר ל"ב. א"כ אפי' ליכא נו"ט אין לחלק בזה והו"ל למימר דל"ב ושפיר מוכיח אביי ודוק:

והפ"ת הביא דברי הח"ס מהא דהמעביר עציץ נקוב בכרם. דבעי דווקא הוסיף מאתים הא ל"ה בטל. ולענ"ד דבריו תמוהין דאין עניינו לכאן כלל. דהתם גזה"כ דזרוע ובא אין העיקר נאסר. ואינו נאסר אלא הגדל אח"כ באיסור. וכ"ז שהוא גדל הוא גדל באיסור. אלא דכ"ז שלא הוסיף מאתים הוא בטל בהגדל קודם שהוא היתר והוא ביטול איסור בהיתר ככל איסורין המתבטלין וז"ב:

סימן ש ס"א או קשר חוטי צמר בחוטי פשתן או שגדלן ה"ז כלאים. משמעות הדברים דזה כלאים כמו שהוא ונראה דזה אינו בפחות משלשה חוטין כדאמרינן בשבת ד"ס לענין טומאה דאריג כ"ש היינו שכן עני קולע שלש חוטין ותולה בצוואר בתו ומרבה לה מאו בגד וילפינן כלאים מיני' כדמשמע בסוגי' דצו"פ שם (דכ"ו) וה"נ ילפינן דבכה"ג חשוב בגד לענין כלאים אבל חוט אחד ודאי אינו באיסור כלאים דבגד ולבישה כתיב בי' וכן כ' כל האחרונים וכן משמעות הפו' ס"ב חבר בתכיפה אחת וקבץ ראשי החוטים או שתכף שתי תכיפות ה"ז כלאים ובהגה וי"א דאינו כלאים אלא בב"ת וקשר. ולולי שאיני כדאי נראה להשוות המחלוקת דהנה יש לדקדק בלשון המשנה התוכף ת"א אינה חבור כו' והשומטה בשבת פטור עשה שני ראשי' לצד אחד חבור כו' והשומטה חייב דלמה נקט הפטור והחיוב בשבת על השומטה ולא על העושה. אלא דבאמת בדרך תפירה ודאי אינו אלא בשני תפירות וקשר וכ"כ הרמב"ם גבי שבת [ובט"ז כ' פנים לחלק ביניהם בין שבת לכלאים. והוא תמוה דהרי המשנה משוה אותם]. אלא דפשוט דלכו"ע זה לא שייך אלא דרך תפירה בחוט שהוא כדרך התופרין אבל עשה במשיחה חזקה בקשר חזק. ודאי דאפי' בתכיפה אחת ה"ז חיבור. אלא דאינו מדין תפירה אלא מדין קשירה. והוא חייב בין בכלאים ובין בשבת. ולשון הש"ס בשבת בכ"ד גבי קשר. הלשון הוא קשר של קיימא. דהיינו שלא יהי' יכול להתירו בלא מלאכה. הרי שתלוי דין הקשירה בדין המתיר. ומשו"ה נקט המשנה דין השומטה דזה העיקר בדין הקשירה. ולדינא אין שום מחלוקת והוא ברור ומדוקדק בלשונות הרמב"ם והפו' ע"ש:

ס"ג בגד צמר שנפרם מותר לפרוף אותו בחוט פשתן ע' טור דר"ת כתב ע"ז דתוספתא זו נישנית בטעות והרא"ש כתב דטעמא לפי שיכול להוציא בלא התרת הקשר. ונראה דר"ת לא נחית לביאור הרא"ש. אבל לפי מה שבאר הרא"ש ודאי דגם ר"ת מודה בזה דהוא מותר דהא הוא מפורש בירו' הביאו הר"ש דבכה"ג שרי דשניץ והוא נחחה ע"ש. וכן גבי משיחות של ארגמן מבואר שם דבכה"ג דיכול להוציאו לכו"ע שרי. ובאמת דלשון פורף מבואר בשבת פרק במה אשה פורפת אשה ע"ג אגוז ע"ש דהיינו כריכה ופלוגתא דירו' במאן דיהיב פריטי בסמרטוט דעמר ואסר בחוטא דכתן דהביא הר"ש נראה פשוט דלא שייך להך דהכא דהתם איירי בחוט שהוא קשור בו בהסמרטוט וא"א להוציאו וכעין דברי הרב בהגה ס"ד והחיבור ודאי הוה משוה לי' כלאים אלא דהפלוגתא אי הוה דרך חימום בכך כפלוגתא דבגמרא דילן בביצה סופ"ק אלא דבש"ס דילן אמרינן בפריטי כו"ע מודו. ול"פ אלא בביזרני. ובירו' פליגי גם בפריטי ונכון:

ס"ה רצועה שקצה הא' של צמר והב' של פשתן אע"ג שרצועה של עור באמצע אסור לחגור בה מפני שקושר שני ראשיו כשחוגר בה. לא זכיתי להלום יפה סברא זו דהא הקשירה לחגור בה הרי אינו קשר של קיימא כמבואר לענין שבת ועוד דאם נחשבנו קשר של קיימא א"כ הרי כבר חשוב כמו שהצמר והפשתן מחוברין זה בצד זה. והרי כבר מבואר לעיל סרצ"ט דבגד קנבוס שיש בו שני חוטין א' של צמר וא' של פשתן זה בצד זה ה"ה כלאים לכו"ע. ואולי י"ל בדוחק דכך הוא ההסבר דהא באמת גם עכשיו הם מחוברין אלא דיש הפסק עור אבל כיון דדרך לבישתו שיקשרם ביחד ממש בלא הפסק משו"ה שפיר חשוב כמחוברין זה אצל זה תמיד כמו שהוא בשעת הלבישה וצ"ע:

ס"ו המנהיג בהמות בחבלים מצו"פ אם קשרם אסור לכרוך על ידו עש"ך דלא הוה דשא"מ דהוא פ"ר ונראה דהוא לפי שהוא נוגע בבשרו ומושך בכח וע"כ הוא מתחמם. ומיהו לפי שי' המתירין בסש"א בכלאים דרבנן בקשין אפי' בלבישה. יש לעיין בכאן דהא חבלים מבואר בשבת ד"ס דלא חשוב ארוג וא"כ אין כאן כלאים דאורייתא ופשוט דחבלים קשין הן כמבואר בסו"פ אע"פ גבי משרה אשתו ע"י שליש שצריך ליתן לה מפץ דלא לבגור לה חבלא וא"כ שרי בלבישה ג"כ. וצריך לדחוק דהכא איירי בחבל דגרדי המוזכר בריש פסחים דמשמע שהוא גם רך והוה כלאים דאורייתא וצ"ע. ולפי דברי הט"ז לקמן סי' הסמוך סק"ו דהכא האיסור לפי שתיקן החבלים לכתחי' לכך. י"ל לפמש"כ שם דכל שתיקן בפירוש לזה ודאי הוה כלבישה אפי' בקשין ע"ש א"כ א"ש:

סימן שא ס"א אבל כרים וכסתות שהם קשין והתו' והמרדכי בשם סמ"ג והר"ן כ' הטעם דאין דרכן בלבישה ולכאורה הי' נראה לסייע להו מדלא אייתי בסופ"ק דביצה וביומא ר"פ בא לו סברא דקשין אלא ממימרא דר"ה בדר"י ולא ממתני' דכו"כ הנ"ל. אבל אחר העיון הוא להיפוך דאי ס"ד דהיתר כו"כ אינו מטעם קשין א"כ למה לא משני מתני' דביצה שם דמשלחין כלאים ביו"ט. לפי שראוין לכו"כ. שוב ראיתי שהר"ן בסו"ד שם הרגיש בזה וכ' דהוה מצי לשנויי הכי אלא דלא איצטריך דמתני' היא ודוחק. ועוד דגם הא דקשין הוא מתני' דתמיד. לפ"מ דמסיק ביומא דתחת ראשיהן ומשום דב"כ קשין הן ע"ש. ומה שדקדקנו לפי דברי המחבר הא דלא אייתי מתני' י"ל לפי דר"ה ברדר"י הוא מפרש דהתירא הוא בשביל שהוא קשה ונקט גמדא דהיינו דקשין. וכ"ש לפמש"כ התו' והרא"ש דדר"ה מותר אפי' בלבישה דהוא כלאים דרבנן ע"ש. דודאי א"ש דבעי לאשכוחי אפי' במלבוש:

שם בד"א בריקנין ונתונין ע"ג אצטבא של עץ כו'. והוא מהירו' ובכ"מ נדחק ליישב השגת הראב"ד על הרמב"ם שהשמיט זה ע"ש. ולכאורה נראה דהרמב"ם סמך על סוגי' דיומא הנ"ל דמסיק דלעולם תחת ראשיהן ממש דב"כ קשין הן והרי אינו קשה אלא האבנט שיש בו כלאים שחוטין כפול כ"ד. אבל שאר הבגדים הם של שש לבדו והם רכין ומשמע דאפי' האבנט על שאר הבגדים ג"כ מותר. ואע"ג דבעי נמי שלא יהא בשרו נוגע י"ל דסמיך הש"ס על תחילת הסוגי' דאמר דמפסיק מידי אבל זה לא הזכיר כלל דצריך שלא יהיו מונחים על הבגדים וע"כ משמע דש"ס דילן לא קפיד בהא:

ס"ה לא ילבש כלאים אפי' להבריח מן האנסין עש"ך סק"ח בשם הב"י דשי' הרמב"ם דבלבישה גמורה לא שייך אינו מתכוין ובאמת כן הוא לשון הרמב"ם גבי מוכרי כסות שכ' בכלאים שהן על כתיפן משמע ולא לבישה גמורה אבל לא יישב עדיין סוגי' דב"ק דמתיר בהדיא אפי' לבישה בדשא"מ. ונראה דסמך הרמב"ם לדחות סוגי' זו מהא דריש ערכין דאמרינן דב"כ אישתרי כלאים גביי'. וכמש"כ הר"ן להוכיח משם לענין לבישה דאסור אפי' בקשה וה"נ לענין להבריח מן האנסין דהא בב"כ נמי ליכא כלאים אלא אבנט ומה לי לובש האבנט בשביל העבודה או בשביל. להבריח אלא ע"כ דבלבישה גמורה אין חילוק. וסוגי' זו דכלאים הותרו