הגיונות אל עמי, חלק ב, ויצא לח

החיים והמתים

(ליום השנתי של הח״ק גחש״א בט״ו כסלו)

א. סדרה של שמחות.

כשאנו מדקדקים בכל ספר בראשית אנו מוצאים שהסדרה (הפרשה) שלא נמצא בה אף מת אחד היא דוקא הסדרה של (פרשת) ״ויצא״, בכל הסדרות עד ״ויצא״ ואחרי ״ויצא״ אנו מוצאים בכל אחת מקרים של מיתה, כמו, למשל בסדרה ״בראשית״ שמתו בה כל הדורות מאדם ועד נח, ב״נח״ - כל הדורות שמנח עד אברהם, ב״לך״ - מלחמת המלכים אלו באלו שהרבה נפלו בחרב, ב״וירא״ - מהפכת סדום ועמורה ומיתתה של אשת לוט שנעשית לנציב מלח, ב״חיי שרה״ - מיתת שרה, ב״תולדות״ - לכל הפחות דברי יצחק על דבר המיתה ״הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי״.

ודוק ותשכח גם כן בכל הסדרות של אחרי פרשת ״ויצא״, ורק פרשת ויצא היא היחידה שלא נזכר בה אף רמז מהמיתה וכולה עוסקת במזל טוב של חתונות ולידת י״א בנים זכרים ובת אחת, בקיצור, בהסדרה הזו אנו מוצאים רק ״שמחות״.

ואם ה״חברה קדישא״ גחש״א בחרה ברוב תפוצות ישראל - כמו גם במקומנו אנו - לקחת את השבת הזו, שלפני ט״ו כסלו, בתור השבת שלה, המה מראים בזה כי המה מתעסקים בקבורות מתים אך ורק לשם מצוה, לשם שמים, ועל כן כל מאויי לבה ותשוקתה היא דוקא שלא תהא לה שום התעסקות, כלומר, שיקויים הכתוב (ישעיהו כה, ח) ״בלע המות לנצח״, ואם על ידי זה תחדל החברה הקדושה הזו להתקיים לגמרי, הנה אדרבא זהו כל תשוקתה.

והשבת שלה הוא דוקא שבת שאין בה אף מקרה של מיתה אחד, ואין אף זכר למיתה ורק שמחות של חתונות ולידות במזל טוב.

ב. רעיונות על דבר המיתה בסדרה זו.

ובכל זאת ״יגעת ולא מצאת אל תאמין״, וגם בסדרה זו המדברת לכאורה רק על דבר לידות, אפשר למצוא הרבה רעיונות בנוגע למיתה וקבורה.

למשל, הכתוב ״והנה ד׳ נצב עליו ויאמר אני ד׳, אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק, הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה״,. שאמנם הדרשה אומרת על זה ״מלמד שקפלה הקב״ה לכל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב אבינו כדי שתהא נוחה לכבוש לבניו״ (חולין צא, ב), אבל גם אין מקרא יוצא מידי פשוט, ועל פי פשט הוא פשוט מאד, כי אין לכל אדם משלו אלא ד׳ אמות קרקע, מקום הקבר שלו.

ולא רק ליעקב אבינו, אלא לכל אדם מישראל נצב ד׳ עליו ואומר לו רק ״הארץ אשר אתה שוכב עליה״, רק זאת ״לך אתננה״.

ועי׳ בתוס׳ בבא בתרא (מד, ב) ד״ה ״דלא הוה ליה ארעא מעולם״, שמה שנהגו לכתוב בהרשאה ״ונתתי לו ד׳ אמות בחצרי״, אף על פי שידוע לנו שאין לו כלום, משום ״דאין לך אדם שאין לו ארבע אמות לקוברו״, זהו ״הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה״ זהו כל חלקנו בחיים.

או הכתוב ״והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תוך והשבתיך אל האדמה הזאת״, שבאמת גם את הכתוב הזה יכול לשמוע כל איש יהודי, כי גם האדם הכי מאושר בחיים, גם עליו נאמר ״סוף בהמה לשחיטה וסוף אדם למיתה״ ומכל הברכות נשארה לו רק הברכה של והשיבתיך אל האדמה הזאת.

ועל כל אדם להתפלל כיעקב ״אם יהיה אלקים עמדי... ושבתי בשלום אל בית אבי״, זהו לזכות לבוא לקבר אבות, כי לכאורה היה צריך לומר ״ושבתי לשלום״ על פי הכלל שאמרו חז״ל ״הנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום״ (מועד קטן כט, א), אך יעקב כבר נזכר בזה ביום המיתה, כשישוב אל קברי אבותיו, ועל זה נאמר ״בשלום״ ולא ״לשלום״, כמאמרם שם ו״הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום״ (שם, שם).

וגם זאת צריך לקיים כל יהודי ״ויקח את האבן אשר שם מראשותיו וישם אותה מצבה״.

כי כבר אמרנו במקום אחר (דרשות אל עמי ח״א ב׳), שלא המצבה באה בשביל האדם, אך האדם בא בשביל המצבה, כלומר, שכל האידיאל בחיים הוא המצבה שעל ידה נשאר שמו למזכרת עולם.

אולם על פי רוב יש סתירה בין החיים להמצבה, למשל, בחיים הוא דואג רק לעצמו ורק לעתים רחוקות מאד הוא נותן איזו נדבה קטנה, אבל על המצבה שלו אין מזכירים כלל את כל מה שפעל ועשה לעצמו ומכתירים אותו רק בתואר ״הנדיב״ לבד או בתואר ״שש ורודף לעשות צדקה וחסד״, בעוד שכל הרדיפות שלו היו דוקא בשביל תאות הבצע ואת הצדקה גם כשהיה נותן היה נותן כאילו כפאו שד.

אבל יעקב אבינו לקח את ״האבן אשר שם למראשותיו״, כלומר, את אותו האידיאל בחיים שלו, את זה גופא לקח למצבה, ולא היתה שום סתירה בין החיים ובין המצבה שלו.

והאם אין זו גם חובתנו אנו, בני יעקב אבינו?

ג. ״חברה קדישא״ על ידי הזכרת יום המיתה.

הרבה חברות לתורה, לעבודה ולגמילות חסדים יש בכל קהלות ישראל ובכל זאת סתם ״חברה קדישא״ היא דוקא חברה גחש״א ומדוע?

אכן זה מתבאר על פי מאמר חז״ל ״לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע - וכו׳ - אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה - וכו׳ - אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא קריאת שמע - וכו׳ - אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכיר לו יום המיתה״ (ברכות ה, ב), ובכן הסגולה הכי בדוקה ומנוסה לנצח את המנוול הזה הוא יום המיתה ועל כן אם כי גם חברה ש״ס, משניות וכדומה וכדומה הן בודאי גם כן חברות קדושות, אבל סתם חברה קדישא היא דוקא חברה גחש״א, חברה העוסקת בקבורות מתים, שבודאי אי אפשר לה להסיח דעת מיום המיתה.

אכן בהפטרה אנו אומרים ״מי חכם ויבן אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי ד׳ צדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם״ (הושע יד, י), וזה נאמר גם על הזכרת יום המיתה. גם עשו הזכיר תמיד את יום המיתה ולא הסיח את דעתו מזה אף בהיותו עוד צעיר לימים והיה ״איש ידע ציד איש שדה״ גם אז אמר ״הנה אנכי הולך למות״, אבל מה המסקנא שהסיק מזה רק זו ״ולמה זה לי בכורה״, ולפי דברי חז״ל ״חמש עברות עבר אותו רשע ביום ההוא, בא על נערה המאורסה, והרג את הנפש, וכפר בתחיית המתים, וכפר בעיקר, ושט את הבכורה״ (בבא בתרא טז, ב), והכל בא לו מצד הזכרת יום המיתה.

כי אמנם רק אז יש סגולה בדוקה בהזכרת יום המיתה כשקדמו לזה העסק בתורה וקריאת שמע, אבל בלי זה לא רק שלא יועיל אך גם יזיק.

וגם אצלם, אצל הגויים יש קברנים והמקברים מתים וגם אצלם לא נשארים המתים בלי קבורה, אבל הקברנים שלהם אינם כלל וכלל מרמי המעלה, אף על פי שרואים תמיד את יום המיתה לנגד עיניהם, כי המה אומרים כזקנם עשו ״הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה״. לא כן אצלינו שכל אלה המתעסקים בקבורות המתים, המה גם כן בני תורה ובעלי קריאת שמע, להם בודאי מביאה הזכרת יום המיתה לקדושה, ובצדק נקראים ״חברה קדישא״.

וזהו שאמרו חז״ל על הכתוב ״והודעת להם את הדרך ילכו בה״, כי ״והודעת להם זה בית חייהם - כלומר, תלמוד תורה, - את הדרך זו גמילות חסדים, ילכו זו ביקור חולים, בה זו קברוה״ (ב״ק צט, א), כלומר, הרעיון על דבר הקבורה צריך להיות הסיום ולא ההתחלה, ורק אז נקראים העוסקים בקבורה ״חברה קדישא״.

ד. ״חברה קדישא״ - קדשים אסורים בהנאה.

״קדשים אסורים בהנאה״ וגם מפני זה נקראת החברה ״חברא קדישא״.

כי אמנם בכל המצות נאמר ״מצות לאו ליהנות נתנו״ (עירובין לא, א), בכל זאת יש הנאה המותרת, ולא רק מותרת אך גם נחשבת לתוספות מצוה, זו היא ״שמחה של מצוה״ שאין לך דבר גדול מזה, וכבר אמרו ״אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה״ (ע״פ שבת ל, ב), אבל במצות הקבורה אין גם השמחה של מצוה, כי אסור לשמוח ממיתת ישראל, אף ממיתת הפחות שבפחותים.

וכשאנו מכנים את החברה הנ״ל בשם ״חברה קדישא״, הנה זאת אומרת, שאין להמתעסקים בה לא רק שום הנאה צדדית אך גם ההנאה של ״שמחה של מצוה״ אין להם, ואולי בשביל כך אנו קוראים להעוסקים במצוה זו בשם ״מתעסקים״ אף שקיימא לן ״מתעסק בקדשים פסול״ (חולין לא, ב), כי הלשון ״מתעסק״ מורה על עבודה הנעשית בלי נחת רוח כלל וכלל, ואף הנחת רוח של מצוה בכלל.

חברה קדישא - וקדשים אסורים בהנאה.

ה. הטמאים והקדושים.

״חברה קדישא״, ההיפך מקדושה הוא טומאה, ולכאורה דוקא החברה זו עוסקת בטומאה ובאבי אבות הטומאה, המתים, וכל החברים המה טמאים לנפש אדם, כל חבר הוא אב הטומאה, והיום בלשון סגי נהור המה נקראים ״חברה קדישא״?

אכן באמת הא בהא תליא. כי דוקא הטומאה של המתים מורה על הקדושה היתירה של החיים, כי זה כלל גדול, שכל המקודש יותר הטומאה מתדבקת בו יותר, חולין נעשה רק שני לטומאה, תרומה - שלישי, וקדשים - רביעי. ואם האדם לבדו כשמת הוא אבי אבות הטומאה בעוד שכל בעלי החיים כשמתו נעשים רק לאבות הטומאה, ובדומם וצומח אין כלל חלוק בין חייהם ובין מיתתם זהו גופא מורה על רוממות הקדושה שבחיי האדם.

זאת ועוד אחרת, אם אין לך דבר גרוע יותר מטומאה, ובכל זאת הולכים אנשים ומטמאים את עצמם בשביל אחרים, ולטובתם של אחרים, הנה אין לך מסירת נפש יותר גדולה מזו, מסירת נפש ממש ולא רק מסירת הגוף, כי כשם שיש מחלות הגוף כך יש מחלות הנפש, והטומאה היא המחלה הכי מסוכנה לנפש, ואם המוסר את גופו בשביל טובת הכלל נקרא קדוש, המוסר את נפשו על אחת כמה וכמה, ובצדק נקראו כל אלה העוסקים בקבורות מתים לשם מצוה בשם ״חברים מחברה קדישא״.

ו. קדושת הגוף ולא פקעה בכדי.

יש קדושת הגוף ויש קדושת דמים, הראשונה היא קדושה עולמית ואי אפשר לה שתהיה רק זמנית, כי קי״ל ש״קדושת הגוף לא פקעה בכדי״ (נדרים כט, א), אבל קדושת דמים אפשר שאחרי זמן ידוע תתבטל הקדושה גם בכדי.

ואמנם באדם אי אפשר רק בקדושת הגוף, ודין של קדושת דמים אין כלל בהם, וכשאתם נקראים בשם ״חברה קדישא״ הכוונה שיש עליכם קדושת הגוף ועל כן לא פקעה קדושתכם זהו שנים רבות, ולא ככל החברות היא החברה קדישא, בכל החברות אפשר לו לאיש ישראלי לתת את ידו לה לאיזה זמן לבד, ולא כן להחברה הנ״ל, כי ״קדושת הגוף לא פקעה בכדי״ כנ״ל.

ז. פשטה קדושה בכולה.

קיימא לן בקדשים של קדושת הגוף ד״פשטה קדושה בכולה״ והאומר ״רגלה של זו עולה - כולה עולה״ אם כי באשה אמרינן ד״האומר חציך מקודשת לי אינה מקודשת״, וההבדל הוא ״התם בהמה הכא דעת אחרת״ (עי׳ קדושין ז, א). ועל כל פנים גם באדם כשאין דעת אחרת המעכבת פשטה קדושה בכולה.

והחברה קדישא אם כי מקדישים הם רק הידים והרגלים למצות הקבורה, אבל מכיון שאין אצלם דעת אחרת המעכבת, אין להם שום פניות אחרות זולת המצוה, הרי ממילא פשטה קדושה בכולה, והשם ״חברה קדישא״ נאה ויאה לה.

ח. דוד המלך המת ותינוק החי.

אבל מאידך גיסא על ה״חברה קדישא״ לזכור את הגמ׳ בשבת (ל, א) ש״כי נח נפשיה - דדוד - ושלח שלמה לבי מדרשא, אבא מת ומוטל בחמה וכלבים של בית אבא רעבים, מה אעשה, שלחו ליה, חתוך נבלה לפני הכלבים, ואביך הנח עליו ככר או תינוק וטלטלו״, ובכן תינוק קטן חשוב הרבה יותר מדוד המלך המת, את האחרון אי אפשר לטלטל בשבת ואת הראשון מותר, ולא עוד אלא שזכותו של התינוק מגינה על דוד המלך המת.

ואיזה מוסר השכל יש מזה להחברה קדישא, שמטפלים כל כך במתים אף שבודאי אין ביניהם אף אחד שיהיה לו מעין ערכו של דוד המלך, וכמה עליהם לטפל בכל תינוק ותינוק ובכל נפש חיה.

ט. שתי השקפות על דבר הקשר שבין הנשמה להגוף.

שתי השקפות שונות, המתנגדות זו לזו מן הקצה אל הקצה, מתקיימות על דבר הקשר שבין הנשמה להגוף.

השקפה אחת מדמה זאת להזמר של כנור, הגוף הוא הכנור והנשמה הוא הזמר היוצא מתוך הכנור.

והשקפה שניה מוצאת לזה משל אחר: משל לעובר בירך אמו, כלומר, שכל זמן שהאדם חי הנה נשמתו צפונה וטמונה בתוך גופו, וכשם שהעובר אחרי שכלו לו חדשיו יוצא מזוקק ומשופר ומתקיים אחר כך ברשות עצמו, ככה גם הנשמה בצאתה מן הגוף שיציאתה זו היא הלידה שלה.

ואמנם מה רחוקים המה גם כן הנמשלים היוצאים מתוך המשלים האלה, להנמשל הראשון כשנשבר הגוף מתבטלת הנשמה לגמרי כשם שעל ידי שבירת הכנור בטל הזמר שלו מאליו, אבל להנמשל השני, הנה להיפך כשם שיפה כחו של הולד הנולד מהעובר כך יפה כחה של הנשמה ביציאה מן הגוף לאין ערך יותר מכחה בעודנה בגוף.

ואולי זה המכוון במאמרם (ע״פ ברכות יח, ב) ״רשעים בחייהם קרויים מתים וצדיקים במיתתם קרויים חיים״. המשל הראשון הוא מדבר מת, והמשל השני הוא מחיים. המשל הראשון מלמד שהאדם גם בחייו קרוי מת, מאחרי שכל הנשמה שלו הוא מין זמר של הכנור, וגם הכנור וגם הזמר המה דברים מתים, והמשל השני מלמד להיפך שגם במיתתם קרויים חיים, והחיים של אחרי מיתה מלאים עוד יותר תוכן מהחיים שבחיים.

וזהו גם כן ההבדל בין זקני ת״ח לזקני עם הארץ, שהראשונים ״כל זמן שמזקינים דעתם מיושבת עליהם״ והאחרונים ״כל זמן שמזקינים דעתם מטורפת״. הכנור כל זמן שמתישן הזמר שלו נעשה צרוד יותר, ובעובר הוא להיפך, שכל זמן שהעובר מתקרב יותר ללידתו, הנה הרוח חיים שלו מתגבר יותר.

וזהו שאמרו ש״הקב״ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום״ (סוטה יג, ב), כלומר, שכשם שלא טוב לעובר כשיוצא ממעי אמו טרם שכלו לו חדשיו, כך רואה הקב״ה בצדיקים שלא יהא ״נופלים״ כשיבואו לעולם הבא.

והנה בנוגע ל״יקרא דשכבי״ גם כן תלוי בשני המשלים האלה, להמשל הראשון אין שום נמוק שנכבד את הגופים המתים כשם שאין מכבדים את הכנור הנשבר, אחרי שהזמר כבר חלף והלך מאתו, אבל להמשל השני הנה כשם שהאדם מכבד את אמו ומצות עשה הוא ״כבד את אביך ואת אמך״, גם במקרה שלא היה זקוק לאמו אחרי לידתו, כי אחרים טפלו בו, אלא מחמת התשעה ירחי לידה שהיה אז ״עובר ירך אמו״, כך אנו מחוייבים לכבד גם את הגוף אחרי המיתה מפני שסוף סוף היתה הנשמה אצלו איזה זמן בבחינת ״עובר ירך אמו״.

והחברה קדישא המקפדת כל כך על כבוד המתים, עומדת היא כולה על השקפתם של הצדיקים, שגם במיתתם קרויים חיים, עומדת היא על הקדושה שיש גם בנשמה וגם בגוף.

ובצדק היא נקראת ״חברה קדישא״.

י. תשובה בלי עברה.

ובכל זאת מתענים המה ה״מתעסקים״ של חברה קדישא בכל ט״ו כסלו, ואומרים סליחות ומבקשים סליחה ומחילה אצל המתים.

ולכאורה, אדרבא על כל אלה שאינם מתעסקים במצוה זו היה לבקש מחילה מהמתים ולא להמתעסקים שמוסרים את כל נפשם בעד המתים?

אך על זה נותנת לנו תשובה ההפטרה של הנביא ״שובה ישראל עד ד׳ אלקיך״.

והוא על פי דברי חז״ל שאמרו על זה ״אמר הקב״ה - לראובן - אתה פתחת בתשובה תחילה לפיכך עתיד בן בנך שיפתח בתשובה תחילה״ (מדרש רבה וישב פפ״ד, יט), ועל פי ביאורנו בחלק א׳ (כ״א) שבאמת תשובה נאמרה לא רק על עברה אך גם על מצוה, ותשובה בלי עברה, זוהי התשובה היותר מובחרה.

וזה מראים ה״מתעסקים״ של חברה קדישא, כל העולם חוטאים להמתים שמניחים את ה״עצמות של המתים ועוסקים בביזת ממצרים״ ואינם מבקשים תשובה, ואלא מי המה העוסקים בתשובה בנוגע להמתים, דוקא אלה שבכל השנה כולה מניחים המה את ביזת מצרים לאחרים והם גופא עוסקים בעצמות, ולאו דוקא בעצמות של יוסף הצדיק, אך גם בעצמות של יהודים ״מכל השנה כולה״.

להם דוקא אומר הנביא ״שובה ישראל״ תשובה בלי עברה.

יא. מנהג שלנו תורה.

מנהגים שונים יש בתפוצות ישראל על דבר יום השנה של החברה קדישא, יש שחוגגים זאת בשבוע של פ׳ חיי שרה, יש שחוגגים - בשבוע של פ׳ ויחי - אכן אנחנו נוהגים כמו בהרבה מקומות אחרים לחוג בט״ו כסלו, זאת אומרת בשבוע של פ׳ וישלח.

וכמדומני, שהמנהג היותר נכון הוא שלנו.

ב״חיי שרה״ אנו רואים שממש פשטו את העור בעד אחוזת קבר, לקחו ״ארבע מאות שקל כסף עבר לסחר״ (בראשית כג, טז), וכנראה שהיו שם מדרגות שונות של קברים ״במבחר קברינו קבר את מתך״, ואם יש ״מבחר״ שבקברים, שמע מינה, שיש גם פחות שבקברים, זאת אומרת, שמדרגת הקברים היתה לפי הכסף, ומי ששילם יותר השיג קבר יותר מובחר, וגם זאת אנו רואים בחיי שרה שמתי ישראל נקברו עם מתים מאחרים ״במבחר קברינו״, כלומר, בתוך הקברים שלנו.

ב״ויחי״ אנו רואים רק שחלקו כבוד רק למי שהאבל עליו היה גם כן ״אבל כבד למצרים״.

לא כן בפ׳ וישלח, השבוע של ט״ו כסלו, ששם אנו מוצאים את קבורתם של אלה השלשה, יצחק, רחל ודבורה מינקת רבקה, ואין אנו רואים שום הבדל באופני הקבורה של המתים האלה, אם כי היו רחוקים במעלתם זה מזה בחייהם, וגם למינקת רבקה חלקו את הכבוד לא פחות מלרחל, רעיתו בחירתו, ולא עוד אלא שדוקא עליה נאמר ״ותקבר מתחת לבית אל תחת האלון ויקרא שמו אלון בכות״, וכל כך נתאבל עליה עד כי היה זקוק לנחום אבלים מהקב״ה בעצמו ״וירא אלקים אל יעקב - וכו׳ - ויברך אתו״, וכדברי המדרש רבה (פ״ח, יג) שהברכה היתה ברכת אבלים, וכולם נקברו בלי דמי קבורה ובלי תערובות של מתים בלתי יהודים.

ואמנם כך צריכה להיות הנהגתה של חברה קדישא הראויה לשמה בישראל.

ואם קבלנו לחוג את חג השנתי של החברה קדישא שלנו דוקא בשבוע זה, הנה זה מחייב לנו הרבה והרבה.

יב. ״שמך יעקב״.

אמרנו, שיעקב חלק את הכבוד האחרון למינקת רבקה לא פחות מהכבוד שחלק ליצחק אביו ולרחל רעיתו אהובתו.

ואמנם בזה נבין נוסח הברכה שברכו הקב״ה אחרי זה בתור נחום אבלים ״ויאמר לו אלקים שמך יעקב, לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך״.

כי, כידוע, יעקב המה המון העם וישראל המה הרמי המעלה, ומכיון שיעקב הראה דימוקרטיות כזו עד שלא הבדיל כלל בין מינקת רבקה ובין הגדולים אשר בארץ, וגם עליה התאבל כמו שמתאבלים באבל יחיד, הנה נתן לו הקב״ה תוקף לשיטתו ואמר לו, בנגוד להמלאך, שרו של עשו, שברכו שהשם יעקב ישתקע לגמרי, כי לא כן אלא ״שמך יעקב״, כלומר, שהצדק אתך שאתה מרגיש את עצמך גופא בתור יעקב ואתה מתקרב לכל אלה העומדים במדרגה פחותה זו, ורק על ידי כך תזכה ״שלא יקרא שמך עוד יעקב״ וכו׳.

ואמנם רק חברה קדישא כזו ראויה לשמה, רק זו שגם לה אפשר לברך ולהודות ב״שמך יעקב״...